אברהם גוטליב על משלי יב
<< · אברהם גוטליב על משלי · יב · >>
פסוקים א-ד
[עריכה]א אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר. ב טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵיְהוָה וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁיעַ. ג לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל יִמּוֹט. ד אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה. (משלי יב, א-ד)
"אוהב מוסר דעת, ושונא תוכחות בער" - לפנינו תקבולת ניגודית בדבר הרווח של אוהב המוסר - מי שאוהב לשמוע דברי תוכחה ערכיים לשיפור מידותיו ותיקונן, הוא אוהב דעת - אוהב ללמוד ולהשתפר וזוכה לדעת יותר ויותר דברים, כי כך לומדים. לעומתו: "ושונא תוכחות בער" - מי שרואה את המוסר כתוכחה קנטרנית, מתעב ושונא לשמוע אותם, הוא בער - טיפש, אדם שלא מבין שהתוכחה היא מוסר שתכליתו להעיר לו על נהלים שליליים ולייעץ לו כיצד לתקן ולשפר דרכיו.
"טוב יפיק רצון מה', ואיש מזימות ירשיע" - בפסוק זה מודגשת התפוקה החיובית של האדם הטוב והאמין. אדם טוב העושה מעשים טובים יפיק רצון מה' - יפיק תועלת מדרכו החיובית, בכך שידע למצוא את רצון ה' ולהתנהג כראוי. אדם זה הוא הצדיק העושה מעשי צדקה וחסד. לעומתו, "ואיש מזימות ירשיע" - האדם הרשע, מלא ברוע, הוא איש מזימות הרוקח במחשבתו מחשבות רעות ונוהג בחוסר יושר משווע תוך שבאופיו האבסורדי, ירשיע את הטוב ויאמר שהוא רע בניגוד למציאות.
לא יכון אדם ברשע, ושורש צדיקים בל ימוט" - הכלל הוא שלרשע אין קיום, אדם שמעשיו הם מעשי רשע, הנוגדים נורמות חברתיות בסיסיות "לא יכון". לעומת זאת, "ושורש צדיקים בל ימוט" - הצדיק, שמעשיו מעשי צדקה וחסד הם מעשים ברי קיימא ויש לו קיום באמצעות יסוד חזק ואיתן של אמינות שלא תתמוטט. לָרֶשַע כדרך חיים אין קיום בעולם, לעומת הצדק שהוא יסוד חזק ואיתן.
"אשת חיל עטרת בעלה, וברקב בעצמותיו מבישה" - לפנינו תקבולת ניגודית בדבר זכייתו של אדם באשת חיל. "אשת חיל עטרת בעלה" - האשה החרוצה והנאמנה היא כמו עטרת - כובע מהודר, לראש בעלה. היא מוסיפה לו כבוד מעצם היותה רעייתו - אשת חבר, אשה שהיא חברה טובה לבעלה ורוצה אך ורק בטובתו. לעומת זאת האשה המבישה היא "כרקב בעצמותיו" - מביאה בושות לבעלה והיא כמו ריקבון בעצמותיו, כמו מחלה חמורה חשוכת מרפא. בעצלותה ובטיפשותה מביישת האשה הזו את בעלה ופוגעת בו ובנפשו כמו רקבת העצמות שהיא מחלה קשה.
מסקנה: תמיד טוב לשמוע ביקורת ולהתייעץ. עלינו לדבוק בצדק מתוך יושר וכנות כבסיס קיומי. יש לנהוג ביושר ובצדק, שמידות אלה מובילות לחיים תקינים בחברה ובתוך המשפחה. מי שנוהג בדרך חיובית ומתוך טוב לב בסביבתו הוא הראוי לאשה טובה, אשה שהיא ברכה לבעלה ולכל משפחתה ומכריה.
פסוקים ה-י
[עריכה]ה מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה. ו דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב דָּם וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם. ז הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד. ח לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז. ט טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם. י יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. (משלי יב, ה-י)
"מחשבות צדיקים משפט תחבולות רשעים מרמה" - הצדיק הוא זה המקפיד על עשיית צדק. מטבע הדברים, מחשבת הצדיקים היא לעשות משפט צדק מתוך יושר וכנות. ואילו כוחם של הרשעים - הפוגעים במזיד בזולת - הוא בתחבולותיהם, בערמתם - הם בוחרים לקבל דברים בדרך של מרמה.
"דברי רשעים ארב דם, ופי ישרים יצילם" - המוטו, הסיסמא, של הרשעים היא: לארוב לדם נקי ולהסית לשפיכות דמים - ע"י דברי בלע ושיטנה על הזולת. בעוד "ופי ישרים יצילם"- שדיבור האנשים הישרים יציל אותם מעצת הרשעים, בדחייתה. אנשים ישרים מדברים בנחת ומיישרים את ההדורים ומרגיעים את סביבתם, ובכך הם תורמים להצלת נפשות.
"הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" - לאנשי הרשע אין קיום, תסתובב לרגע וכבר אין רשעים ותקוותם אבדה. אם רוצים להילחם כראוי ברשעות יש לעשות זאת במכה חזקה אחת, כפי שהיה במהפכת סדום ועמורה, ברגע אחד. הדבר הטוב ביותר הוא להשפיע על הרשעים ולהפוך אותם לאנשי צדק. שהרי, "ובית צדיקים" - בית של מעשי צדקה וחסד "יעמוד" - יתקיים.
"לפי שכלו יהולל איש, ונעוה לב יהיה לבוז" - כמידת שכלו, לפי רמת האינטליגנציה ופיתוח החשיבה וחידודה, יהולל איש - יזכה האיש שיהללו אותו הבריות כבעל שכל ישר ויראה הצלחה במעשיו. אולם לעומתו: "ונעוה לב יהיה לבוז" - מי שלבו ושכלו מעוותים ומסולפים והוא מנסה להצליח על ידי עיוות דין, יהיה לבוז וללעג.
"טוב נקלה ועבד לו, ממתכבד וחסר לחם" - עדיף אדם שהוא נקלה ובזוי בעיניו - שלא מחזיק מעצמו יותר מדי. הוא צנוע וענו, הוא עבד לעצמו, עובד בכל עבודה ללא בושה. תכונותיו עדיפות על אדם לא מציאותי שמחשיב עצמו למכובד ולכן הוא לא עובד קשה בביתו ובשדה ונשאר חסר לחם ונמצא ברעב. אדם שמוותר על כבודו ועובד לפרנסתו הוא מציאותי, בעל שכל ישר, לעומת השומר על כבודו וחי בדוחק ונמצא ברעב.
"יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי" - הצדיק והישר מכיר היטב את נפש בהמתו לצרכיה ויודע לדאוג למחסורה. הוא גם מתחשב בה בעבודתה ולא מכביד עליה יותר מדי. אולם רחמי הרשעים, הם רחמים של אדם אכזר, והאכזר אינו יודע רחמים אפילו על בני אדם. הצדיק בעל השכל הישר מבין לנבכי נפשה של בהמתו, דואג למחסורה ושומר על בריאותה. היות שיש לו רגש והבנה כלפי בעלי החיים, סביר שיש לו רגש וסימפטיה והבנה נאותה כלפי האדם, שהוא בעל החיים הנעלה ביותר, מעל כולם. אכפתיות ואנושיות אצל הצדיק נובעת משכל ישר ומצפון והוא מבין שצריך וחייבים לרחם. אצל האכזר זה לא קיים.
מסקנה: יש לדבוק בצדק כדרך חיים קיומית בסיסית ולעבוד כראוי וביושר כדי להצליח. הבנת המציאות היא החכמה האמיתית. יש לעבוד ולהתפרנס בכל דרך ראויה - זה הכבוד האמיתי, כאשר "כל עבודה מכבדת את בעליה" (מסכת נדרים דף מ"ט/ע"ב). הצדיק האמיתי הוא זה מבין את נפש זולתו.
פסוקים יא-טז
[עריכה]יא עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב. יב חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן. יג בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק. יד מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם ישוב [יָשִׁיב] לוֹ. טו דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם. טז אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם. (משלי יב, יא-טז)
"עובד אדמתו ישבע לחם, ומרדף ריקים חסר לב" - מי שמעבד כראוי את אדמתו: חורש, עודר, זורע וקוצר, יגיע ללחם שיאכל לשובע - הוא ייהנה מפרי עמלו אחרי הקציר והאסיף, שהרי מי שעובד, עמל ויגע – רואה ברכה בעמלו ומתפרנס. לעומתו, מי שרודף אחר אנשים ריקים - מצטרף אל חברת בטלנים ומזניח את שדהו, הוא חסר לב וחסר תבונה וסופו שיהיה חסר לחם וחסר כל.
"חמד רשע מצוד רעים, ושורש צדיקים יתן" - על פי התקבולת הניגודית שלפנינו: חמד=מצוד, רשע=רעים. יש לפרש שרשע תמיד נמשך לרעים, שהרי יש מכנה משותף ביניהם. הרשע חושק וחומד להיות במצוד - שותף לציד ולפשע או במצודה של הרשעים, שהם אנשים רעים הם פורצי גבולות מוסריים. שורש הרשעים כבסיס קיומי הוא שורש שווא, ולעומתם מעלתו של הצדיק היא שיש לו שורש חזק ואיתן. הצדיק נמשל לעץ פרי ששורשו הבריא והעבות ייתן פרי כראוי. הצדיק הישר והמחונן משיג דברים בעצמו.
"בפשע שפתיים מוקש רע, ויצא מצרה צדיק" - ההבדל הוא בדרך ההתנהגות, בשגגת הלשון יש מלכודת מסוכנת. שהרי חוסר זהירות והקפדה בדיבור עלול להביא נזק ואסון. הצדיק לעומת הרשע - יודע להיזהר בדיבורו ויצא מן הצרה בשלום, ביושר ובהגינות. שכן, האדם האמיתי יכול להסתדר לבדו ולא להזדקק לגיבוי.
"מפרי פי איש ישבע טוב, וגמול ידי אדם ישיב לו" - לפנינו תקבולת משלימה בדבר שכרו של המדבר דיבורים חיוביים ועושה מעשים טובים "ישבע טוב" - ירווה נחת מדיבורים ענייניים, חיוביים של האדם, הדיבורים יוצאים מפיו של האדם הנמצא בדרגת איש. שהרי ה' יתן לכל אדם כגמולו, לטוב וגם לרע. לכן ידי אדם מצריכות עשייה של מעשים טובים. פרי פי איש=ידי אדם. דיבורים חיוביים של האדם היוצאים מפיו כאיש, הם כמו פרי בשל וטעים. השאיפה היא שגם מידי אדם תצא עשייה חיובית כפרי בשל וטעים. האדם נותן תוצרת: דיבורים ועשייה, ועליו להשתדל לנתבם לנתיבים חיוביים כפירות איכות.
"דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם" - דרך האוויל (הטיפש) היא ישרה ונכונה בעיניו כדרך התנהגות חיובית. הוא בטוח בעצמו ואינו מתייעץ עם חכם ולכן הוא נכשל. לעומתו, החכם שומע לעצת חכמים ממנו והוא מחכים בעצמו.
"אוויל ביום יוודע כעסו, וכוסה קלון ערום" - האויל לא יודע לכלכל מעשיו בתבונה וכעסו נגלה לכולם לאור השמש, מפני שאינו שולט ברוחו ומתפרץ וזועק גם ברשות הרבים, ברחוב ובכל מקום. החכם לעומתו, מכסה על קלון-ביזיון, שותק כאשר מבוייש על ידי אחרים, שומע חרפתו ושותק. אדם זה הוא הערום - הפיקח שפועל בחכמה ובתבונה. הוא שם כיסוי על הבושה והזלזול בדמות שתיקה. דהיינו: הוא מתכסה בבושה ולא מעביר אותה הלאה. בכך הוא עוצר את הביזיון ומונע חיכוכים מיותרים.
פסוקים יז-כב
[עריכה]יז יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה. יח יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. יט שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. כ מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה. כא לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע. כב תּוֹעֲבַת יְהוָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ. (משלי יב, יז-כב)
לפנינו תקבולת משולשת בדבר כוחם של דברי אמת וצדק, מעלת החיוב והאמת ובדבר האדם הרצוי לפני ה'.
"יפיח אמונה יגיד צדק, ועד שקרים מרמה" - האדם החכם, רגיל לומר אמת גם בחיי היומיום, והוא עד אמת אשר יגיד צדק גם בעדותו. בעוד מי שרגיל לדבר דברי מרמה יהיה עד דובר שקרים, ויגיד דברי מרמה במשפט, ויביא לעיוות הדין.
"יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא" - יש אדם בוטה שעולב בזולת, מכאיב בדיבורו ופוצע כמו דקירות חרב. בעוד לשונם העדינה והמתחשבת של החכמים המלומדים והמבינים היא כסם מרפא לפצעים ומרגיעה את שומעם, שהרי דבריהם דברי נועם.
"שפת אמת תיכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר" - האמת איננה משתנית, היא נכונה ותתקיים לנצח. כך שדיבור אמת, יש לו קיום. אולם, רק לרגע - לזמן קצוב מעט ומוגבל תהי תוקפה של לשון השקר, עד אשר תיחשף ותתגלה.
"מרמה בלב חורשי רע, וליועצי שלום שמחה" - המרמה שוכנת בלבם של חורשי רע, אשר זוממים במחשבתם רעה לאחרים. הם טרודים כל הזמן, כי הם מפחדים מפני המרמה שעשו ואין שלום בנפשם כי מצפונם מייסר אותם. אולם לעומתם, אנשי החיוב והאמת, הדבקים ביושר ובכנות, הם "יועצי שלום" - עצת לבם במחשבתם חיובית, הם מתנהגים בדרך הישר ולא עשו משהו שלילי שאסור לעשותו. לכן, השמחה שורה אצלם ויש להם שקט ושלוה בלבם. לעומת הזוממים להרע, הטרודים כל הזמן.
"לא יאונה לצדיק כל אוון, ורשעים מלאו רע" - לצדיק לא תזדמן כלל מחשבת אוון - מחשבה רעה, לא יאונה לו עוון - אפילו ב"תאונה", בטעות הוא לא יעשה מעשה רע, כי יסודו צדק ויושר. שכר המצוות שעשה הוא שהוא יינצל מן העבירות. "ששכר מצוה - מצוה". אבל הרשעים מלאים מחשבות רעות בדרכם השלילית. כי ביצוע עבירה גוררת אותם לבצע עבירה נוספת - "שכר עבירה - עבירה".
"תועבת ה' שפתי רע, ועושי אמונה רצונו" - הדיבור עלול להביא למעשה שלילי. לשון השקר והרמייה, שאין לה קיום ואחיזה במציאות, שנואה היא לפני ה', שמתעב אותה. אולם "ועושי אמונה רצונו" - אנשי האמת והצדק, הפועלים באמונה - עושים ופועלים ולא רק מדברים - הם רצונו של ה'.
מסקנה: רק האמת לאמיתה שאינה משתנית, יש לה את הכח הקיומי לנצח. לכן, עלינו לדבוק באמת ולשאוף לאחדות ולשלום, כדרך חיים המביאה שמחה למיישמיה. שהרי, עשיה חיובית באמת ובאמונה, היא יסוד הקיום ורצויה לפני ה' כערך חיים.
פסוקים כג-כו
[עריכה]כג אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת. כד יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס. כה דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה. כו יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם. (משלי יב, כג-כו)
לפנינו תקבולות ניגודיות בדבר מעלתו של הפיקח, יתרון החרוץ במלאכתו, יתרון צדקת הצדיק כדרך חיים בהבדל עצום מן הרשע - בהתאם לפער העצום שבין הצדק לרישעות. לפנינו גם תקבולת משלימה שעניינה, הדרך לטפל בדאגה ואף למנוע אותה.
"אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת" - האדם הפיקח, במחשבתו הערמומית בעלת הטכסיסים על דרך החיוב, יודע לכסות דעתו, להסתיר את הרגשתו הפנימית בפומבי. כך הוא שומר על פרטיותו והחיסיון האישי שלו. לעומתו, הכסיל - נטול החכמה - כל כך בטוח בעצמו ומפרסם ברבים את דעתו השטותית, כי הוא בטוח שהוא אומר דברי חכמה ולכן אינו חושש. הפיקח מבין מה יש לומר בפרהסיה ומה לא ואינו זקוק לפרסם את חכמתו.
"יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל, וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס" - ידם של החרוצים, העובדים בתבונה וביעילות, תמשול באחרים ותוכיח עצמה כעשיה אופטימאלית. שהרי הם משיגים דברים במהירות והדבר מביא להערכה מצד המעביד ולעבודה קבועה. לעומת זאת, מי שמתבטל ומתרשל בעבודתו והוא בעל יד העצלה, שלא נותנת את התפוקה הנדרשת בזמן הקצוב, יאלץ להשתעבד כדי להרוויח את לחמו.
"דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" - אם יש לאדם דאגה בלבו, וזה קורה לא אחת, עליו להשתדל לכופף ולהכניע אותה - לגבור עליה ולבטלה. זאת ועוד, כתקבולת משלימה: בשורה טובה תשמח את האדם, תעודד אותו ותבטל את דאגתו.
"יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" - לצדיק יש יתרון-עדיפות על פני אדם אחר, בשל היותו נוהג בכנות וביושר ועל כן הוא מצליח בפועלו. לעומתו, אלה שטועים והולכים בדרך הרשעים - דרך שלילית ומסוכנת - יאבדו את דרכם.
מסקנה: עלינו לנהוג בפיקחות ובתבונה, ולהוציא מפינו רק דברים הנדרשים להאמר. העובד בחריצות, מתוך יושר והבנה, רואה ברכה בעמלו ולא מרמה - לא את עצמו ולא את הזולת. הסרת דאגה מלבנו ניתנת למימוש מעשי באמצעות חשיבה טובה ועשיה בדרך החיוב והישר. בנוסף, לא להסס לומר מלה טובה של עידוד לזולת. עלינו להשתדל לדבוק ולהתנהג בדרך הצדק והאמת, שתוביל להצלחה וברכה בעמלנו.
פסוקים כז-כח
[עריכה]ראו פרק יג.
<< · אברהם גוטליב על משלי · יב · >>