תפארת ישראל על סנהדרין ו

משנה סנהדרין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

נגמר הדין: לחובה:

מוציאין אותו לסקלו: נקט סקילה שהיא הראשונה שבד' מיתות, וה"ה באחרינהו, נידון מיד, ורחוק מב"ד:

בית הסקילה היה חוץ לבית דין: לרמב"ם היה רחוק מב"ד כמו ו' מילין. [ונ"ל דטעמו משוה דמחנה ישראל היה י"ב מילין [יומא דפ"ה ב'], וב"ד של משה היה באמצע ואמר הקב"ה הוצא וגו']:

והסודרין בידו: דגל גבוה.

כדי שיהא רואהו: כשיניף הדגל:

הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו: שימתינו עמו מוליכיו, עד שיחקרו הב"ד דברי המזכה:

מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים: וה"ה יותר:

ובלבד שיש ממש בדבריו: שיש סברא לדבריו, ובבא לב"ד וראו שאין ממש בדבריו, אפ"ה כשיאמר שוב בדרך יש לי ללמד זכות על עצמי, מחזירין אותו, דאולי מבהלתו נסתתמו טענותיו, אבל מפעם ב' ואילך, מוסרין לו ב' ת"ח שילכו עמו, וישמעו אם יש ממש בדבריו, רק מתחלה לא שלחו עמו הב' ת"ח, דאולי אלו הב' לא יבחנו היטב מה שיאמר אגב בעיתותא, עד שחזר פעם ושנים ונתיישב בדעתו קצת [ועי' ש"ס]:

וכרוז יוצא לפניו: מכריזין לפניו בדרך הליכתו:

על שעבר עבירה פלונית: בהשמיטה, והשנה, והחודש, והיום שבחודש, והיום שבשבת, והשעה והמקום שחטא, הכל כמו שאמרו העדים:

ופלוני ופלוני עדיו: אולי ידע א' להזימם:

משנה ב

היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות: דבקרוב יותר, תטרף דעתו ולא יתוודה יפה:

אומרים לו התודה: חטאתי חטא זה, וכ"כ שאר חטאיו:

שכן דרך המומתין מתודין: נ"ל דכל זה אומרים לו, ור"ל דדרך המומת שמתוודה מדאין לו לירא עוד משום בושה והפסד שיתגלגל לו עי"ז בעולם העובר, ושכרו בעה"ב מתרבה עי"ז:

שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא: ר"ל רק כשמתוודה יש לו חלק לעה"ב מיד אחר שנתעכל הבשר כסי' מ"ח:

ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וגומר: כזאת וכזאת עשיתי, שמעל בחרם עתה וגם בימי משה, ועל כולם התוודה:

ואם אינו יודע להתודות: שאינו זוכר שאר חטאיו:

תהא מיתתי כפרה על כל עונותי: מיהו נ"ל דחטא זה צריך לפרוט [כיומא דפ"ו ב']:

רבי יהודה אומר אם היה יודע שהוא מזומם: שזממו וחשבו עדיו עליו להמיתו והעידו שקר:

אומר: ר"ל רשאי לומר:

אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן: ולהכי כשיאמר כן משתקין אותו מפני כבוד הבית דין והעדים ואחר שהתוודה משקין אותו כוס יין גדול, ובתוכו קורט חלתית, כדי שישתכר ולא ירגיש כאב המיתה כל כך [רמב"ם פי"ג מסנהדרין]:

משנה ג

היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין אותו את בגדיו: כדי שימות מהר בלי יסורין מרובין:

האיש מכסין אותו מלפניו: במטפחת קטן נגד ערותו, ואחר כך אוסרין את ידיו ומעלין אותו לבית הסקילה [שם]:

ואין האשה נסקלת ערומה: רק מלובשת חלוק דק, דאף דעי"ז שוהת קצת מלמות אפ"ה ניחא לה טפי כאב קצת מבזיונה. [ואילה"ק הרי בושה קל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א"ע ואינו רשאי לחבול א"ע [כב"ק דצ"א ב']. י"ל דהיינו בשבייש את עצמו. אבל כשיתבייש מאחרים קשה מזה [כתענית דט"ו ב'], תדע דאל"כ תקשה מהך דב"ק אהא דאמר שמואל דאסור לבייש עבדו אף דרשאי לעבוד בו בפרך [כנדה דמ"ז א'] אע"כ מבוייש מאחרים גרע מצער מלאכה, ועי' מש"כ בס"ד בפירושינו יומא פ"ח מ"ז בועז אות ג']:

משנה ד

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות: ר"ל גבוה ו' אמות שמשם ידחיפוהו לארץ:

אחד מן העדים דוחפו על מתניו: שהנהרג עומד בשפת גג הבניין, באופן שיהיה צדו נגד מקום נפילתו, וא' מהעדים בא מאחוריו, ודוחפו על מתניו שיפיל לארץ על צדו:

נהפך על לבו: ר"ל ואם נתהפך אח"כ או בשעת נפילה ונפל על לבו:

הופכו על מתניו: דגנאי לו שישכב פרקדון עד שיקבר:

השני נוטל את האבן: משקל ב' אנשים, יגביהוהו ב' העדים, והא' שומט ידו והשני זורקו:

ונותנה על לבו: בכח דרך השלכה:

כל הנסקלין נתלין: אחר שנסקלו:

וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף: מברך השם מדכתיב גביה קללת אלהים:

ואין האשה נתלית: ודרשי הכי מדכתיב וכי יהיה באיש וגו' ותלית אותו ולא אותה:

ואין דנין שנים ביום אחד: בב"ד א' והרי אין רשאי לעשות כל זה, אלא הוראת שעה היה, לפרסם חטאן, כמ"ש ולא תעשנה כזמתכנה, ומר"ט נמי תלאן, אף שלא כדין:

משקעין: נועצין:

והעץ יוצא ממנה: כמין יתד ארוך סמוך לראש הקורה:

ומקיף: מקרב:

שתי ידיו זו על גבי זו: ר"ל אוסרן יחד כשנתנתקו כשנפל:

ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין: תרוויי' ס"ל דצריך לקבור העץ עמו, מדרביי' קרא דכתיב כי קבור תקברנו דהרי גם בהעץ שייך טעמא דקרא דחייש לבזוי כבוד שמים שיאמרו הרואים זהו העץ שנתלה עליו המגדף, וגם תרווייהו ס"ל שצריך שלא יפסיק מלאכה בין תליי' לקבורה, ולהכי לרבנן צריך שלא יהיה העץ מחובר מושרש בארץ, מדאז יהיה מפסיק עקרת האילן או קציצתו, אבל עץ שרק לפי שעה שקעו בארץ, אין הוצאתו חשוב הפסק, ור' יוסי ס"ל מדתלוש וסוף חברו קיי"ל דכמחובר דמי [כתוס' שבועות מ"ב ב', ורא"ש חולין טז"א] א"כ גם עקירתו ממקום שנשקע מחשב הפסק, ולהכי לא ישקע הקורה כלל, רק יתמכו בכותל, וכיון שכן לא יתלהו באופן שיהיה אחוריו מכוסים בהקורה כדס"ל לת"ק, דמדהקורה מונח בשפוע יהיה מושכב עליו ולא נקיים מצות תלייה, אלא תולה אותו על אמצעית הקורה, באופן שיהיה פניו ואחוריו גלויי' לאויר, כדרך שהטבחין תולין בהמה כדי שיהא נוח להפשיטה מלפניה ולאחוריה [וכפסחים פ"ה מ"ט]:

ומתירין אותו מיד: בהא לא פליגי:

כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל: להכי א' עולה ותולהו, והשני עולה ומורידו מיד, וקוברין אותו קודם שקיעת החמה עם האבן שנסקל בה, ועם הקורה שנתלה בה, וכ"כ שאר חייבי מיתה נקברין הכלים שנהרגו בהן, תוך תפיסת ד' אמות מקברן [ש"ס דמ"ה ב', ועי' נזיר פ"ט מ"ג]:

משנה ה

אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער: בשביל שחטא:

שכינה מה הלשון אומרת: כבוד השגחת הקב"ה בעולמו, נקרא שכינה, כי שם משכן כבודו, ור"ל הכא שהשגחתו ית' שהוא גם על החוטא, כביכול מתאוננת וקובלת בזה הלשון [וחז"ל השתמשו במלת שכינה במקומות הרבה לכנות בה את הקב"ה, כדי להרחיק הגשמיות, עי' תשו' חו"י [דקצ"ט ב']:

כביכול: ר"ל נדבר עתה מהקב"ה כמאדם שיכול להאמר בו כן [ועיין תשבי]:

קלני מראשי קלני מזרועי: בש"ס מפרש אביי מלת קלני, דר"ל קל לית, ולרבא ר"ל קל אני. ונ"ל דר"ל לאביי נקודתו בצירי קליני, דהוה נוטריקן קל איני, ור"ל ראשי וזרועי כבדים עלי, ולרבא נקודתו בקמץ קלני, נוטרוקון קל יאני, וגם לרבא ר"ל כאביי רק שהיפך הלשון דרך כבוד. [כך פירשתי ע"פ דעת רש"י זצוק"ל. ולולא מסתאפינא היה נ"ל, שהכוונה בין לאביי בין לרבא הוא ע"פ מה דאמרינן [סוכה דנ"ב ב'], דכ"י הקב"ה מתחרט שברא היצ"ה, א"כ היינו דקאמר הכא, דכשהאדם נענש על חטאיו, שכינתו ית' מתאוננת שהוקל כבודו בב' דברים הא' בחכמתו, דהחכם רואה את הנולד, שבוודאי אי אפשר לו בלא חטא, והרי משכן החכמה באדם הוא בראש ולמה בראתיו. ב' הוקל כ"י כבוד כח זרועו, כגבור לא יוכל להושיעו מצרתו מענשו והרי מעשיו גרמו שזרוע ה' לא נגלתה עליו והיינו מלת קללת ב' מני קלות. אלא דלאביי ר"ל כדאמרן דרך כבוד, ולרבא ר"ל כ"י הוקל כבודו בעיני הבריות שיחשבו כאילו אין בו כח בחכמה וביכולת שלי]:

ולא זו בלבד: שבנהרג בב"ד עובר בבל תלין:

אינו עובר עליו: וה"ה במלינו שיבואו ויתאספו קרוביו, או להשמיע בעיירות [י"ד שנ"ז]:

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו: להנהרג בב"ד, מדאין קוברין רשע אצל צדיק. ואף דהמתוודה יש לו חלעה"ב כלעיל סי' ט"ו. י"ל דהיינו לאחר שהתחיל הבשר להתעכל:

אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין: דאפילו רשע קל אין קוברין אצל רשע חמור:

אחת לנהרגין ולנחנקין: ומן הדין היה צריך מטעם הנ"ל ד' קברות לד' מיתות ב"ד, שכל א' קלה מחבירתה, רק דהלמ"ס הוא כך:

משנה ו

וקוברין אותן במקומן: אצל אבותיהן, מדכבר נתכפרו משהתחיל הבשר להתעכל, רק שאז לא היה אפשר לפתוח קברן ולקברן כאן, מדנבקע הכרס ונסרח, דאע"ג דמותר לפתוח קברו אז, מדליכא למיחש משום חרדת הדין גביה [כתשו' חו"י דרמ"ז ב']. עכ"פ אין רשאין לנוולו, מדאיכא לועג לרש [כב"ב דקנ"ה. אמנם ק"ל הרי אפילו לתקנת אחרים אמרי' תנוול ותנוול [כב"ב קנ"ד ב'], מכ"ש לתקנת עצמו לקברו אצל אבותיו. ונ"ל דהתם. שאני דיש הפסד, משא"כ הכא אין לו הפסד דהרי יקבר שם לבסוף]:

והקרובים באים: מיד אחרי שנהרג:

כלומר: ר"ל כאומר:

שדין אמת דנתם: רק שלא אמרו כן בפירוש, מפני כבוד המת, וגם מדקשה עליהן מפני כבוד עצמן:

ולא היו מתאבלין: דקודם שנתעכל הבשר אין מתאבלין, דבאבוד רשעים רנה ולא איבול, ואח"כ נמי לא, דמדאדחי אדחי:

אבל אוננין: מראין צער על פניהן:

שאין אנינות אלא בלב: נ"ל דר"ל אע"ג דכתיב באבוד רשעים רנה, היינו שלא יעשו מעשה אבילות, אבל עכ"פ אין לשמוח בלב על מיתת הרשע, דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים [כמגילה ד"י ע"ב]:

בועז

הלכתא גבירתא