תפארת ישראל על סוטה ז

משנה סוטה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אלו נאמרין בכל לשון: שמבין:

פרשת סוטה: דקודם שכתב הכהן הפרשה, השביעה בעל פה:

ווידוי מעשר: בפסח של שנת ד' וז' [עי' מעש"נ פ"ה מ"ו וי']:

ותפלה: דוקא בצבור, אבל ביחיד, דוקא בלשון הקודש [א"ח ק"א]:

ושבועת הפקדון: ושייר הלל וקידוש וברכת הנהנין והמצות ושבועת ביטוי ודיינין. וליכא למימר תנא ושייר, דהא אלו קתני. ואפשר דהנך דלא תני נאמרים אפילו בלשון שאינו מבין:

משנה ב

מקרא בכורים: ארמי אובד וגו':

וחליצה: היא אומרת לא אבה יבמי, והוא אמר לא חפצתי לקחתה, ואחר החליצה אומרת ככה יעשה וגו', הכל בלה"ק:

ברכות וקללות: מפורש במשנה ה':

ברכת כהנים: נשיאת כפים:

וברכת כהן גדול: מפורש במשנה ז'. לא זכיתי לידע מנ"ל שצריך לומר הברכות בלה"ק דוקא ואפשר משום קדושת היום וקדושת הקורא וקדושת המקום:

ופרשת המלך: עי' משנה ח':

ופרשת עגלה ערופה: ידינו לא שפכה וגו':

ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם: עי' ריש פ"ח:

משנה ג

מקרא בכורים כיצד: ר"ל מנין:

מה ענייה האמורה להלן בלשון הקדש: דילפינן קול קול ממתן תורה שהיה בלשון הקדש:

משנה ד

עד שתאמר בלשון הזה: נ"ל דנ"מ דלת"ק סגי בלה"ק אפילו אינו אומר בלשון המקרא ממש. אלא דא"כ לפי מה דקיי"ל כת"ק א"צ בלשון המקרא ממש, וכ"כ בבכורים דלא כתב ככה, אין לשון המקרא מעכב, והלא לא קיי"ל כן:

משנה ה

ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון: ר"ל אצל שומרון:

וכל ישראל: אי"ל דהיינו אותן שלא החזיקום ב' ההרים, דהרי בירושלמי הכא משמע שששה שבטים שלמים היו בכל הר והר מדקאמר א"א לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטה וכו' ופליג אהא דקאמר מקמי הכא דלר"א ב' גבשושית עשו להן וקראו להן הר גריזים והר עיבל, אם כן לא היה אפשר שיעמדו ו' שבטים על גבשוש אחד, אלא הר הר ממש, ועמדו ו' שבטים על כל הר. אלא נראה לי דאהנך שעל גריזים ועיבל קאי, וכן משמע בקרא דיהושע דמייתי:

הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו: שנזכרו בגריזים ועיבל:

וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון: בכתב ולשון של ע' לשונות. ולרבינו סעדיה גאון רק מנין המצות היה כתוב בע' לשון. ולרמב"ן כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל היה כתוב שם בע' לשון ודרך נס היה לכתוב הכל ביום א', ורק על י"ב אבנים שכל אבן משא איש:

ובאו ולנו במקומן: נ"ל לא דר"ל שסתרו האבנים אחר הכתיבה, דא"כ ק' קו' הש"ס הכא [דל"ה ב'] דאם כן האיך אפשר שיעתיקו משם האומות בזמן קצר כזה, והרי עיקר הכתיבה היה כדי שיעתיקו משם האומות. גם כל הנסים שבאותו כתב לרמב"ן הנ"ל וכי בכדי היו. אלא דר"ל אחר שבנו המזבח מאותן אבנים והקריבו עליו, סתרו המזבח והביאו אבניו למלונם בגלגל, ושם הקימום וכתבו עליהן:

משנה ו

במדינה אומרים אותה שלש ברכות: שבין פסוק לפסוק עונין הצבור אמן:

ובמקדש ברכה אחת: לפי שאין עונין אמן במקדש:

במקדש אומר את השם ככתבו: ובכל פעם ששמעו הצבור השם ענו בשכמל"ו:

ובמדינה בכנויו: אדני או אלדים:

במדינה: מדפליג ר"י במקדש להכי נקט כאן במדינה קודם למקדש ודו"ק:

חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ: מפני שהשם כתוב עליו:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם: י"א דלאו ר"י קאמר לה, דא"כ בגבולין נמי לבעי נשיאות כפים למעלה מראשיהן. אלא דמהאי קרא לא משמע למעלה מראשיהן, רק הכא ארישא קאי. נשיאת כפים מנלן. שנאמר וישא וגו':

משנה ז

ברכות כהן גדול: ביו"כ אחר ששלח השעיר:

חזן הכנסת: שמש הכנסת שכל תשמישי הביה"כ שבהר הבית נעשים ע"י:

נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת: שעל פיו נעשה כל עניני ביה"כ, מי ירד לפני התיבה מי יקרא, מי יפטיר, וכדומה:

וראש הכנסת נותנה לסגן: הוא שני בגדולה לכוה"ג, שכשאירע פסול בכוה"ג ישמש הוא תחתיו:

וכהן גדול עומד ומקבל: מכלל שהיה יושב, מדקרא בעזרת נשים, ושם מותר לישב. אבל בעזרה רק מלך מבית דוד מותר לישב:

אחרי מות: עד סוף פרשת יו"כ:

ואך בעשור: שבפרשת אמור:

וגולל את התורה: ר"ל סוגרה:

ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן: שלא יחשבו שחסר בה פרשה שלישית שיקרא אחר כך בעל פה:

ובעשור שבחומש הפיקודים: ר"ל שכתוב בספר במדבר:

קורא על פה: דדוקא אחרי ואך בעשור שסמוכין בס"ת, גולל משם בצבור. אבל ובעשור שמרוחק מאחרי, איכא טרחא דציבורא כשיגלול לשם. ובס"ת אחרת א"א שיקרא, מחשש פגם של ס"ת ראשון, כשיקרא חד גברא בס"ת אחרת תכופין זל"ז. ורק בהפסיק א' לקרות ביניהן שרי [מג"א ססקמ"ד]:

ומברך עליה שמנה ברכות: לאחר שקרא. ואלו הן, על וכו':

על התורה: א' לאחריה [מלבד ברכה שלפניה] כמו שמברכין בביה"כ. הרי ברכה א':

ועל ההודיה: ר"ל אחר כך אומר רצה ומודים עד לך נאה להודות הרי ג':

ועל מחילת העון: אומר סלח לנו כמו בשמונה עשרה, וחותם מלך מוחל וסולח וכו' כמו בתפלת יו"כ. הרי ד':

ועל המקדש: מתפלל שיתקיים המקדש, וחותם בא"י שוכן בציון. הרי ה':

ועל ישראל: מתפלל שיתנשא מלכות ישראל בכללה, וחותם בא"י הבוחר בישראל הרי ו':

ועל הכהנים: מתפלל שלא יכשלו בעבודתם ושיהיה שלום ביניהן ושיצליחו, וחותם בא"י מקדש הכהנים. הרי ז':

ועל שאר התפלה: שיושיע הקב"ה לכל יחיד מצרתו, וחותם בא"י שומע תפלה. הרי ח':

משנה ח

פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג: ר"ל ליל שקודם יום ב' דסוכות:

בשמיני במוצאי שביעית: ר"ל סוכות שאחר שנת השמיטה, תחלת שנת ח':

עושין לו בימה של עץ: [געריסט]:

בעזרה: באמצע עזרת נשים. ותוקעין בחצוצרות בכל ירושלים להקהיל העם:

מקץ שבע שנים במועד וגו': אע"ג שבתורה לא נזכר שיקרא המלך דוקא, ותו הא תינח בזמן שיש מלך, בשאין מלך מי קוראה, ונ"ל דמה שהמלך קורא זהו מדרבנן כדי ליתן כבוד לתורה וגם כדי שיזהרו טפי במצות התורה בשיראו שגם המלך חייב לשמור מצותיה, כל שכן כל יחיד. מיהו בזמן שאין מלך לא היו מבטלין העשה אלא קורא אותה גדול שבצבור, ככה"ג או ראש הסנהדרין:

אגריפס המלך: מזרע הורדוס היה. ובימיו חרב המקדש:

עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים: דאע"ג דמלך שמחל על כבוד אין כבודו מחול (כע"ז), היינו נגד בשר ודם אבל נגד הקב"ה ותה"ק רשאי. אמנם ק"ל הרי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. י"ל מדבאמת לא היה ראוי למלכות מדין תורה ולא היה פטור. ולהכי שבחוהו, והיינו דסמיך לה דזלגו עיניו דמעות בקראו פרשת המלך:

ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות: דבן גרים היה ופסול למלכות:

אמרו לו אל תתיירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה: כך ענו לו כולם, דמשום דאמו מישראל הוה. והם חנפו לו בזה, דאע"ג דבכה"ג כשר לשאר התמניות בישראל [כקידושין ע"ו ב'] עכ"פ למלכות פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל [כ"כ תו'. וק"ל רחבעם בן נעמה העמונית. דאי"ל דהיתה ישראלית שדרה בעמון, דהרי אמרינן [ב"ק דל"ח ב'] בפירוש דגיורית היתה. גם דוחק לומר דהורתה ולידתה בקדושה היתה. ונ"ל דר"ל אפילו תהיה אמו צריך שיהיה גם אביו, וכ"כ תוס' [יבמות דמ"ה ב' ד"ה כיון] דאגריפס לא היתה גם אמו מישראל, ואפ"ה קרו ליה אחינו, דהיינו במצות [וכ"כ תוס' ב"ב ד"ג ב' ד"ה כל]. וכך צ"ל לרמב"ם פ"א ממלכים דס"ל אמו מישראל כשר למלכות, ע"כ דאגריפס גם אמו לאו מישראל הוה. או דס"ל כרש"י משום דבן עבד שנתגייר הוה זולא מלתא]:

ושמע: משום קבלת עול מלכות שמים. ומדלג משם עד והיה אם שמוע, שבפרשת עקב:

והיה אם שמוע: משום קבלת עול מצות. ומדלג משם עד עשר תעשר:

עשר תעשר: משום דאז קרוב לזמן מעשרות. ומשם מדלג עד כי תכלה ואע"ג דגם אחר והיה אם שמוע יש כמה מצות אפ"ה מדלגן מדאינן רק מקריות, ודו"ק:

ופרשת המלך: שום תשים עליך מלך. ואף דפרשת מלך קדמה לכי תכלה. אפ"ה קוראה אחר עשר תעשר, שלא להפסיק בין פרשת המעשרות. ואף דיש טרחא דצבורה כשיגלול אילך ואילך. מלך שאני:

אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון: תחת סלח לנו אומר המלך אתה בחרתנו. וחותם מקדש ישראל והזמנים:

בועז

הלכתא גבירתא