תפארת ישראל על כלים ח

משנה כלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

התנור שחצצו בנסרים:   הקדמת פ"ח:

ג' דברים מצילין בטומאת מת. אהל. צמיד פתיל. בלוע מבע"ח. [ולהראב"ד פ"כ ה"ה מטומאת מת. גם בלוע מאבנים וכלים מציל] וג' דברים מצילין בטומאת שרץ. צמיד פתיל שעל כ"ח שמונח תוך כלי אחר. ופיהו של פנימי תחת שפת החיצון. בלוע. תוך תוכו. ב' מהנך ג' דהיינו בלוע. ותוך תוכו. מצילין בין על הטהרה מלק"ט. ובין על הטומאה מלצאת. ואינך ב'. דהיינו אהל וצמיד פתיל מצילין רק על טהרות שבתוך ותחת הצמ"פ. והאהל מציל מלהטמא ולא על הטומאה מלהוציא [כ"כ רב"א. ונ"ל דבאהל רק מן הצד אמ"צ מלהוציא. ומשום דסוף טומאה לצאת. אבל אהל שלא יבקע למעלה להטהרה שע"ג חוצץ] מיהו תוך תוכו אמ"צ רק בשאין פה הכלי הפנימי תוך חללו של חיצון. או אפי' בשפיהו הוא תוך חלול החיצון. אבל האוכלין והמשקין שבתוך הפנימי אינן כנגד אויר תוכו של חיצון. אבל בב' לריעותא. וכ"ש כשכל כלי הפנימי תוך חללו של חיצון. אז אין ניצל תוכו של פנימי רק ע"י צמיד פתיל:

דלפעמים התנור גדול מאד יותר מקומת אדם [כמקואות פ"ו מ"ו] ולכן יש שעושה מחיצת נסרים באמצעו בפנים. משוליו עד שפת פיו. כדי להקטין חללו. שעי"ז יתחמם יותר מהר:

נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא:    דאע"ג דנסרים ויריעות לא נטמאו דהרי אפי' היו כלים שחצץ עמהן התנור. הרי אין כלי נטמא מאויר כ"ח וכלקמן. והרי כלי שהוא טהור חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ה מ"ה] וכ"ש יריעות ונסרים שהן עצמן אמק"ט כלל וחוצצין [כאהלות פט"ו מ"ד] י"ל התם דוקא במבטל להו. אבל כשחצץ עמהן אויר התנור. מסתמא לא מבטל להו התם וכליתנהו דמי ואינן חוצצין [ועמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות בהלכתא גבירתא מ"א]. מיהו בשבטלן להשאר שם וכ"ש כשיש מחיצה קבוע ביניהן ודאי חוצץ [כלקמן בקרץ מ"ו ופ"ב מ"ז]:

כוורת פחותה:    שנפחתו שוליה ונתבטלה עי"ז מתורת כלי. ומשו"ה לא נחשב מה שבתוכה כתוך תוכה. ואינה מצלת וכדמסיק. משא"כ שלימה מצלת. כשפיה למעלה מהתנור. דאז אין אויר תוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה מפיה [וכמשנה ב']. ומה"ט נמי נקט כורת לרבותא דסיפא. דאף דכורת שהיא מקנים שהן גדולי קרקע. הרי דינו ככלי עץ שאינו מציל בצמ"פ. אפ"ה מדעכ"פ אין שום כלי נטמא מאויר כ"ח [כשבת קל"ח ב']. לפיכך מה שבתוכו ניצל בתוך תוכו. דרק בתוכו כ' יטמא ולא בתוך תוכו. אבל במונחת כורת באהל המת. הדין הוא להיפך. דאם היא שלימה אינה מצלת על מה שבתוכה [אע"ג שמחזקת מ' סאה ואמק"ט. והיא סתומה בצמ"פ. אפ"ה אין כלי נעשה אהל לטהר]. ואם היא פחותה מצלת [רב"א]. ונקט הכא פחותה לרבותא דר"א. דאף שנתבטלה לגמרי מתורת כלי. אפ"ה לר"א מצלת. וכ"ש כשהיא רק נקובה בדופן [וכמשנה ב']:

ופקוקה בקש:    גם הא נקט לרבותא דאע"ג שפקק פחת השולים בקש שהיא מין כורת. אפ"ה לרבנן אמ"צ ולא מחשבה כשלימה:

ומשולשלת לאויר התנור:    נקט משולשלת ג"כ לרבותא. אף דאז אפשר שיהיה שפת הכורת למעלה משפה הפנימי של עובי פה התנור. אפ"ה לרבנן אמ"צ. [כך נ"ל דהאויר שבעובי פה התנור למעלה משפה פנימי של הפה לא מחשב אויר התנור וחילי מלקמן מ"ז]:

אוכלין שבתוכה טמאין:    אפי' נשתלשל הכורת עם האוכלין לשם לאחר שהוציא השרץ מהתנור:

ור' אליעזר מטהר:    ודוקא בששפת פה הכורת אינו למטה משפה הפנימית של עובי פה התנור. מטהר ר"א. מיהו מדלא נקט פלוגתייהו כברישא דהיינו שחצץ התנור בכורת כזה. ש"מ דבכה"ג גם ר"א מודה דאינו חוצץ. מדהטהרה מונח באויר התנור. אין מחיצת ארעי כזו חוצצת. ורק במונח הטהרה תוך הכלי פליגי אם חוצצין דפנות כורת:

אמר ר"א אם הצילה במת החמור:    דהרי אהל המת חמור שמטמא אדם וכלים. ואפ"ה מצלת בכה"ג [כלעיל סי' ג']:

אל תציל בכלי חרס הקל:    כשהיא פחותה:

שכן חולקים אהלים:    שכן דרך בני אדם לעשות מחיצה באמצע אהל. ולפיכך מסתמא בטולי בטליה התם [וכאהלות פט"ו מ"ד]:

שאין חולקים כלי חרס:    אין דרך בנ"א לעשות מחיצה באמצע חלול כלי. ולפיכך זה שחצצו בטל דעתו אצל כל אדם. וכליתא דמי ולא דמי לקרץ לקמן משנה ו' דמחשב חציצה. דהתם הכי אורחא להניחו שם:

משנה ב

היתה:    הכורת:

וכן הקופה:    שהוא כלי שטף:

וכן החמת:    הוא כלי עור. וקמ"ל אף דכל כלי עור אפשר להפך פנימיותו לחוץ. אפ"ה מחשב פנימיותו תוך. וקרינן גם בו תוך תוכו. וכולן מיירי כברישא ששלשלן לאויר התנור ופיהן למעלה מחלול התנור. דרק אז נטהר מה שבתוכן משום תוך תוכו:

התנור טהור:    ואפי' בשפיהן שוה לאויר התנור מציל בתוך תוכו (כפ"י מ"ח) מיהו כשפיהן תוך חלול התנור אין א' ניצל מטומאה שבחבירו רק בשצמ"פ לפנימי:

השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין:    וכ"ש שהכלים עצמן שהאוכלין בתוכן טהורים. ואפי' כשהפנימי הוא כלי שטף שמטמאים מגבו. עכ"פ רק משקין נטמאו מאויר כ"ח ולא כלים. ואפי' כשהשרץ והכלי הם בשעה א' תוך אויר הכלי החיצון [וכלקמן מ"ד]. נמצא דמת ושרץ יש בכל א' קולא וחומרא. דפחותה מצלת באהל המת ולא בשרץ. ושלימה מצלת בשרץ ולא באהל המת:

נקבו:    ר"ל אם הכלים הנ"ל ששלשלן לתוך אויר התנור היו נקובים נקב המטהרן:

העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים:    בשנתנקבה כמוציא זית. דאז נתבטלו כולם מתורת כלי ואינן חוצצין עוד:

העשוי למשקין שיעורן במשקים:    בשנתנקב בכונס משקה וכדמסיק. דהיינו שכשיעמיד הנקב שבהכלי סמוך למשקה שבחוץ. יכנסו המשקין להכלי. ונקב זה גדול ממוציא משקה:

בכונס משקה:    ולעיל רפ"ג משערין בכה"ג בזיתים. התם לבטל הטומאה מהכלי עצמו. אבל הכא היינו לבטל הצלתו מעל דברים שבתוכה. אזלינן התם והכא לחומרא:

משנה ג

סרידה:    הוא לוח חרס פשוט. ומעוקם קצת באמצע כדי ללוש עליו. ועקמימות זה לא מחשב ב"ק. כל שאין דפנותיו זקופין וכדמסיק. ולרמב"ם הוא עשוי כעין רשת שג"כ אמק"ט. ונ"ל דצ"ל שהרשת אינו מנוקב. דאל"כ הרי כל נקב שעשה בכונה אמ"צ [כלקמן סי' מ"ח] וא"כ אפי' יש לה גפיים וב"ק אמ"צ. ודוחק לומר דנקבי רשת מחשב ניקב ממילא מדלא ניקבו בידים:

ושוקעת לתוכו:    שלוח הזה שהוא עב תחוב לתוך פה התנור. והעומק שבעקמימותו תחוב לתוך חלול התנור. ומיירי בששפיות הלוח בולטים סביב למעלה משפה פנימית של פה שבגג התנור. דאם היו שפיות הלוח תוך אויר התנור. אז אפי' היתה הסרידה כלי אמ"צ [כלעיל סי' ה']:

ואין לה גפיים:    שאין לה דפנות זקופים סביב. דאף שעמוקה קצת באמצעיתה מכל הצדדים סביב. אפ"ה לא מחשבה עי"ז ככלי עם ב"ק. כל שאין לה דפנות זקופין [כלקמן פט"ו מ"ב]:

השרץ בתוכה:    בתוך הסרידה. שמתוך שתחתית הסרידה העמוקה בולטת לתוך התנור. לפיכך אפשר שיהיה מונח שרץ תוך העומק של הסרידה נגד אויר חלול התנור:

התנור טמא:    דמדאין הסרידה כלי אינו מציל בתוך תוכו וכדמסיק:

חבית שהיא מלאה משקין טהורין:    וכ"ש אוכלין. דאף אם יתטמאו לא יחזרו לטמא החביות. משא"כ משקה טמא מטמא כלי מגזירת משקה של זב וזבה שהן אה"ט כשלהי פ"ק דשבת:

ונתונה למטה מנחושתו של תנור:    למטה מקרקעית התנור:

החבית והמשקין טהורין:    אפי' בשפה החבית פתוח לתוך חלול התנור. וכגון שאין להתנור שולים. והשרץ דבוק בדפנות התנור ונמצא שאויר החביות מעורב עם אויר הטמא שבתנור. אפ"ה החביות ומשקה שבתוכה טהורין:

היתה כפויה:    על פה התנור למעלה:

ופיה לאויר התנור:    אף ששפת פה החביות שקוע ובולט לתוך חלול התנור:

משקה טופח שבשולי החבית טהור:    מיהו דוקא כשהמשקין למעלה מכנגד חלול התנור. דאז לא נטמאו המשקין מאויר התנור. וגם החבית לא נטמא מאויר התנור. דהרי התנור שהוא כ"ח לא נעשה אה"ט לעולם אפי' נגע במת. וכ"ש הכא שנטמא רק בשרץ. והחבית שהוא כלי אמק"ט רק מאה"ט [כפסחים ד"כ ע"ב] אבל בהיה שפת החבית בולט לתוך אויר התנור. והמשקה טופח בדפני החבית בתוכו נגד אויר התנור אז אין החבית מציל על משקין שבתוכו מטעם תוך תוכו. משום דאויר החבית מעורב עם אויר התנור הטמא. ונ"ל דנקט הך עניינה בכפוי' לרבותא. דאף שסוף משקה לירד למטה אפ"ה אינן כאילו הן למטה תוך התנור ומה"ט לא איצטריך לאשמעינן הכא דגם החבית טהור כברישא דזה פשיטא דמ"ש מרישא. אלא דכל עיקר דנקט הך בבא היינו רק משום משקין נקט לה. וכ"ש כשעומדת החבית תחת שולי התנור. ופיה בולט לאויר התנור כברישא. רק שהמשקין שבחבית הן למטה מכנגד אויר התנור ג"כ הכל טהור:

משנה ד

קדירה שהיא נתונה בתנור:    עומדת כולה תוך אויר התנור. וא"כ פה הקדירה תוך חלול התנור:

היה בה:    תוך הקדירה הנ"ל:

משקה טופח:    נ"ל דאפי' טופח שלא ע"מ להטפיח מק"ט ומטמא. וחילי מטהרות [ספ"ח] דאמרינן דאינו חיבור ש"מ וודאי דעכ"פ נטמא. וקמ"ל הכא דאפי' משקה מועט כזו מק"ט ומטמא. ולא אמרינן דבטל לגבי כלי [ועי' יבקש דעת סי' ע"ג]:

נטמא וטמאה:    ר"ל נטמא המשקין משום דפה הקדירה תוך חלול התנור. והמשקין שבקדירה הן נגד אויר התנור. ואין שם צמ"פ להציל עליהן. וחוזרין אח"כ אותן משקין ומטמאין הקדירה:

הרי זה אומר:    הקדירה להמשקין:

ואתה טמאתני:    ותמוה לכאורה להרמב"ם [פ"ז מאה"ט] דרק משקין שנטמאו מאה"ט מטמא כלי. והרי הכא המשקין נטמאו מתנור כלי חרס. וכ"ח א"א שיהיה אהט"ו [כעירובין ק"ד ב' ורמב"ם טו"מ פ"ה ה"ו] וא"כ איך פסק הרמב"ם עצמו [פי"ג ה"ג מכלים] כמשנתינו דהמשקין יטמא הקדירה. י"ל דאע"ג דאין כ"ח נעשה אה"ט לטמא אדם וכלים. עכ"פ לענין ראשון ושני נעשה שפיר אה"ט. דלא גרע מאוכלין דג"כ נעשין אב לענין ראשון ושני. ולא לענין לטמא אדם וכלים [כרש"י פסחים י"ז א' ד"ה רבינא] וכן משכב מצורע נעשה אב להא ולא להא [כרש"י פסחים ס"ז ב'] וא"כ מצי מיירי הכא בתנור שנטמא ממת. דלא גרע מכל אה"ט דרבנן דג"כ לרמב"ם מטמא למשקין שיטמאו כלי. ועי' מ"ש בבועז בפרקן סי' ט':

משנה ה

ונפל לאויר התנור:    והתרנגול חי:

טהור:    דבלוע תוך בע"ח מציל כצמ"פ. וה"ה כל עוף אפי' טמא שבלע שרץ. רק נקט תרנגול שגרונו רחב. ודרכו לבלוע שרצים [כב"ק ע"ט ב'] אבל בבהמה וחיה לא משכחת לה סיפא. דהרי כשימות יטמא להתנור משום נבילה אפי' לא בלע שרץ:

ואם מת טמא:    היינו בלא שהה השרץ מעל"ע במעיו בעוד התרנגול חי. דזהו שיעור עיכול לכל בהמה חיה ועוף ודגים. חוץ מכלב ששיעור עכולו ג' ימים:

שהתנור תחלה:    ולא אמרינן דמדמטמא שרץ לכ"ח באויר אף שלא נגע בו. ע"כ דהו"ל הכ"ח כמליא טומאה. וא"כ כשגם ככר מונח בהתנור הו"ל כאילו נגע השרץ בהככר. ויהיה ראשון קמ"ל:

משנה ו

בית שאור:    הוא כ"ח. דדוקא כ"ח שאמק"ט מגבו וכ"ש כלי שאמק"ט כלל ככלי אבנים וכו'. ניצל ומציל בצמ"פ. אבל כלי שטף שמקבל טומאה גם מגבו. א"א שיציל בצמ"פ. מדהוא עצמו נטמא:

השאור והשרץ בתוכו:    בתוך הבית שאור:

והקרץ בינתים:    דהיינו שיש להבית שאור ב' קיבולין. והמחיצה שמפסקת ביניהן נקראת קרץ. והיה מחיצה זו מגעת עד הכסוי שעל הבית שאור. ועי"ז השאור והשרץ כל א' מוקף צמ"פ לבד:

התנור טמא:    ולא ניצל התנור מצד תוך תוכו. כיון שפה הבית שאור תוך התנור. ואע"ג שסתום בצמ"פ. הרי כיון דצמ"פ מציל רק מלהכניס טומאה ולא מלהוציא טומאה. וא"כ כפתוח פיו דמי. וטומאה נכנסת ויוצאת דרך שם:

והשאור טהור:    אע"ג ששני החללים מחוברים אפ"ה לא נטמא השאור והבית שאור. דמדמגיע הקרץ עד הכסוי הו"ל כקערות שבטבלא בלי לזבז עודף [פ"ב מ"ז] ואפי' אם היה הבית שאור כלי שטף לא היה נטמא ב"ק א' כשנטמא חבירו [ועפכ"ה מ"ד] רק כשא' מהן עיקר וחבירו טפל לו. ואילו לא היה סגור בצמ"פ היה נטמא השאור מדמונח בחלול התנור הטמא. וכקדירה שבה משקין טמאין לעיל [מ"ד] רק דהכא אעפ"כ לא היה נטמא הב"ק ההוא מהאוכלין. מדאין אוכלין מטמאין כלי:

והשאור טהור:    דהרי מונח תחת צמ"פ:

אם יש שם פותח טפח:    שנתנקב הקרץ שבין ב' החללים מעצמו בגודל טפח על טפח. או שהיה חלול תחת הקרץ או למעלה משפתו העליונה או בצדדיו ובאופן שמפולש מחלק א' של בית שאור לחבירו ומפולש טע"ט. דרק אם הנקב נעשה בכונה אז אפי' נקב כ"ש שוב אמ"צ בצמ"פ. מדהו"ל הנקב כפתח הכלי [וכן משמע נמי לקמן פ"ט מ"ח וע"ש]:

הכל טמא:    דכל פותח טפח מביא הטומאה. מיהו זהו דוקא בטומאת מת. אבל בשרץ ברישא. אפי' ניקב המחיצה שביניהן בפותח טפח. אין עירוב אויר מטמא. כיון דעכ"פ יש צמיד פתיל נגד אויר התנור שנטמא. א"כ מה מזיק שהאויר שבין ב' חלקי השאור מעורבים. הרי אפי' הכי אין נכנס טומאה מזה לזה. דלא גרע מלקמן [מ"ז] כשנמצא שרץ בעין התנור. דג"כ החלול ההוא מעורב עם חלול התנור. ואפ"ה התנור טהור. והיינו משום דאין עירוב אויר מטמא רק במת בשיש פותח טפח. ולא בשרץ. ואע"ג דברישא באין הקרץ מגיע לכסוי השאור טמא. התם לאו משום עירוב אויר מטמאינן ליה. רק מדהו"ל שפה חיצון כלזבז עודף דמצרף כל מה שבתוכו [כפ"ב מ"ז ומה שהקשה כאן רתוי"ט בשם מהר"מ. עיין מ"ש בזה פרק ה' דאהלות בבועז סי' ב'](*ה):

משנה ז

השרץ שנמצא בעין של תנור:    הוא חור שבכותל התנור ליציאת העשן. ונקרא עין מדרגילין לסגרו ולפותחו כל רגע כעין:

טהור:    התנור טהור. דמדנסתם כשאופין בתוכו פת. ובשעה שנסתם נשאר החלול של העין חוץ מחלול התנור. להכי לא מחשב חללו כחלול של תנור. אלא כחלול בפ"ע דמי. ואין עירוב אויר מטמא בשרץ. וכלעיל [מ"ו] כשהקרץ מגיע עד הכסוי הו"ל כטבלא עם קערות ואין לזבז עודף [פ"ב מ"ז]:

ואם היה באויר:    ר"ל ואם לא עמד התנור תחת אהל רק תחת אויר השמים:

אפילו כזית מן המת:    היה מונח בעין התנור:

טהור:    ואין הטומאה נכנסת מהעין להתנור דרך החור. מדאין בחללו טפח על טפח. ואף דעכ"פ נטמא העין שהשרץ בתוכו. אפ"ה לא נטמא התנור שמחובר בו. דדינו כטבלא וקערות הנ"ל. וכדאמרן:

ואם יש שם פותח טפח:    שהחור של עין פתוח טפח על טפח להתנור:

הכל טמא:    דטפח על טפח מביא את הטומאה מחלול לחלול שבצדו. מיהו בשרץ ברישא אעפ"י שפתוחין זל"ז טפח על טפח. אפ"ה התנור טהור:

משנה ח

נמצא:    השרץ:

מקום הנחת העצים:    ר"ל בהחלול של פתח שבצד התנור. והוא בשפולי כותל התנור. שדרך שם מניחין עצים ואש לתוך התנור. וכשיש לו דוחק ברבוי פת. אז גם שם אופה ומבשל:

רבי יהודה אומר מן השפה החיצונה ולפנים טמא:    ר"ל נטמא התנור. משום דחלול עובי הפתח ההוא הוה כלפנים. דלא דמי לעין התנור לעיל. משום דהכא אופה ומבשל גם שם להכי כב"ק א' דמי [וכטירת התנור פ"ה מ"ג. ועי' מ"ש בבועז שם סימן ג' ועי' עוד מ"ש פ"ז בבועז סי' א']:

וחכ"א משפה הפנימית ולחוץ טהור:    דכיון דאין אופה שם רק מדוחק לא מחשב כב"ק א' עם התנור. דלא קיי"ל כריב"נ לעיל במוסיף התנור [פ"ה מ"ה]:

מכנגד שפיתת הקדירה ולחוץ טהור:    מקום השפיתה הוא תוך חלול הפתח. נמצא ר"י מיקל נגד שיעור של ר' יהודה ומחמיר נגד שיעור של חכמים. אמנם לא פי' לנו ר' יוסי מקום שפיתה עצמה אם דינה כלפנים או כלחוץ. אבל לפי כלל שבידינו שכל שדיוקא דרישא וסיפא סתרו אהדדי. אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקדושין ד"ה ב'] ולפיכך הכא מקום שפיתה עצמה דינה כלחוץ וטהור [ומהר"ש והר"ב לא משמע כן ולא ידענא מנ"ל לרבותינו כן]:

נמצא מקום ישיבת הבלן:    דהיינו במקום שיושב המסיק התנור שבמרחץ שלהזיע:

מקום ישיבת הצבע:    כשמבשל הצבע שביורה שעל התנור:

מקום ישיבת של שולקי זיתים:    שכשהזיתים קשין אין נכבשין בבית הבד אלא מבשלן להוציא שמנן. וכל תנור שעשוי לתשמישין הללו. הוא גדול מאד. ויש במזוזות פתח של תנור כזה מקום משוקע תוך עובי כותל התנור. כדי שישב שם הבלן. והצובע והשולק. ונמצא השרץ בחלול המשוקע ההוא [והיו מצויין בימיהם גם תנורים גדולים כאלה עד כדי שיכנס שם אדם. כמקואות פ"ו מ"ו]:

אין טמא אלא מן הסתימה ולפנים:    נ"ל דלא הוה סגי ליה למתני אין טמא אלא מהסתימה ולפנים. אלא משום דמסתמא שקוע הנ"ל שבכותל שהוא מקום ישיבת הבלן וחביריו. הוא מהסתימה ולחוץ. להכי קאמר ברישא שכשנמצא שרץ במקום ישיבה הנ"ל טהור התנור. ומסיים ואין טמא התנור רק כשמקום הישיבה הוא מהסתימה ולפנים [ולפ"ז בבא זו ד"ה היא. דלא דמי הכא להנך דלעיל. דהתם חלול הנחת העצים נמשך לתוך אויר התנור להדיא. אבל הכא החללים הנ"ל הם רק במזוזת פתח התנור ופתוחין רק לפתח התנור להכי לכ"ע לא מחשבו כחלול התנור בעצמו רק כשהן מסתימה ולפנים. וכן משמע מרמב"ם פי"ג מכלים ה"ח וט'. אולם דברי הר"ב לא זכיתי להבין כלל. שפי' אין טמא רק ממקום סתימת הקדירה ולפנים. לא ידענא מה ענין לבלן עם הקדירה. וכפי הנראה ס"ל להר"ב דכולה אסוקא מילתא דר' יוסי היא. א"כ ל"ל ישיבת הבלן. הרי בכל דוכתא משער במקום שפיתת הקדירה]. מיהו במגע מק"ט בכל מקומות הללו דלא גרע מחצר הכירה [לעיל פ"ז מ"ג] וכן נראה מתוספתא [פ"ו דב"ק במכילתן]:

משנה ט

בור שיש בו בית שפיתה:    שעשה בגובה כותל הבור מקום משוקע. לשפות שם הקדירה כשיסיק בהבור. ומיירי שטח הבור לפנים בטיט והטיח יכול לעמוד בפ"ע. דאז דין הבור כתנור שעשאו לאפיה ומק"ט [כפ"ה מ"י] ואע"ג דהכא לא עשאו לאפייה רק לתכלית אחר. עכ"פ כיון שעשה בו שפיתה לקדירה הו"ל ככירה ומק"ט. וי"ג כור והוא עשוי להתיך בתוכו מתכות:

ושל עושי זכוכית:    קמ"ל אף שהבור בעצמה לא נעשה לבישול. אפ"ה דינה ככירה:

טמא:    ר"ל הבית שפיתה לחוד מק"ט:

כבשן של סיידין:    ששורפין שם אבנים לסיד:

ושל זגגין:    בור של עושי זכוכית דלעיל. הוא הבור שנותן לתוכו חול אבני (קיזעל זאנד. וקאלי. ונאטרום). או מינין אחרים. והבור ההוא מוטח בטיט מבפנים ובתוך הבור ההוא אינו ניתך עדיין לזכוכית. רק שם יתנקו כל חלקי עפרורית שבהמינין הנ"ל ע"י אש מוקד בסמוך לו. ואחר שנתנקה יפה נקרא תערובות המינים הנ"ל. (פריטטא) בל"א. אבל בור של זגגין הכא היינו שאחר שנתנקה התערובות הנ"ל ישימוהו בבור אחרת להתיך התערובות הנ"ל שיתהפך שם לדייסא של זכוכית. שממנו עושין כלי זכוכית. וזה הבור נקרא תנור ההתכה (שמעלץ אפפען) בל"א. ומשום שבבור הזה כבר התערובות מזוקק. לכן נקרא בור של זגגין. ובור זה אינו מוטח בטיט:

ושל יוצרים:    להסיק שם כ"ח. וכל הנך דנקט הכא חפירות בקרקע הן ואינן מוטחים בטיט מבפנים:

טהורה:    אף שיש שם ג"כ בית שפיתה לקדירה. אפ"ה כיון דאינו מוטח בטיט לאו תנור הוא. א"נ נ"ל דכל הנהו אפי' טוחין בטיט מבפנים אמק"ט מדאין רגילין לבשל שם כלל מרוב החמימות שיש בתוכן. ואע"ג שזה עשה בתוכו בית שפיתה. בטלה דעתו אצל כל אדם. ולהכי לא הוה בכלל תנור דקרא. ומדמחובר לקרקע אמק"ט:

פורנה:    הוא תנור כעין שלנו שפתחו בצדו. ואופין בו פת שמושיבין על קרקעיתו של התנור. ולפיכך אמק"ט במחובר בקרקע. מדלא דמי לתנור דקרא שאופין בו הפת שמודבק בכותלי התנור בפנים. ואפי' הפורנא מטולטל. אפ"ה מדעשוי לשמש במחובר לקרקע אפי' בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב]:

אם יש לה ליזבז:    שפה גבוה סביב לגגו או סביב לשוליו כעין (געזימס) או כעין מסגרת סביב למושבה ואז אינו עשוי לחברו בקרקע. וישאר תמיד מטולטל. ולהכי מק"ט. ככל כ"ח שיש לו ב"ק. מדיש לפורנא שולים:

ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות:    בערוך פי' שהוא כעין כפה על גבה. וזה ג"כ סי' שאין דרכו לחברו בקרקע:

אם יש לה שפיות:    נ"ל דשפיות היינו לשון שפיתות קדירות. ור"ל שיש בגגה ג"כ מקום שפיתות קדירה. אז מק"ט. דגם בתנור רגילין לבשל [כמ"ח]. ואע"ג דמדרגילין לבשל בתוכו. לא מחשב עדיין כשאר תנור. דהבישול בתנור הוא רק טפל להאפיה שבתוכה. ובטל הטפל לגבי העיקר [כפכ"ב מ"ח] עכ"פ לא גרע מכירה. דג"כ מק"ט במחובר. א"נ מדיש בו שפיתה. אין דרך לחברה בקרקע. ומחשבה כשאר כ"ח עם ב"ק. והיינו דקאמר בתוספתא עלה. וכולן שם א' הן ופי' עלה הגאון רב"א. דר"ל עי"ז מחשבה ב"ק. וי"א דכונת התוספתא דהוא לזביז. הוא אסטגית. הוא שפה אלא כל חד אמר בלשון ששמע מרבו. מדחייב אדם לומר בלשון רבו [כעדיות פ"א מ"ג]:

משנה י

מגע טמא מת:    ר"ל אדם שנגע בטמא מת דהנוגע זה נעשה ראשון. וה"ה באדם שנגע בשרץ או בשאר אה"ט:

הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאוהו:    ואע"ג דאיהו לא טימא להתנור. דכלי אמק"ט רק מאה"ט. עכ"פ משקין שבפיו מטמאין להתנור מאוירו מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת די"ד]. ואף שהיה פיו סתום. נמצא שלא היה המשקין שבהפה תוך חלול התנור ממש רק בהפסק הלחיים. אפ"ה מטמאין המשקין להתנור. דבאדם לא מחשב בלוע. רק כשכבר באו למעיו. וא"כ לא בלוע איכא ולא צמ"פ איכא [משא"כ בשאר בע"ח כשהטומאה רק בפיהן מחשב בלוע. כתוספתא ב"ק דכלים פ"ו]. והא דלא סגי שיטמא התנור ע"י הרוק שבפה האדם הטמא. ה"ט. משום דרוק לא מחשב משקין וכדמסיק. מיהו אוכלין בכדי נסיב. דהרי אוכלין אמ"ט כלי רק נקט אוכלין ברישא איידי דסיפא. והרי התנור אומר להמשקין. מטמאיך לא טמאני ואתה טמאתני וכלעיל [מ"ד]. והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו:    האוכלין והמשקין מהתנור. דבפיו אינן כבלוע. וכדאמרן. מיהו האדם עצמו לא נטמא מהמשקין. דלא גזרו גביה כבכלים משום משקין זב וזבה שמטמאין אדם. משום דאדם טהור נשמר בעצמו מלהתטמא בזב וזבה. והו"ל מלתא דלא שכיחא שיתטמא בהן ולא גזרו ביה רבנן [כביצה י"ח א']. ורק אם היו רביעית. ואח"כ בלע אותן נטמא [כמעילה די"ז] וככל שותה משקין טמאין רביעית דטמא מד"ס [כשבת י"ד א']:

היה אוכל דבילה בידים מסואבות:    אף בדבילה של תרומה שלא הוכשרה מיירי. ולפיכך לא נטמאה מסתם ידים שניות כשלקחה לאכלה:

הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור:    שהרגיש בפיו שנילש צרור בהדבילה:

ר"מ מטמא:    דנטמא הדבילה אפי' אם היא חולין. דאע"ג דסתם ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. עכ"פ כיון דשני פוסל תרומה. מטמא משקין להיות תחלה. וא"כ כשנגע בידו בהרוק נעשההרוק ראשון. והכשיר וטימא כאחת להדבילה [ועתוס' עירובין צ"ט א']:

ר' יהודה מטהר:    אפי' כשהדבילה תרומה. דס"ל דכל זמן שלא נתלש הרוק. לא חשיב עדיין משקה להכשיר או לקב"ט:

רבי יוסי אומר אם הפך:    שלעס הדבילה כבר בפיו. קודם שהושיט ידו לתוך פיו. ועי"ז מחשב הרוק כנעקר ונעשה משקה:

היה פונדיון לתוך פיו רבי יוסי אומר אם לצמאו:    כך מורגל להיות דמי שצמא לוקח מטבע או שאר חתיכות מתכות לתוך פיו. ועי"ז מתרבה הרוק שבפיו ולא יתיבש חכו בצמא. מיהו אסור לעשות כן משום סכנה [כיו"ד קט"ז ס"ה]:

טמא:    דהרוק שמתרבה בפיו ע"י הפונדיון. חשיב כנעקר. והו"ל כשאר משקין לק"ט. וטימא המשקין לאוכלין שאז בפיו. וכולהו הנך דיני דרוק לא שייכי הכא כלל. דבמכילתין רק בטומאת כלים איירינן. רק קמ"ל דבכה"ג שלקח המגע טמא מת הפונדיון לתוך פיו לצמאו. אם הכניס ראשו לאויר התנור. דינו כברישא. א"נ נ"ל דאיידי דנקט בסיפא נטף חלב מדדיה. דאפי' שלא לרצון מטמא להתנור. נקט נמי הא. דה"נ אף שלא נתכון לתלוש הרוק שעל הדבילה והפונדיון. אפ"ה מחשב הרוק תלוש. וגם בבא דצרור קמ"ל. אף שלא התכוון לנגוע בהמשקין שבפיו בידיו המסואבות רק בהצרור שבדבילה. אפ"ה נטמאו המשקין:

משנה יא

האשה שנטף חלב מדדיה:    נ"ל דאמשנה י' קאי דמיירי באדם טמא. וה"נ מיירי באשה שנגעה באב הטומאה שהיא ראשון. והחלב שנגע בה כשיצא מהדד. נעשה תחלה מד"ס. דכל הטמאין משקה שיוצא מהן הוא כמשקה שנגע בהן [כטבו"י פ"ב מ"א ורמב"ם פ"י ה"ד מאה"ט] וכ"ש כשהאשה נדה שאז החלב היוצא ממנה הוא ראשון דאורייתא [כנדה נ"ה ב']:

טמא:    התנור נעשה שני. וקמ"ל דאע"ג דהחלב שבדדיה נחשב מחובר. והרי לא ניח"ל שיהא נעקר משם וכל שנעקר שלא לרצון לא חשיב משקה [כמכשירין פ"ד מ"ב]. י"ל חלב אשה שאני דאפי' נעקר שלא לרצון חשיב משקה [כמכשירין פ"ו מ"ח]. וה"ה דהוה מצי למנקט דבנפל חלב ההוא על ככר או פירות שלא הוכשרו. ולא הוה ניח"ל שיפול החלב על הפירות. אפ"ה כיון דהאשה טמאה. והחלב שנטף ממנה דינו כמשקין שנגעה בהן ונטמאו. הרי כל משקין טמאין מכשירין ומטמאין כאחת אף כשנפלו על הפירות שלא לרצון [כמכשירין פ"א מ"א] רק נקט תנור לרבותא. דאע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס כפ"ק דשבת [י"ד ב'] אפ"ה מטמא ליה החלב אף שנעקר שלא לרצון [והר"ב כ' דאע"ג דנעקר החלב שלא לרצון אפ"ה נטמא התנור. דרק לענין הכשר צריך לרצון ולא לענין טומאה. ותמוה הרי כיון דהחלב טמא. אף לענין הכשר א"צ ניחא ליה]:

היתה:    ה"נ אפשר דמיירי גם באשה שהיתה ראשון לטומאה שאין התנור מק"ט ממנה:

גורפתו:    ומתוך כך הוכרחה להכניס ראשה וידיה לתוך חלול התנור. כדי שתראה לגרוף האפר מכל הזויות:

ויצא ממנה דם:    מהפצע שנתחבלה ידה מהקוץ. והרי אפי' היתה האשה טהורה עכ"פ כיון דכל ידים שניות הן. כיון שיצא הדם על היד. אף שיצא שלא לרצון דם חללים מכשיר ונקרא משקה [כפ"ו דמכשירין מ"ח] א"כ הדם שיצא מפצעה נעשה תחלה מסתם ידים:

או שנבכוה ונתנה אצבעה לתוך פיה:    כדי להקר הכויה. וכשחזרה והוציאה אצבעה מפיה. נעשה הרוק שבאצבעה תחלה מהסתם ידים:

נטמא:    ר"ל נטמא התנור מהדם והרוק הטמאין. מדחשיבי משקה ומטמאין כלי. אע"ג שיציאתן מהגוף שלא לרצון היה. וקמ"ל הך סיפא. אע"ג דדם ורוק גריעי טובא מחלב ברישא. דבחלב רק לא היה ניח"ל הטפת החלב. אבל אף שאין לה בזה נחת ממש שיצא החלב. עכ"פ אין לה ביציאת החלב צער. ולא היה יציאתה נגד רצונה ממש משא"כ הכא יציאת הדם מגופה נגד רצונה ממש היה. וכ"כ בנכוות. נגד רצונה ממש היה שתצטרך להרוק ע"ג אצבעה. אפ"ה נטמא הדם והרוק וחוזר ומטמא להתנור: