תפארת ישראל על יומא ב

משנה יומא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בראשונה: [עהעדעם]:

כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם: ר"נ כל כהן שמבית אב של היום [עי' תענית פ"ב מ"ו] שרצה לתרום תרומת הדשן, תורם בלי פייס, דלא תקנו לה פייס, מדסברו מחמת אונס שינה לא יבואו רבים:

ובזמן שהן מרובין: החפצים לתרום, כך דינם רצין וכו':

וכל הקודם את חברו בארבע אמות: סמוך למזבח:

זכה: לתרום:

ואם היו שניהם שוין: בד' אמות עליונות:

הממונה אומר להם: לכל הכהנים שישנם שם:

הצביעו: ר"ל כמו האצביעו. כלומר הוציאו אצבעותיכם למנין, ועי"ז נטיל גורל. דאסור למנות ישראל, רק אבר מהם מותר למנות. וכיצד עושין. הולכין ללשכת הגזית, יא' מהסנהדרין, צריך שיהי' אצל הגורל, ומעמידין את עצמן בעיגול, והממונה עומד באמצע. והן מסכימין ביניהן על סך ק' או אלף באופן שיהי' הסך יותר גדול ממנין הכהנים שהיו שם והממונה שאינו יודע הסך שהסכימו עליו, נוטל מצנפתו של א' מהן. וממנו מתחילין למנות [כסף משנה פ"ד מתמידין ה"ג]. ובאותו שכלה הסך שהסכימו עליו, הוא הזוכה, וזה שנטלו ממנו המצנפת, עומד כך בלי מצנפת עד כלות הפייס, כדי שיהי' לסימן ממי התחילו למנות:

אחת או שתים: אצבע א' אם הוא בריא, וב' בחולה שחלש כחו מלפשוט אצבע א':

ואין מוציאין אגודל במקדש: דע"י שהכהנים מרובים עומדים צפופים בעיגול, והאגודל רחוק מהאצבע, ועי"ז לא ירגישו כשיערים להוציא שניהן כדי שיכלה המנין בו:

משנה ב

אלא בפייס: בגורל וכלעיל, שבו יתפייס כל א':

וזה הפייס הראשון: ומי שזכה בתרומת הדשן. הוא ג"כ מסדר המערכה, וג"כ מעלה ב' גזרי עצים למזבח, ומכניס ג"כ מחתה מלאה גחלים ממזבח החיצון למזבח הפנימי, להקטיר עליה קטורת [רמב"ם פ"ז מתמידין]. ולא הפיסו כל הד' פייסות בפעם א', משום בבית אלהים נהלך ברגש, דזהו כבוד הקב"ה להשמיע כל פעם קול המון עם רב בעזרה. מיהו כל זה בשאר ימים. אבל ביו"כ לבעל המאור לא הי' פייסות כלל, דהרי עבודת יו"כ אינן רק בכוה"ג. [ותמהני א"כ הי' צריך הכוה"ג לטבול לתרומת הדשן ולקדש ידיו ורגליו, והרי לא נזכר טבילתו רק לקמן פ"ג מ"ב קודם שחיטת התמיד]. ולרמב"ן הפיסו עכ"פ למכשירי עבודה, דהיינו תרומת הדשן [ואפ"ה מהרו ותרמו מחצות מפני חולשא דכהן גדול, מדעבודת היום מרובה, והכל מוטל עליו לבדו], ולדישון מזבח הפנימי ומנורה, ולהכנסת מחתה גחלים למזבח פנימי לכל אלו פייסו, הרי ג' פייסות. ופייס ד' מי מושיט האיברים לכוה"ג שיזרקם לאישים [אבל על מירק שחיטה שהי' נמי ע"י אחר, [כפ"ג מ"ד], אפ"ה לא הפיסו דנ"ל מדהי' צריך המירוק שיהי' סמוך ומיד לשחיטה, עשהו הסגן או ראש בית אב שהיו באותו יום תמיד סמוכים לכה"ג [כפ"ג מ"ט]. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א תירץ, או משום דמירק אינו מעכב [כיומא דל"ג א'] או משום דכשר בזר, ואע"ג דשחיטה נמי כשר בזר כל יום, ואפ"ה הפיסו עליה, היינו משום דתחלת עבודה דיממא הוא [כיומא כ"ז ב']]. ולרמב"ם הפיסו ביו"כ רק לתרומת הדשן ולדישון מזבח הפנימי. והריטב"א כתב דלרמב"ם רק עבודת היום ממש הן בכוה"ג דוקא, אבל תמידין ועבודות ששייכות בשאר ימים, רק מדרבנן צריכין כוה"ג. [וק"ל מהא דאמרי' בש"ס [יומא דע"א א'] גמירי ה' טבילות וכו', ואי תמידין רק מדרבנן, היכא משכח"ל דגמירי ה' טבילות ונ"ל דרמב"ם לשיטתי' דגמירי לאו הלממ"ס [כתשו' חו"י קצ"ב אות ל"ב ל"ד ל"ו]. מיהו גם בל"ז לא ק' מידי, דמצינו כמה פעמים בש"ס דקאמר בפירוש הלממ"ס, ואינו דוקא, רק ר"ל דבר חזק כהלממ"ס, כדאמרי' [נדרים ל"ז ב'] כתיבין ולא קריין הלממ"ס, וקא חשיב התם כמה קראי דנביאים וכתובים, וכמו כן [פסחים ק"י ב'] אמרי' דזוגות הלממ"ס ושם בסוף הענין אמרי' דמאן דלא קפיד לא קפדינן, ודוחק לומר שגם זה הלממ"ס. וכמו כן מצינו במסכת ידים פ"ד מ"ג. ועוד הרבה]:

משנה ג

הפייס השני מי שוחט: התמיד:

מי זורק: דמו, והזורק הוא ג"כ מקבל הדם:

מי מדשן: [אבאשען]:

הראש: והפדר פרוס על בית שחיטתו:

והרגל: [הינטערפוס] הימיני ושתי הביצים עמו. ור"ל הראש והרגל מעלה כהן א':

ושתי הידים: [פארדערפיססע]. שניהן בכהן ב':

העוקץ: [שוואנץ שטיק]:

והרגל: השמאלי. שניהן בכהן ג' וכל הרגלים וידים שנזכרים כאן במשנה, היינו האברים שלמטלה ברגל אבל לא הארכובה התחתונה, שהן הכרעיים שנתנין למי שזכה בקרביים, [כספ"ד דתמיד]:

החזה: הוא שומן החזה שכנגד הקרקע, וקודרו בעגול:

והגרה: הוא הצואר, ובכל א' מצדדין של הצואר ב' צלעות וקנה ולב וריאה תלויין בה. שניהן בכהן ד':

ושתי הדפנות: עם השדרה וטחול שתלוי בה, והכבד שנשאר תלוי בדופן ימיני. כולן בכהן ה': כפי

והקרבים: [דארמע] בכהן ו':

והסלת: עשרון סולת למנחת התמיד בלול בג' לוג שמן, בכהן ז':

והחביתין: הן י"ב חלות שנעשית מעשרון סולת וג' לוגי שמן וחולטן ברותחין ולש ואופה אותן, ומקריב ו' חלות בבוקר פתות פתים, עם חצי קומץ לבונה, וו' חלות האחרות פתותות עם קומץ לבונה בערב. ולרמב"ם מקריב י"ב חצי חלות פתותות בבוקר, וי"ב חצי חלות פתותות בערב. ומשל כוה"ג היו קרבין. ומדהיו נאפות בשמן במחבת, להכי קרוין חביתין. הרי כהן ח':

והיין: ג' לוגין לנסכי תמיד, בכהן ט', ועם הד' שזכו בשחיטה וזריקה ודישון מזבח ודישון מנורה, הרי כולן יחד י"ג. והא דלא חשיב נמי העלאת אברים מכבש למזבח, ולימא י"ד כהנים זכו בו [כמ"ד] היינו משום דהנך י"ג הי' בפייס א' ואח"כ פייס דקטורת ואח"כ פייס אברים:

שלשה עשר כהנים זכו בו: דבמי שכלה החשבון של הסך שהסכימו, זוכה בשחיטה [ולכשירצה מכבדה לזר], והסמוך לו זורק, והסמוך אחריו מדשן, וכן כולם. והזוכין בשחרית זכו גם בין הערבים. זולת בקטורת דמעשרת. וכן סידור ב' גזירי עצים שבשחרית זכה בהן הזוכה בתרומת הדשן בערב הוצרכו ב' כהנים להן, ובפייס [ועי' תוס' דכ"ו א']. אמנם אף שקטורת של ערב צריך פייס לבד, עכ"פ הפיסו לה מיד לשחרית לבד. ולרמב"ם [פ"ד מתמידין] הפיסו לה בין הערבים:

אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע דרך הלוכו היה קרב: דרך הלוך הבהמה בחייה. והראש והרגל קודמין מגזירת הכתוב. ואח"כ מקריבין דרך הלוכה, דהיינו החזה והגרה, ב' ידים, ב' דפנות, עוקץ ורגל. ות"ק סבר דהגדול יותר באברים קרב תחלה:

משנה ד

הפייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו: כך הכריזו בעזרה [אב"י והרמב"ם לא הזכיר בהל' תמידין פ"ד ה"ז, לשון דחדשים לקטורת וז"ל א"ל הממונה מי שלא הקטיר קטורת מימיו יבוא ויפייס], ור"ל מי שבבית אב של היום שלא זכה עדיין בקטורת כל ימיו, יבוא לפייס זה, דלא הניחו לשום אדם לשנות בה דהזוכה בה מתעשר והראש בית אב הי' יודע ומכיר מי זכה בה כבר. וכבר אמרנו דהזוכה בתרומת הדשן זכה במחתה ולר"ב [תמיד פ"ה מ"ה] הזוכה בקטורת מכבד המחתה לאוהבו:

והרביעי חדשים עם ישנים: מי שזכה כבר או לא. שכולן שוין בה:

מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח: הוא המקטירן במזבח [עי' שקלים פ"ח סי' מ"ב]. וזהו פייס ד'. ולריטב"א [יומא פ"ב], לא העלם רק עד סמוך למזבח, ואח"כ מי שזכה בזריקת הדם הוא הזוכה ג"כ בהקטרתן במזבח:

משנה ה

תמיד: הוא כבש. וכל כבש צריך שיהי' תוך שנה ראשונה, ואפי' הוסיף שעה א' פסול. ואיל צריך שיהי' ל"א יום תוך שנה שני', ולא יותר מב' שנים, ועגל ושעיר עיזים דינן ככבש. משא"כ שעיר דינו כאיל. אבל פר לא יהי' פחות מב' שנים ולא יותר מג' שנים [כסף משנה פ"א ממעשה קרבנות הי"ד]:

עצמו: ר"ל כל השייך לעצמו כלעיל [מ"ג]:

בתשעה: ה' לאברים, א' לקרבים, ג' לחביתין ולסולת ויין, כלעיל:

בחג: ר"ל בסוכות:

ביד אחד צלוחית של מים: [קריגכען] מים שמנסכין בחג על המזבח בבוקר:

הרי כאן עשרה: רק בעשרה אמר הרי כאן וכו' מדהוא מנין שלם:

ושנים בידם שני גזירי עצים: להוסיף על המערכה. אבל ב' גזירין שבבוקר הזוכה בתרומת הדשן מעלן:

משנה ו

איל: הוא בן ב' שנים כנ"ל:

הבשר בחמשה: כבכבש לעיל:

הקרבים והסלת והיין בשנים שנים: דהסולת בכבש הי' עשרון, ובאיל ב' עשרוני', והיין בכבש הי' ג' לוגין ובאיל ד' לוגין, מיהו לא חלקום באיל לב' כהנים, רק ב' הזוכין נושאין ביחד, וכ"כ ג' ג' שבפר:

משנה ז

והרגל בשנים: ב' כהנים נושאין הרגל:

אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב: א"צ פייס לנתחים, דיכול כהן אחד להקריב הכל. אבל עכ"פ צריך פייס מי יקריבנו, דאל"כ אתו לאנצויי [כך נ"ל, ובהא מיושב רש"י יומא ד"ב ע"ב ד"ה מי ידעינן]:

הפשטן ונתוחן של אלו: של יחיד וציבור:

ואלו שוין: שכשרין בזר, וא"צ פייס:

בועז

הלכתא גבירתא