תפארת ישראל על חולין ד

משנה חולין, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על חולין · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

והוציא העובר את ידו:    אורחא דמלתא נקט. דכשמוציא העובר ידו דרך אמו להתקשה לילד. ומדאין יכולה לילד בדרך זה רגילין לשחטה קודם לידתה:

והחזירו:    ושחט האם קודם שילדתו:

מותר באכילה:    ר"ל כל הנשאר מהעובר בפנים. וגם מקום חתך עצמו כשחתך היוצא לחוץ. מותרים ע"י שחיטת אמו. ומה שיצא מהאבר לחוץ אסור אפילו החזרו. אבל בלא החזר האבר. אז אסור מקום החתך. מיהו דוקא בלא ילדתו קודם ששחטו האם. אבל בילדתו ושחט הולד. גם האבר שיצא מותר [סי' י"ד ב']:

הוציא את ראשו:    רוב פדחתו:

הרי זה כילוד:    ואינו ניתר תו בשחיטת אמו. ולפיכך בין שמצאו בהבטן מת אפילו היה בן ט'. או שהיה בן ח' אפילו חי. כולו אסור. רק כשיש ב' לטיבותא שמצאו בן ט' חי. אז ניתר כולו בשחיטת עצמו אפילו אמו טריפה [שם]. חותך מעובר שבמעיה:    ולא הוציא האבר שחתך. ושחט האם [ונקט לשון חותך. דאפילו לכתחילה מותר. דכשיש לו שום צורך בדבר אין כאן משום צער בע"ח והכא הרי עושה כן להקל יציאתו ולהציל האם [כאה"ע סוף סי' ה']:

מותר באכילה:    דהותרו הולד והנחתך ממנו בשחיטת האם:

מן הטחול ומן הכליות:    של האם. שהן אברים שלא נטרפו בו כשנחתך ממנו. דבטחול מצי איירי בנחתך במקום הדק. ובכליות מיירי שנא חתך בכח. או שלא הגיע החתך לחריץ. [אמנם תמהני האיך אפשר שיושיט ידו למעי בהמה ויחתוך מטחול וכליות. הרי טחול וכליות הם תוך חלל הגוף. מחוץ לפנימיות המעיים. ואיך אפשר שיושיט ידו לתוך החלחולית ויחתוך דרך שם הטחול וכליות. ולא ינקב הטבחיא שתטרף בו ואפילו חלחולית שנקבה לחלל טריפה [מ"ו ס"ה]. מיהו בהמשנה אפשר לומר שחתך בסכין מבחוץ נגד הטחול והכליות. ולא גרע מתרנגולים מסורסים דשריין בשנעשה ע"י אומן בקי שלא ינקב שאר האיברים [כשפתי דעת מ"ו סק"י]. אבל בש"ע סי' י"ד כתוב הושיט ידו למעי בהמה. וזה א"א וכדאמרן א). ונ"ל דמיירי שהושיט ידו להרחם וניקבו. וחתך דרך שם מהטחול וכליות. וכן משמע ממתני' דנקט לה במקשה לילד. דבל"ז מי פתי יסור הנה ויחתוך וכו' אלא שהיה מקשה לילד והושיט ידו להרחם ורצה לחתוך העובר לאברים. כי כן אורחא (כלקמן מ"ב) וחתך שלא בכוונה מטחול וכליות. ומכאן משמע ראיה דלא כי"א סי' מ"ה דס"ל דניקב האם טריפה]:

אסור באכילה:    אף שנשארו בתוכה:

שאינו גופה מותר:    לאתויי ולד שפרסותיו קלוטות שנמצא במעי פרה. דאף דלר"ש קלוט שנולד אסור [ש"ס ס"ח ב']. עכ"פ כשנשאר במעי אמו שרי:

משנה ב

ומשליך לכלבים:    ומכ"ש דמותר למכור אז כל העובר לנכרים קודם שנולד. דכל כמה דלא נפיק רובו לא קדיש בבכורה:

יצא רובו:    כאחד. וחתכו. ור"ל שלא חתכו אברים אברים מקמי הכי:

הרי זה יקבר:   ר"ל כולו יקבר. דדינו כבכור שמת שצריך קבורה. אבל במחתך אברים אברים ומניחן לפניו עד שיצא הרוב. אז א"צ קבורה רק האברים שיצאו אחר שיצא הרוב ולא האברים שיצאו תחלה. דקיי"ל דכשיצא הרוב מכאן ולהבא הוא קדוש [כש"ך*) שי"ט סק"ו]. והיה כשמכר לנכרי המיעוט שיצא קודם שיצא הרוב. לא קדש בבכורה למפרע לכשיצא הרוב אח"כ [שי"ט ב']:

ונפטרה מן הבכורה:    לרמב"ם אסיפא לחוד קאי. דדוקא כשהראשון יצא רובו. דאז הראשון קדיש בבכורה וצריך קבורה. לפיכך הבא אחריו אינו בכור. ולרש"י ותוספות גם ארישא קאי. דאפילו השליך לכלבים כל אברי הראשון אחת אחת כשיצא. אפ"ה עכ"פ אין הבא אחריו פטר רחם. ואינו בכור [שי"ט ס"ב]:

משנה ג

טהור:    דולד טהורה טהור מק"ו. דאם הועיל לו מחיצת אמו להתיר באכילה את הולד כשמת במעיה ונשחטה אמו. מכ"ש שתועיל לו חית אמו לטהרו מידי נבילה. ובהמה טמאה איתקש בתורה לטהורה:

ובטהורה טהור:    ס"ל טומאה בלועה מטמא. ומדכתיב נפש כי תגע בנבלת בהמה טמאה. והרי גם נבלת בהמה טהורה מטמאה. אע"כ דקרא מיירי בולד שמת במעי אמו דאז רק באמו טמאה טמא ובטהורה טהור:

החיה טמאה טומאת שבעה:    מדנגעה במת. מיהו טומאתה רק מדרבנן. דהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ואפ"ה טמאה מדרבנן. משום דירכי אשה מכסים רחמה. להכי חיישינן שמא יוציא העובר ראשו והחיה תהיה סבורה שעדיין הוא במעיה. משא"כ ברועה לעיל. משום דבהמה רחמה בגלוי וא"א שיטעה הרועה:

והאשה טהורה עד שיצא הולד:    דאשה אי אפשר שתטעה כחיה. דמרגשת בעצמה כשיצא ראש הולד חוץ לפרוזדור. ואת"ל חיה נמי בשעה שתגע בהולד תשאל לאמו אם כבר יצא ראשו. נ"ל דמדטרודה היא אז. שמא תשכח לשאל לאמו. וגזרינן שאלה אטו לא שאלה:

משנה ד

בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה:    דירא שמא יחזירו ויקש לדתו. והרי אבר הנחתך מהחי מטמא כנבילה:

ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור:    בשר העובר שנשאר בבטן אמו טהור. דאף דכשחתך האבר נגע העובר במקום חתך באמה"ח שהוא טמא. בהמה אין מקט"ו מחיים. ואף שהעובר היה אז מתי עכ"פ אמו היתה אז חי. והעובר שבמעיה כגופה חשיב. מדמהני ליה שחיטת אמו לטהרו מטומאת נבילות:

שחט את אמו:    אחר שהוציא הולד ידו:

ואחר כך חתכה:    חתך היד שהוציא הולד:

הבשר מגע נבלה:    ר"ל בשר העובר טמא כאילו נגע בנבילה. מדנגע העובר במקום חתך באבר מן החי. ואע"ג שקודם שחתכו מגע בית הסתרים היה. שאינו מטמא. עכ"פ בשעת פרישה מטמאו. ואי נמי התיז האבר מהעובר בב"א. עכ"פ כיון דעומד היה לחתוך כחתוך דמי. ולא מקרי בית הסתרים:

וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה:    ר"ל כאילו נגע בטריפה שחוטה. שאינה מטמאה רק לקדשים מדרבנן:

מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה:    דהרי מסתבר שלא תטהרנה שחיטתה. דהרי בהמה וכו'. מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה:    הכי מרבינן מקרא:

אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר:    קודם שנטרפה אז וודאי היה שחיטתה מטהרתה, ולהכי תו לא פקע ממנה דין זה אף כשתטרף אח"כ:

טול לך מה שהבאת:    ר"ל טול לך הראיה שהבאת. דאינה כלום:

הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין:    מנין שתטהרנה שחיטתה. דהרי לא היה פ"א שעת הכושר. שהיה שחיטת עצמו מטהרתו:

לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה:    וכיון דאין סברא חיצונה לטמא טריפה. א"צ נמי קרא לטהרה. דבכל דבר רק לחומרא צריך קרא ולא לקולא:

בן שמנה חי:    שנולד חי ושחטו:

אין שחיטתו מטהרתו:    מטומאת נבילות:

לפי שאין במינו שחיטה:    דרק כשהוא במעי אמו שחיטת אמו מטהרתו. מדעובר ירך אמו:

משנה ה

קורעו:    ר"ל א"צ שחיטה:

ומוציא את דמו:    אבל חלבו וגידו מותרים. מדהן עומדין לעצמן. משא"כ דמו מתערב בדם הבהמה. ולא גרע מדם איברים של אם שכשפירש הוא בלאו. ויש אוסרים גם חלבו וגידו אם מצאו בן ט' חי והכי קיי"ל [ס"ד ש"ך ד']:

מצא בן תשעה חי טעון שחיטה:    דס"ל דהשלמת חדשיו גרמה ליה לשווי' בהמה לנפשה. שלא תותר בשחיטת אמו:

וחייב באותו ואת בנו:    שלא ישחטנו עם אמו ביום א':

וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו:    דס"ל חדשיו ולידה גרמו שיהיה בהמה לעצמו. מיהו בהפריס ע"ג קרקע. טעון שחיטה מדרבנן. דאתי לאחלופי בשאר בהמות דעלמא. אבל שאר טריפות אינו פוסל בו [י"ג ב']:

קרעה:    להאם. או שנתנבלה אמו או נטרפה:

לפי שלא נשחטה אמו:    ואם הוא בן ט' מת או בן ח' חי. אסור. ומטעם זה לדידן כל ולד שימצא אפילו בן ט' חי בבהמה. אם נטרפה אמו או נתנבלה. אסור. דשמא לא גמרו חדשיו [י"ג ג']:

משנה ו

בהמה שנחתכו רגליה:    האחרונים. והא דפסיק ורמי הך מתניתין שהוא מענייני טריפות הרגל בין דיני דברים הנמצאים תוך הבהמה אחר שחיטה. וטפי הו"ל למנקטה לעיל רפ"ג. נ"ל דה"ט מדנקט לעיל דיני הוציא הולד ידו וחתכו דמה שבפנים מותר. דסתמא משמע אף שחתך הרגל במקום שעושה אותה טריפה. מדאין דין טריפות בוולד. להכי נקט סמיך ליה. הא בבהמה גופה יש חילוק:

כשרה:    ג' פרקים יש ברגלים האחרונים. הפרק התחתון היא ארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה ממנו פרק ב' שנקרא שוק. וצומת הגידין בתחתיתו. למעלה ממנו פרק ג'. הוא הנקרא קולית. והוא האבר התחוב כמו בוכנא ומכתש בחור עגול שבעצם שבגוף. והחור ההוא נקרא אסיתא. והכא מיירי שנחתך או נשבר העצם התחתון שהוא מן סוף הברכיים ולמטה:

פסולה:    ואפילו אם נשארו הצומת הגידין שלמין:

וכן שניטל צומת הגידין:    מלת צומת הגידין ר"ל קליעת הגידין. כמו גלי צמתך [ישעיה מ"ז] ר"ל סתרי קליעת שערותיך. כי כך היה דרך אבילות בנשים המזרחיות [כיבמות דקט"ז ב'. דקאמר סתרי מזיך]. והכא ר"ל שנטלו הגידין במקום שהן קלועין יחד. והוא ברגליים האחרונים. ומתחילין מהעצמות הקטנים שמונחין בין ארכובה התחתונה לשוק ונקראין טשיך. ומשם מאריכין הגידין ועולין בעצם השוק. בבהמה גסה באורך ט"ז גודלין וי"א ד' גודלין אחר הבוכנא התחתון של השוק. ובדקה כל עוד שה לבנים ממש וקשים. ובעוף הגס באורך ב' גודלין מהבוכנא הנ"ל. ובעוף הדק אגודל א'. וכולן מלבד הבוכנא. ובין בבהמה או בעוף אין דין צומת הגידין לפסול. מאמצעית עצם השוק ולמעלה. אבל כשחצי אורך העצם פחות משיעורים הנ"ל. אין דין צומת הגידין רק בחצי התחתון של אורך עצם השוק. ומניין הגידין הנ"ל. הן ג' בבהמה וט"ז בעוף. ובבהמה ובעוף כולן כלפי הזנב. וי"א כלפי פנים. ויש להחמיר כב' הדיעות. וכל שניטל רוב אחד מהן אפילו בבהמה [ש"ך נ"ו סק"ו] ואפילו לא ניטל לגמרי. רק שנעקר ונקפל מן העצם כל ארכו [ב"ח ורט"ז וש"ך ופר"ח בסימן נ"ו ודלא כרב"י ולבוש]. או אפילו בנפסק רוב אחד מהן באמצע. טריפה. ובהפ"מ יש להכשיר בבהמה בנפסק גיד אחד העב. מדנשאר רוב מניין. דהיינו ב' גידין הדקין. או בנפסקו ב' גידין הדקין. מדנשאר רוב בניין. דהיינו גיד אחד העב.. אבל בעוף. אפילו נפסק רק אחד מהט"ז גידין. טריפה. אפילו בהפ"מ [שם]. וכשיש נפוח ורקבון במקום הגידין. בבהמה בקאינן לבדוק הגידין. וה"ה באווזה ובענגלישען האהן. בקאינן לבדקן כשיש הפסד קצת. אבל בעוף הדק. כל שהרקבון גדול במקום צה"ג עד שכמעט אין הגידין ניכרין מרוב דם ורקביבות. אין לו בדיקה וטריפה [שם]:

נשבר העצם:    של בע"ח במקום שאינו ניטרף כשנשבר שם:

אם רוב הבשר קיים:    ר"ל שעור ובשר מכסין רוב עובי חללו ורוב הקיפו של שבר. כגון שהעצם רחב מצד אחד ומתקצר מצד אחר. שעיגול העצם מחודד מצד א' כזה* שבחלק העליון הוא רוב עובי חללו. אבל לא רוב עובי הקיפו. ובחלק התחתון הוא רוב עובי הקיפו אבל לא רוב עובי חללו. להכי מצרכינן תרתי [תוס']:

שחיטתו מטהרתו:    להאבר המדולדל שיהיה מותר באכילה:

ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו:    ונאסר האבר. וקיי"ל דאין אנו בקיאין בעור ובשר חופין רובו. מיהו כשהעור והבשר שלימין בלי ריעותא. מכשירין [ש"ך נ"ה סקי"ד]. אמנם אפילו בנשמט ולא נשבר צריך שהעור והבשר שלם. וזה הכלל בטריפות הרגל. הדין נחלק לה' חלקים:

• (א) ארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש. כל מקום שיחתך או ישבר. הבהמה כשרה. מיהו בלא חזר ונקשר. אסור כל הנשבר ומעט למעלה ממנו [או עד הפרק כשאינו דבר חשוב]. וזה משום מצות פרישה מדרבנן. ונוהגין לאסור כל שלא נקשר. אפילו כשעור ובשר שלם סביבו [שפתי דעת נ"ה י"ג]. ונכון אז שלא ליתנו לנכרי. מדהוא רק הפסד מועט. גזרינן משום אמה"ח [שם סקי"א]. ובחזר ונקשר. אף ששוכבים העצמות. דבוקים יחד שלא כתולדתן. אז אם רק העור והבשר שלימין בלי ריעותא. מותר האבר. וה"ה אפילו יש ריעותא בעור ובשר. אבל חזרו השברים ונקשרו כתולדתן. אף שעב במקום השבירה. או שזזו השברים קצת למעלה או למטה. ואפילו יש נמי עוקצין בשבירה. אז גם האבר מותר [רט"ז נ"ה סקי"א. וש"ך נ"ה סקי"ד].

• (ב) ערקום הוא למעלה מהארכובה קודם שיתחיל השוק והם עצמות קטנים המונחים בין ארכובה לשוק. הנקראים ערקום. או טשיך בל"א. ודין שבירתו חלוק לג' אופנים
  • (א). אם נשבר או נחתך בין הערקום לארכובה. נוהגין להתיר [פרי חדש נ"ה].
  • (ב). ואם נשבר או נחתך תוך הערקום גופיה לב"י ורמ"א ובן חביב ורט"ז [נ"ה סק"א] כשר. ולש"ך [שם ובסי' נ"ו סק"ד] יש בו ב' טרפיות. א' משום שבירת עצם. ב' משום קלקול בצומות הגידין שלמעלה מהן בהשוק. ולכן אם העור והבשר מעל השבירה שלמין. וגם אין שום ריעותא בנידין שלמעלה מהן בשוק. יש להכשיר. כיון דבלא"ה רוב הפוסקין מכשירין בכה"ג אפילו בכל גוונא. מיהו בחזר ונקשר שם. גם לש"ך מהני בדיקת הגידין. דהרי אפילו בנשבר במקום צומת הגידין עצמן בבהמה מהני כשחזר ונקשר [כש"ך נ"ו סקי"ג].
  • (ג) אבל בנשבר או נחתך בין ערקום לשוק. לכ"ע טריפה. רק דבחזר ונקשר. והעור והבשר שלמין. יש להכשיר ע"י בדיקת הגידין. וכל זה בבהמה. אבל בעוף לא מהני בדיקת הגידין. רק בענגלישען האהן. ובאווזה ג"כ יש להקל בהפסד קצת. אם יבדק הגידין וימצאם שלימין [שפתי דעת נ"ו סקי"ג].

• (ג) שוק הוא הפרק הב'. דין שבירתו נחלק לג' אופנים.
  • (א) אם נשבר במקום צומת הגידין. דהיינו בבהמה גסה תוך ט"ז גודלים מהתחלת השוק אחר הבוכנא תחתונה שלה הסמוך לארכובה התחתונה. ובדקה כלעיל. או בעוף הגס תוך ב' גודלין אחר הבוכנא. ובעוף הדק תוך אגודל אחר הבוכנא שבין השוק להארכובה [ובתנאי שיהיו כל השיעורים הללו למטה מחצי עצם השוק. דלמעלה מחצי עצם השוק לעולם אין שם צומת הגידין]. בכל הנך כשנשבר שם ולא חזר ונקשר. אפילו בבהמה טריפה ולא מהני בדיקה. ואפילו אם העור ובשר שלימין. דמלבד הטרפיות דשמא נתקלקלו שם הגידין. יש שם ג"כ טריפות משום שבירת עצם שפוסל בכל שלמעלה מהארכובה. אמנם בנקשרו שם השברים יחד יפה כתולדתן כלעיל סימן א'. וגם אין ריעותא בעור ובשר שלמעלה מהשבירה וסביב לו. אז בבהמה יבדוק הצומת הגידין. וכשהן כתיקונן כשרה. וכמו כן בעוף הגס בהפסד קצת. משא"כ בעוף הדק אפילו בכה"ג טריפה [ש"ך ססי' נ"ו]. ובספר שער המים בשם כנסת הגדולה כתב. דבבהמה אפילו נקשרו השברים שלא כתולדתן. יש להכשיר כשאין ריעותא בעור ובשר. והצומת הגידין שלמין.
  • (ב) ובנשבר השוק למעלה משיעור הנ"ל. דהיינו למעלה מצומת הגידין. כך הוא דינו. אם ב' לריעותא. שלא נקשר כלל ויש ג"כ ריעותא בעור ובשר. אז אפילו בהפסד מרובה טריפה. ובלא נדבקו כלל אבל אין ריעותא בעור ובשר רק בהפ"מ וצורך גדול כשר. ובנדבקו יחד שלא כתולדתן ויש ריעותא בעור ובשר. ראוי להחמיר. ורק בהפ"מ וצורך גדול המקיל לא הפסיד. אבל בנדבקו יחד כתולדתן. אף שיש ריעותא בעור ובשר. או שנדבקו שלא כתולדתן אבל עור ובשר הם בלי ריעותא. כשר אפילו שלא בהפ"מ [נ"ו שפתי דעת סקי"ג].
  • (ג) ובנשבר השוק בראשו העליון במקום שמחובר לקולית. או שנשבר שם ראש הקולית במקום שמחובר לשוק. צריך עכ"פ שיהיה העור ובשר סביב השבר שלמין בלי ריעותא. אבל בנשמטו שם ב' ראשי השוק והקולית זה מזה ולא נשברו א"צ עור ובשר שלימין סביב [ש"ך נ"ה סק"ז]. אבל השפתי דעת [נ"ה סק"א] הביא בשם כמה פוסקים דס"ל דשמוט דינו כשבור. וצריך עור ובשר שלמין סביב בלי ריעותא.

• (ד) קולית שנשבר. יש בו ג"כ ג' אופנים
  • (א) בנשבר למטה מד' גודלין מהבוכנא העליונה סמוך לגוף בגסה. ולמטה ב' אגודלין בדקה. וא' לעוף הגס. ובעוף הקטן הכל לפי קטנו. בכל אורך העצם הקולית עד מקום חבורו בשוק. בנשבר שם. דינו שוה לשוק שנשבר למעלה מצומת הגידין. וכמבואר לעיל בדיני שוק סי' ב'.
  • (ב) אולם בנשבר תוך שיעור הנ"ל דהיינו תוך ד' אגודלין לגסה וב' בדקה וכו'. דינו כשמוט דחיישינן דאיעכל ניביה. וטריפה. [ומבואר לעיל פ"ג סי' כ"ט]. ואפילו בדק הניבין ומצאן שלימין. אנן לא בקיאינן בבדיקה. ואפילו נדבקו השברים יפה כתולדתן זה בזה. לא אמרינן הרי טריפה אינה משבחת [חולין נ"ז ב']. ואילו היה איעכל ניביה לא היה חוזר ונדבק יפה. דליתא. דרק במידי דמיטרפא בה אינה משבחת. אבל הכא מה שמטריפין שבירת הקולית אינו משום שבירת העצם גופיה. רק מחשש איעכל ניבא [וכ"כ י"ל בשבירת השוק בעוף במקום צוה"ג]. לפיכך אפשר שפיר שיתקשר העצם יפה אחר שאתעכל הניבא. מיהו בהפ"מ. אם נדבקו שם השברים יפה כתולדתן אף שאין עור ובשר סביבן שלמין בלי רועותא. כשר. וכ"כ בנדבקו שלא כתולדתן או שלא נדבקו כלל. רק שהעור ובשר שלימין בלי ריעותא. וגם בדק בניבין ומצאן שלימין. כשר בהפ"ע [ש"ך נ"ה סקי"ד].
  • (ג) בנשבר ראש הקולית המחובר לגוף. דהיינו בוכנא עצמה שנשברה. כבר כתבנו דינו לעיל פ"ג בדיני קולית. ובכל דוכתא שמכשירין כשלא נקשרו העצמות שנשברו. כשאין ריעותא בעור ובשר. אפ"ה אסור עכ"פ אותו אבר וכלעיל סי' א'. ופשוט.

• (ה) ידי הבהמה שנשברו דהיינו אחד מב' רגליה הראשונים שנשבר או נחתך אם רחוק ממקום חבורן מעצם שבגוף כשיעור הנ"ל [אות ד סי' (א)]. דינו כארכובה התחתונה שנשברה. כלעיל סי' א. אבל בנשבר או נחתך תוך שיעור הנ"ל סמוך לגוף או בנשמטו שם. אף דאין לחוששם לאיעכל ניביה. עכ"פ אם רואין שנצרר שם הדם בחלל הבהמה מעבר לצלעות. טריפה. דשמא ניקבה הריאה. מיהו א"צ לבדוק בצלעות [נ"ג א']. והב"ח מחמיר גם ביד שנשבר או נשמט. מחשש עיכול ניביה. ומה דקאמר בש"ס [דנ"ז א'] דבנשמטו ידי הבהמה כשר. היינו קצה התחתון במקים שמחובר לארכובה התחתונה. ורש"ל מחמיר רק בנשבר סמוך לגוף. ולא בנשמט. שמבואר בש"ס להיתר [ונ"ל טעם רש"ל. דדוקא בנשבר חיישינן שמא ע"י חוזק השבירה נקרע עור הריאה לפנים. אף שלא ראינו שנצרר הדם. או שמא היה נצרר הדם בדופן הבהמה וחזר ונתרפא]. והפר"ח כתב דבבהמת עכו"ם ראוי להחמיר בנשבר או נשמט. ובבהמת ישראל כשר בשניהן. ונ"ל דאף לב"ח דחייש לעיכול ניבא. עכ"פ מהני בדיקה שלא נתעכל:

משנה ז

השוחט את הבהמה ומצא בה שליא:    הוא כעין כיס ברחם הבהמה שהעובר מונח בתוכו:

נפש היפה:    ר"ל מי שאינו קץ לאכול השליא מחמת מיאוס:

תאכלנה:    דאע"ג דתלוש ועומד הוא. לא הוה כאבר מן החי. וניתר בשחוטת האם:

ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין:    דבנגעה השליא בטומאה לא נטמאת. דלא חשיב מאכל שיקבל טומאה:

ולא טומאת נבלות:    במתה הבהמה. לא חשיב כבשר הבהמה:

חישב עליה:    שיאכל השליא:

מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות:    דמחשבתו החשיבתו כמאכל. אבל לא שיהיה כבשר:

שליא שיצתה מקצתה:    קודם שחיטת האם:

אסורה באכילה:    אף החלק שנשאר ממנה בפנים אסור. וגם הולד שבהשליא בפנים. אסור דחיישינן שמא באותה מקצת כבר יצא רוב ראש הולד והו"ל כילוד שאינו ניתר בשחיטת אמו:

סימן ולד באשה:    דכל שיצא השליא אף שלא נמצא בו ולד. אמו טמאה לידה. דודאי היה שם ונימוח [קצ"ד ד']:

וסימן ולד בבהמה:    לכדאמרן סי' נ"ז:

המבכרת:    בהמה שלא ילדה עדיין:

שהפילה שליא ישליכנה לכלבים:    ואע"ג דאין שליא בלא ולד. ובכור אסור לכלבים. י"ל דעכ"פ הוה רוב לפטור. דדלמא נקיבה הוה. או נדמה [פערהזעהעניס בל"א] הוה. שלא היה כמין אמו [ואף שהוא מיעוט שאינו מצוי. אפ"ה אמרינן גבי' סמוך]. ובכה"ג לא קדש בבכור:

ובמוקדשין:    כגון שלמים שהפילה. וכ"ש חטאת דהרי אפילו ילדה ולד ממש הרי הוא אחד מחטאות המתות:

תקבר:    דהרי בין זכר או נקיבה קדש הולד:

ואין קוברין אותה:    כל שליא שהפילה בהמה:

בפרשת דרכים:    במקום שהדרכים מתפרשים לשנים:

ואין תולין אותה באילן:    דבב' אופנים אלו חושבין לניחוש שלא תפיל עוד:

מפני דרכי האמורי:    שאסרתו תורה: