תפארת ישראל על בבא קמא א

משנה בבא קמא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ארבעה אבות נזיקים: ר"ל אלו ד' אופני נזק כתיבי בקרא בפירוש, ויש לכל א' תולדות:

השור: זה הרגל, כשהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה [ונ"ל דלהכי לא נקט "רגל". דאז הוה משמע שרק ע"י תנועת הרגל הזיקה, והיינו בעיטה, והרי זה תולדת קרן, להכי נקט שור, דמשמע שהזיקה ע"י תנועת כל גוף השור]. ותולדתו, כל שהבהמה מזקת דרך הלוכה, בגופה, בשערה, במשאוי שעליה, או בזוג שבצוארה:

והבור: בור עמוק י' טפחים שפתח לר"ה, ונפלה שם בהמה ומתה או הוזקה, ובפחות מי"ט רק בהוזקה חייב, ותולדתו, רוק או ליחת החוטם או מים, ששפך בר"ה, וכן שאר דבר שהניח בר"ה והזיק [ ח"מ סימן ת"י ותי"א ]:

והמבעה: זה השן של בהמה שאכלה בשדה חבירו [ונ"ל דלהכי לא נקט "שן". דכולל נמי נשיכה, או לעיסת דנר שאינו ראוי לה, ככסות וכלים, והרי אלו תולדות קרן הם ומשלמין בתחלה רק ח"נ, אבל מבעה הוא לשון גלוי, ר"ל שן הרעבה, שמבקשת ומגלה הצפונות להשקיט רעבונה, וזה כוונת רנ"י שהביא רתוי"ט]. ותולדתו, כל מה שהפסידה ע"י הנאתה, שנתחככה בכותל או נתגלגלה ע"ג כסות ופירות, והפסידתן [(שו"ע חו"מ, שצא)]:

וההבער: שעשה אש, אפילו ברשותו. והרוח הוליך הלהב לרשות אחר והדליק [ונ"ל דלהכי לא נקט אש. דסד"א שאינו חייב רק כשהזיק בשלהבת שמחובר לאשו, אבל בשפרחה מאשו גחלת לרשות חבירו והדליקה, פטור, דגחלת לאו אש הוא (כפסחים דע"ה ב'), קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי "מבעיר", לאשמעינן דאפילו לא ליבה הוא רק רוח מצויה הוליך הלהב, אפ"ה חייב]. ותולדתו דוגמתו, שהניח אבן או כלי ברשותו והרוח זרקן לרשות אחר והזיקו. [ונקט לכל האבות כסדר שכתובין בתורה, רק הקדים רגל לבור, אף שבתורה כתוב איפכא, ה"ט משום דשם שור כתוב קודם בור בפרשה, ואף דהיינו קרן מ"מ רגל נמי נכלל בשם שור, מיהו לא נקט תנא קרן. ה"ט דאלו ד' מועדין מתחלתן, משא"כ קרן בג"פ ראשונים משלם רק ח"נ]:

לא הרי: פירש הנה איננו [כמו הריני, שפירושו הנני, וכ"כ הרי זה שהוא כמו הנה זה. משא"כ לא ראי זה כראי זה דאשכחן כ"פ הוא נגזר ממלת ראוי, או מלשון ראי מוצק (איוב לז, יח) שהוא לשון חוזק, משא"כ הכא א"א לומר כן, דאי חיוב השור אינו חזק ואפ"ה חייבו רחמנא, מכ"ש מבעה]:

כהרי המבעה: ר"ל אי כתב שור לא אתא מבעה מני', דרגל הזיקה מצוי להכי מסתבר שיהיה חייב, שהיה לו לשמרה יפה, משא"כ שן כשאינה רעיבה:

ולא הרי המבעה כהרי השור: דאי כ' רק שן, הו"א דוקא שן חייב, שנהנה המזיק ע"י שהזיקה, וגם יצרה תקפה להנאתה, והו"ל לשמרה יפה, משא"כ רגל, להכי כתוב בתורה תרוויי' [והא דלא נקט להו כסדר דלעיל, לא הרי שור כהרי בור. משום דאז לא הוה מצי תו למתני, לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, דבור אינו חי. והא דלא מפרש הכא הצריכות' בטעמא, כדמפרש בסיפא ולא זה וזה שיש וכו'. י"ל משום דהכא הוה הצריכות' חדא נגד חדא, ופשוט וקל למצוא החילוק שביניהן, משא"כ בסיפא דהוה הצריכותא דבין תרי לחדא, צריך תנא לפרש במאי שוו הנך תרתי]:

ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים: ר"ל שהם בעלי רצון, ולהכי צריך לשמרן יפה:

כהרי האש שאין בו רוח חיים: להכי צריך למכתב גם אש [והוה מצי תנא תו למנקט, ולא הרי אש, שגם כח הרוח שולט עמו, להכי חייב שהו"ל לשמרו יפה, משא"כ ברגל ושן, ברצון בהמה לחוד תלי', והא דלא נקט תנא הכי, ה"ט מדהוא פשוט, מדהוא עדיפותא דחדא נגד חדא וכלעיל ח']:

ולא זה וזה: שיש בו ושאין בו רוח חיים:

שדרכן לילך ולהזיק: מש"ה צריך לשמרן יפה:

כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק: להכי צריך לכתוב ג"כ בור, ואי כתב בור לחוד, הו"א משו"ה חייב מדתחלת עשייתו לנזק. מיהו מבור וחד מאינך, אתו כולהו בלימוד דצד השוה שבהן, ואפ"ה צריך כולהו, משום חילוק דינן, שן ורגל פטירי ברה"ר, בור פטור בו נזקי כלים ומיתת אדם, אש פטור בו טמון:

ושמירתן עליך: ר"ל שנתחייבת לשמרן:

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק: ר"ל מה שחסר ע"י הנזק, שהניזק לוקח הדבר שניזק במה ששוה השתא, ומה שחסר משוויי' בתחלה, ישלם לו המזיק [(שו"ע חו"מ, תג)]:

במיטב הארץ: ממשובח שבקרקעותיו, כשאין לו מטלטלים, מיהו ביש לו מטלטלין, צריך לשלם מטלטלים כשירצה הניזק, אבל אז כל מטלטל מיטב הוא [(שו"ע חו"מ, תיט)]. אבל במלוה ביש ללוה מעות בעין, צריך ליתנם למלוה, מדלוה מעות בעין, ובאין לו, יסלקו במטלטלים כנ"ל, ואפילו בשטרות יכול לסלקו, ובלית לי' מטלטלים, ישלם קרקע בינונית שבנכסי לוה [(שו"ע חו"מ, קא) ו(שו"ע חו"מ, קב)]. אבל שכיר אפילו לית לי' לבעה"ב מעות, ימכור בעצמו מטלטליו וישלם מעות בעין [(שו"ע חו"מ, שלו)]:

משנה ב

כל שחבתי בשמירתו: ר"ל כל דבר שהוא שלי שנתחייבתי לשמרו שלא יזיק והזיק:

הכשרתי את נזקו: ר"ל בין שהזיק ע"י שהכשרתי והכנתי כל ניזקו דהיינו שלא שמרתיו כלל:

הכשרתי במקצת נזקו: ר"ל ובין שהכנתי רק מקצת נזקו, כגון ששמרתיו אבל לא כראוי [כלקמן רפ"ו], או שהיה בר"ה בור עמוק ט' טפחים והעמקתי בה רק טפח האחרון, לעולם חבתי בתשלומין וכו':

נכסים שאין בהן מעילה: ר"ל ודוקא בהיה הדבר הניזק נכסים שאין וכו', לאפוקי קדשי בדק הבית, או קדשי קדשים מחיים, או אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמן, אם הזיק אלו, פטור:

נכסים של בני ברית: לאפוקי בהזיק נכסי עכו"ם:

נכסים המיוחדים: לבעלים, ולאפוקי שור הפקר שנגח, ואח"כ זכה בו אחר, ולאפוקי בהפקירוהו בעלים אחר שהזיק:

ובכל מקום: שהזיקו נכסיו שם, חייב לשלם:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק: רצה לומר בנכנס הניזק לרשות המזיק שלא מדעת ב"ב. והוזק בנכסי בע"ב, פטור. מיהו בהזיקו ב"ב במזיד, חייב לשלם [(שו"ע חו"מ, שעח)]:

ורשות הניזק והמזיק: ר"ל חוץ מחצר השותפים, שרשות שניהן להכניס שם בהמה ופירות, והוזק נכסי א' בשל חבירו, פטור בשן ורגל, דבעינן ובער בשדה אחר:

וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: אף דכבר נשנה כן במשנה א', קמ"ל הכא משנה יתירתה, דבכל נזק אפילו של קרן, צריך לשלם עדיות:

משנה ג

שום כסף: ר"ל תשלומי נזק שאמרנו, לא יהיה רק בכסף, דהיינו כמה שוה הנזק, וקמ"ל דכשהזיקו זא"ז. לא אמרינן יעלה נזק בנזק:

ושוה כסף: ר"ל אותו שום כסף שאמרנו פעמים אינו משתלם הנזק רק משוה כסף, דהיינו קרקעות, ולא ממטלטלים, דנחשבים ככסף עצמו, והיינו ביתומים, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח:

בפני בית דין: ר"ל פעמים אין הנזק משתלם רק בפני ב"ד סמוכין בא"י, והיינו בנזק דלא שכיח, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או תשלומי קנס שאין משתלם בזה"ז מדליכא ב"ד סמוכין, אבל כייפינן למזיק דלפייסי' לניזק [(שו"ע חו"מ, א)]:

ועל פי עדים בני חורין: לאפוקי עדים עבדים אף דשייכי במצות:

בני ברית: לאפוקי עכו"ם, אף דעדיף מעבד שיש לו יחוס. וקמ"ל בכולהו, דלא נימא מדאין מצוי ברפתות מקום הנזק, רק פסולי עדות כאלו, יהיו גם אלו נאמנים, קמ"ל:

והנשים בכלל הנזק: בין שהוזקה או שהזיקה, דינה כאיש:

והניזק והמזיק בתשלומין: ר"ל פעמים גם הניזק מסייע בתשלומי הנזק, דמה שפחתה הנבילה משעת מיתה עד שעת שעמד בדין, מפסיד הניזק לבד, בין בתם או במועד [(שו"ע חו"מ תג, ב)] אבל שבח שהשביחה הנבלה אחר שמתה חולקים [כפ"ג סי' ל"ט]:

משנה ד

חמשה תמין: שאין רגילין להזיק, ולהכי משלמין בתחלה רק ח"נ:

וחמשה מועדין: שרגילין להזיק, ולהכי משלמין מיד נ"ש:

הבהמה אינה מועדת: מדתני סיפא שן ורגל דמועדין מיד, להכי נקט נמי הכא לישנא דאינה מועדת, לגלויי דרק אינה מועדת מיד, אבל אי הוה נקט הבהמה תמה, הוה משמע דתמיד תמה:

לא ליגח: בקרן:

ולא ליגוף: לדחוף בגוף:

ולא לשוך: לנשך:

ולא לרבוץ: להשכיב ולהפיל א"ע על דבר ולהזיקו:

ולא לבעוט: [אויסשלאגען] ברגל, וכולהו תולדת קרן הן, דכוונתן להזיק. הרי ה' תמין:

הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה: ושניהן רק ברשות הניזק. [אב"י יש לדקדק למה הכא אקדים תנא שן לרגל, ובמ"א אקדים רגל לשן. והשבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, דנ"ל דלעיל נקט להו כסדר שכתובים בתורה, כמ"ש תוס' שם, והרי תחלה כ' ושלח ואח"כ ובער בשדה אחר, משא"כ הכא דבא תנא להשמיענו בפירוש שהן מועדין מתחלתן, להכי נקט להו בדרך לא זו אף זו, דלא מבעייא שן ודאי מועד מתחלתו, מדמתהנה עי"ז להוטה אחריו, מצוי שפיר מה"ט טפי, אבל רגל אינו מצוי כל כך בסתם שור חכים שלא יעבור אף בדרך הלוכו על כלים שאין נוח להלוך עליהן, אלא יט וילך מהצד, קמ"ל דאפ"ה מחשב מצוי ומועד מתחלתו]:

ושוד המועד: ליגח, ליגף, לישך, לרבץ, ולבעט, ג"פ:

ושור המזיק ברשות הניזק: אז אפילו קרן תמה משלם נ"ש, ולא קיי"ל כן [(שו"ע חו"מ, שפט)]:

והאדם: שחפר בור או הדליק אש, או הזיק בידים. הרי ה' מועדין:

והנמר: טיגער:

והברדלס: ב' מינין הן, הסמוך לחולדה הוא הנקרא [אילטיז] בל"א, והסמוך לארי, הוא הנקרא [לעאפארד] [כך כתבו תוס' סנהדרין ט"ו ב', ודלא כבאר הגולה בח"מ שפ"ט ]:

הרי אלו מועדין: והא דלא חשיב להו לעיל ולהוי י"א מועדין. ה"ט מדלא שכיח שיהיו להן בעלים שישלמו:

רבי אליעזר אומר בזמן שהן בני תרבות: שנתגדלו בבית אדם:

והנחש מועד לעולם: אף כשהיא בעלת תרבות:

מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו: דבנאבד או מת. אין הבעלים משלמים:

ומועד משלם נזק שלם מן העלייה: ממעולה שבנכסים, אפי' מת שור המזיק:

בועז

הלכתא גבירתא