תפארת ישראל על אהלות א

משנה אהלות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על אהלות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שנים טמאים במת:    כלומר מצינו באדם וכלים שנטמאו במת. דרק ב' מהן שנטמאו זב"ז. א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב. ואדם או כלי שנגע בהב'. נשאר בטהרתו. ודע דמת דתני בכל פרקן לאו דוקא מת שלם אלא ר"ל כל אחד מהטומאות שמגוף המת. ואפי' עצם כשעורה. או כזית מבשרו או רביעית מדמו. דכולן הן אבי אבות ומטמאין אדם וכלים בטומאת ז'. וכן ברוב דוכתי במכילתין:

שנים טמאין טומאת שבעה:    ר"ל וכ"כ מצינו אופן באדם וכלים שנטמאו במת. ששנים מהנטמאים זב"ז טמאין טו"ז וכו':

שלשה טמאין טומאת שבעה:    ר"ל וכ"כ מצינו לפעמים אופן באדם וכלים שנטמאו במת זב"ז שג' מהנטמאים טמאים טו"ז וכו'. והשתא מפרש תנא כל הג' בבי:

אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה:    דמת הוא אבי אבות. ואדם הנוגע בו הוא אב וכל אב הטומאה שמחמת מת טמא טומאת ז':

טמא טומאת ערב:    מדאינו רק ראשון [אבל כלי שנגע בהאדם שנגע במת טמא טו"ז וכסי' ח']. מיהו כל זה שלא בחיבורין. אבל בחיבורין . דהיינו שנגע ב' בהא' בשעה שנגע א' בהמת אז בין שהב' אדם או כלי. גם הב' טמא טו"ז מדרבנן. אבל רק לתרומה וקדשים. ואסור ליגע בהן עד שיספור ז' ימים ויזה בג' וז'. אבל נזיר אינו סותר נזירתו עי"ז והעושה פסח בשאירע לו כך מותר לעשות פסחו בראשון אחר שהעריב שמשו. ואע"ג שאינו רשאי לאכול פסחו. הרי אכילת פסח אינו מעכב [ועי' נזיר דמ"ב ב ופסחים צח"ב]:

משנה ב

כלים הנוגעים במת:    הן אבי אבות. מדכתיב בחלל חרב. והרי מלת חרב מיותר. אלא קרא אתא לאשמעינן. דחרב שנהרג בו אדם דינו כהחלל עצמו להיות אבי אבות. מדנגע בהנהרג בשעת מיתה. מיהו להרמב"ם והר"ב חרב מתכות לאו דוקא. אלא כל כלי שנטמא במת. נעשה אבי אבות. חוץ מכ"ח שאינו נעשה רק ראשון. אולם לראב"ד ורש"י ור"ת. דוקא בכלי מתכות דומיא דחרב. אמרינן דדינו לענין טומאה כחלל להיות אבי אבות [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. והא דקיי"ל חרב כחלל. לאו דוקא שנגע במת. אלא אפי' נטמא על ידו בטומאת אהל [כתוס' שבת די"ז א' ד"ה ועל]. וכיון שדין הכלי שנטמא במת. הוא כטומאת המת בעצמו. לפיכך גם לענין זה דינו כהמת בעצמו שאם הכניס כלי זה שנטמא במת לשום אהל. חוזר הכלי ומטמא כל אשר באהל. דהו"ל כאילו הכניס המת לאהל זה [תוס' נזיר נג"ב. וכן כתב הר"ב במכילתין פי"א מ"ח]. וכ"כ כלי שנטמא במת מטמא גם לאדם שנשאו. כאילו נשא המת בעצמו [תוס' חולין ע"א ב' ד"ה בלע. ואילה"ק לתוס' מלקמן [פט"ז מ"א] דמצרכינן ג' תנאים שיתטמא האיכר שנשא המרדע שנטמא מדהאהיל על המת. א' שיהיה לכל הפחות היקף המרדע טפח. ב' שבשעה שנשא האדם המרדע האהיל המרדע אמת. ג' רק משום גזירה טימאו האדם הנושא. ול"ל כולה האי. הרי בלאו כל הנהו נטמא האדם מדנשא כלי שנטמא במת. י"ל דלמ"ד חרב כחלל גם לטמא במשא. ס"ל דחרב כחלל רק בכ"מ. משא"כ מרדע. וכן משמע מתוס' [שבת די"ז א' ד"ה ועל]. ולפ"ז לרמב"ם ור"ב ודעימיה דס"ל דכל כלי דינו כחלל. ע"כ דס"ל דעכ"פ אמ"ט במשא]. אולם להרמב"ן פרשת חוקת. רק לענין מגע ומשא אמרינן בכלי חרב כחלל. אבל עכ"פ אין הכלי מטמא באהל. ולהרמב"ם [פ"ה מטו"מ הי"ג] רק לענין מגע אמרינן חרב כחלל. אבל לא לענין שיטמא במשא ואהל [וערתוי"ט לקמן פט"ז מ"א ד"ה אקפח ועמ"ש בס"ד בפירושינו פי"ח מ"ח. וכלים פ"ט סי' ה' דלענין בוקע ועולה לכ"ע אין דינו כחלל וזה דלא כתוס' [חולין ע"א ב' ד"ה כי]. ולאאמ"ו הגזצוק"ל בכל גוונא אין צריך הזאה ג' וז' רק הנטמא במת עצמו. ולא אמרינן חרב כחלל רק לענין טומאה שיהיה טטו"ז אבל לא שיהיה צריך הזאה. וכן כתב גם הרמב"ן פרשת חוקת. וכן נ"ל ראיה ברורה מש"ס [חולין ע"א ב'] דבבלע טבעת שנטמא במת. קאמר טובל ואוכל בתרומה. משא"כ התם בנטמא באהל המת נקט הזה ושנה וטבל ודו"ק. אולם רבעת"ס [נזיר דנ"ד ב ד"ה ת"ש] כתבו דהנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז'. [ועמ"ש בס"ד פ"ח דטהרות סוף מ"ג] דרוב רבותינו ס"ל כתוס'. מיהו לכ"ע לאו לכל מילי אמרינן חרב כחלל. דהרי נזיר אין מגלח עליו כשנטמא בו [כרמב"ם נזירות פ"ז ה"ח]. וכ"כ אין חייב כרת וקרבן בנטמא בכלי זה ונכנס למקדש או אכל קדש [כהראב"ד פ"ג מביאת מקדש ה"ג ורק להרמב"ם שם חייב]. וכן מותר להכהן להטמא בהכלי ההוא. ולא הו"ל כהמת עצמו [רמב"ם פ"ג. מאבל ותוס' נזיר נ"ד ב' ותוס' חולין ק"ד א ד"ה תלה]. אולם ביו"ד [ס"ס שס"ט] מייתי י"א שיש לכהן ליזהר בזה:

וכלים בכלים:    נעשין רק אב:

טמא טומאת ערב:    מדאינו רק ראשון. וה"ה דהוה מצי למנקט אדם שנטמא במת נעשה אב. וכלים שנגעו באדם זה. ג"כ נעשין אב כמותו. דכל כלי שנטמא במת או באדם שנטמא במת. הרי הוא כהמגיע. וכשחזרו כלי או אדם ונגעו שוב בכלי זה שנעשה כהמגיע הרי הנוגעים הללו טמאים רק טומאת ערב. רק דבעי תנא למנקט שהיו ב' הנגיעות הראשונות שניהן בכלים כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דכלים הראשונים שנגעו בהמת נעשו אבי אבות כהמת עצמו. אפ"ה הכלי שחזר ונגע בהכלי הראשון לא נעשה אבי אבות ככלי הראשון. דרק אדם אב עושה לכלי שנטמא בו כיוצא בו אבל לא כלי שנגע בכלי [ועמ"ש בש"ד סי' ט"ז בשם רב"א]:

משנה ג

ואדם בכלים וכלים באדם:    ג"כ נעשין אב. דכלי שנגע באדם או בכלי שנטמא במת. נעשה אה"ט:

השפוד התחוב באהל:    היינו באהל הנעשה מיריעת צמר או פשתן וכדומה. דאהל כזה. כל זמן שהמת בתוכו. כולו אבי אבות. מטעם חיבורין. וכשיצא המת מתוכו. צד פנימי הוא אבי אבות. ככלים שנגעו בהמת. וצדו החיצון של האהל הוא ככלי שנגע בכלי שנגע במת [כלקמן פ"ז מ"ב עי' ביבקש דעת סי' ח'] ושפוד זה שתחוב בשפת התחתון של האהל מבחוץ. כעין יתידות האהלים כדי לחזק בארץ היריעה הפרוסה שלא יפריחס הרוח למעלה. וא"כ הרי נגע השפוד בהאהל. ונעשה אבי אבות כהאהל. דמדמחובר להאהל ותקוע בו דיינינן ליה כהאהל עצמו. ולא ככלי שנגע בהאהל:

האהל והשפוד:    שניהן אבי אבות:

ואדם הנוגע בשפוד:    נעשה אב:

וכלים באדם:    נעשה ג"כ אב כהמגיע:

אמרו לו אין האהל מתחשב:    דהשפוד לאו משום דנגע בהאהל טטו"ז. דא"כ היה האדם שחזר ונגע בהשפוד טטו"ע. ככל אדם שנגע בכלי שנטמא בכלי שנטמא במת. אלא משום דחשבת להשפוד כחלק מן האהל. להכי הוא אבי אבות כמותו. אבל אנחנו רק נוגעים בעינן למחשב שנטמאו זמ"ז. והרי הכא הוה כאילו נטמא השפוד בהמת עצמו. ואפי' תוקמא שתחב השפוד בהאהל אחר שיצא המת מתוכו. אפ"ה לאו משום שנגע בהאהל מטמאת ליה לשפוד טו"ז ומשוית ליה אבי אבות. דהרי מיד כשיפריש שוב השפוד מהאהל אינו רק אב. ורק כל זמן שתחוב בהאהל הוא כחלק מהאהל [ככלים פי"ח מ"ז ופכ"ז מ"ט וי'] והרי האדם שנגע בהשפוד דמטמאת ליה טו"ז. ע"כ שנגע בהשפוד בעודו תחוב בהאהל. דאם לאחר שהוציאוהו משם אז אפי' הי' תחלה השפוד תחוב בהאהל בעוד שהמת בתוכו אפ"ה לאחר שהוציאוהו משם ונשתנה. אינו רק אב [ככלים פכ"ז מ"ט וי'] ואדם הנוגע אז בהשפוד אין לנו לטמאו רק טו"ע. אע"כ דאוקמת לה שנגע האדם בהשפוד בעודו תחוב בהאהל הרי אז נחשב השפוד כגוף האהל. ואיך נחשוב האהל עצמו בין המגיעים:

משנה ד

אדם וכלים מיטמאין במת:    ר"ל לפי מה שאמרנו במשנה א' ב' ג'. למדנו שבין אדם ובין כלים אפשר שיתטמאו במת. אבל חומר וכו':

וכלים מבאדם:    לרב"א זצוק"ל ה"ק הא דנקיטנא במשנה ב' כלים במת וכלים בכלים הרי כולם טטו"ז. ולא נקיטנא כלים במת ואדם בכלים טטו"ז. ואדם באדם טטו"ע. או הול"ל אדם במת וכלים באדם טטו"ז. וכלים בכלים טטו"ע. ה"ט. משום דסדר חומרתן נקיטנא להו. להכי ברישא בעינא לאשמעינן חומר דכלים מבאדם. לפיכך נקט בבבא דשנים במת. אדם במת ואדם באדם. הרי רק ב'. ויש בזה חומר בכלים. דהוה ג'. דהיינו כלים במת. וכלים בכלים. וכלים או אדם בכלים. והדר נקיטנא כיצד ד' לאשמעינן חומר דאדם מבכלים. שכל זמן שהוא באמצע. הן ד':

שהבלים שלשה:    כמשנה ב':

והאדם שנים:    כמשנה א':

הן ארבעה:    כמשנה ג':

ושאינו באמצע הן שלשה:    כמשנה ב'. מיהו בחיבורין אפי' אלף בין אדם בין כלים כולן טמאין. אבל אוכלין שנגעו זב"ז אפי' בחיבורין עד המת. הרי דינן כנגעו בחיבורין בשאר אה"ט. ומונין בהן ראשון ושני. ועוד יש חילוק בין אדם וכלים לאוכלים. דבאוכלין אפי' אותו שנגע במת עצמו אינו נעשה אב. ורק רש"י ס"ל [פסחים י"ז א' ד"ה רבינא. וגם תוס' שם וחולין קכ"א א' ד"ה זרעים] דרק לענין שיטמא אדם וכלים אמרינן דאין אוכלין ומשקין נעשין אב. הא לענין ראשון ושני מחשבו שפיר אב [ועמ"ש בס"ד ספ"ק דטהרות]:

משנה ה

אדם ובגדים מיטמאים בזב:    ר"ל בין אדם ובין בגדים אפשר שיתטמא מהזב. אבל חומר וכו'. ורבינו רב"א זצוק"ל כתב דלהכי נקט זב הכא מדדמי זב למת בענין הטומאות שנזכרו במשניות הקודמים במת. אלא שבזב חסר א' במנין הטומאות מבמת. שכל שיש במת ב'. יש בזב א'. כגון אדם במת ואדם באדם. הרי במת. ואילו בזב. אדם הנוגע בו אינו חוזר ומטמא אדם. אפי' בעודו בחיבורין. וכל שבמת ג'. יש בזב רק ב'. וכל שבמת ד'. בזב יש רק ג'. וכולהו שמעינן ממתניתין שלנו. דקתני שאדם הנוגע בזב מטמא בגדים. משמע אבל לא אדם. הרי רק א'. ומדהנך בגדים אמ"ט תו להלן והרי במת אדם שנטמא במת וכלים באדם עדיין היו הכלים מטמאין אדם או כלים ש"מ דבזב דוגמת מת. אמ"ט רק ב'. ומדקתני בסיפא שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם לטמא בגדים שעליו דהנך בגדיו שניים אמ"ט תו להלן והרי במת כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם הרי כלים השניים מטמאין תו בין אדם או כלים. שמעת מינה דבזב דוגמת מת אמ"ט להלן רק ג':

מטמא בגדים:    שלובשן בשעת מגעו בזב. וה"ה שאר כלים שנוגע באותה שעה. רק נקט בגדים לאשמעינן דכלים שנוגע בשעת מגעו בזב מיירי. וכדאמרן בסי' כ'. מיהו אפי' בשעת מגעו בזב. אין האדם הנוגע בהזב מטמא אדם וכ"ח. וגם שאר כלים ובגדים שנגע האדם בשעת מגעו בזב. או שלובשן באותה שעה אינן חוזרים ומטמאין שוב לכלים אחרים אפילו באותה שעה שנגע האדם בהזב. דאין דין חיבורין בזב. דדוקא כלים ובגדים הראשונים שנוגע האדם בשעת מגעו בהזב יש בהן דין טומאה בחיבורין ולא בכלים השניים. ואילו במת אדם שנגע במת וכלים שחזרו ונגעו בו מטמאין עד שלישי אפי' בלי חיבורין [ועי' לעיל בבועז רסי' א']:

ואין בגדים הנוגעין בזב:    או שנשאן הזב:

מטמאין בגדים:    דאפי' קודם שפירש מהזב הראשונים רק ראשון ולפיכך הכלים שחוזרים ונוגעים בהראשונים שטימאן הזב. טהורים לגמרי. דאין כלי מק"ט רק מאה"ט:

שהבגדים הנושאין את הזב:    שישב עליהן בשעה שלבשן. או שישב עליהן בלי שלבשן. וה"ה שאר כלים שראויין למשכב או למושב. רק נקט בגדים לאשמעינן דבכלים הראויין למשכב ומושב מיירי. דהרי בגדים כשלובשן הוא יושב עליהן. ואין אומרים להזב שיושב עליהן עמוד ונעשה מלאכתנו:

מטמאין אדם:    לטמא כלים ובגדים שנוגע האדם בשעה שנוגע או נושא המושב. ואפי' כבר פירש המושב מהזב. והיינו משום דכל משכב ומושב הוא אה"ט אפי' לאחר שפירש הזב ממנו:

ואין אדם נושא את הזב:    ואפי' נגע הנושא בהזב אז ג"כ:

מטמא אדם:    או כ"ח. אפי' קודם שפירש מהזב. אבל שאר כלים מטמא האדם הנוגע או נושא הזב באותה שעה. וכדתנן [זבים פ"ה מ"ב]. הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל א':

משנה ו

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו:    דהיינו עד שאין בו רוח חיים באפו [כיומא פ"ה א'] שנאמר הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות. דמדכתיב כפול מת אשר ימות משמע שכבר יצא נפשו לגמרי. ורק מדלא כתיב אשר מת. ש"מ דאפילו מפרכס עדיין דינו כמת:

ואפי' מגוייד:    מחותך. ולרש"י [יבמות ק"כ ע"א] היינו דהוא מלא פצעים וחבורות. והוא מלשון גודו אילנא. ולערוך מגוייד היינו לשון גיד. ר"ל שהוסר או נפתח גיד מגידיו. וכך כתב הרא"ש מחותך הוורידין. ול"מ היה נ"ל דאי מגויד לשון חתוך הוא [אבי לא מלשון גיד] היינו שנחלק גופו לרחבו לשנים [וזהו כוונת הרמב"ם [ספ"א מטו"מ] וז"ל שנחלק בטנו. דאי"ל דכוונת רבינו שנחלק לארכו דהיינו שנבקע בטנו ליתא דזה ודאי יכול לחיות [כחולין נ"ז א']. א"נ דמלת מגוייד ר"ל שנחתכו בו ב' הסימנים [כי"ד סי' ש"ע]. וכל הנך אף שודאי לא יחיו עכ"פ בעלי שכל הם. והם בכלל החיים עדיין:

ואפי' גוסס:    בח"מ [רי"א ס"ב] פי' מלת גוסס. דהיינו שסמוך למיתה עולה בגרונו ליחה. שע"י מיצר לו הנשימה. אולם באה"ע [קכ"א ס"ד] פי' יותר. דמלת גוסס הוא תרגומו של חזה. ור"ל משום שבשעת מיתה החזה משמעת קול מחמת שכלי הנשימה צרים אז. ול"מ נ"ל דגוסס הוא לשון צד. דתרגומו של כסלים שהן מהצד של הגוף הוא גססיא. ור"ל אדם דמצדד אצדודי מהחיים למות. א"נ משום דאותו אדם מנתח נתוח כל חלקי הרכבתו. וכמו שמתרגם הפסוק של וירד העיט על הפגרים על גססיא. וקמ"ל בהא דאע"ג שרוב גוססין למיתה. אפ"ה מדעדיין בשכלו ואפשר שיחיה עוד. לא אזלינן בכה"ג בתר רובא:

זוקק ליבום:    דיבמתו אסורה כל עוד שיחיה:

ופוטר מן היבום:    שכשמת והניח בן מגוייד או גוסס. אין אשתו זקוקה להיבם:

מאכיל בתרומה:    כשאמו ישראלית אלמנת כהן. אז כל עיר שבנה ממנו שהוא מגוייד או גוסס חי. מותרת לאכול תרומה:

ופוסל בתרומה:    כשאמו בת כהן אלמנת אביו ישראל אז כל עוד שבנה כזה עדיין חי. אינה שבה לבית אביה לאכול תרומה:

ובן בהמה וחיה אינן מטמאין:    טומאת נבילות [אב"י במגע ובמשא]:

עד שתצא נפשם:    וכ"ש שרץ הקל בטומאתו מדאין בו אפילו טומאת משא. ואת"ל דמה"ט לא הו"ל נמי למנקט נבילה. דג"כ כ"ש ממת דחמור מכולן שמטמא באהל. י"ל דה"ט דקמ"ל דלא תימא דוקא אדם דאית ליה מזלא [כב"ק דב"ב ושבת נ"ג ב'] ויכול שוב לחיות אף שהוא גוסס. אבל שאר בע"ח לא. קמ"ל. והא דלא תני במשנתינו גם עוף. ה"ט משום דבין שהוא מין טהור או טמא. אין בו טומאת נבילות. רק במין טהור בבית הבליעה. ובזה לא שכיח שיבלענו חי:

הותזו ראשיהם:    שהותז המפרקת ורוב בשר עמה:

אף על פי שמפרכסים:    ה"ה באדם לענין הנך דיני דלעיל דהיינו לענין טומאה ויבום וכו' בכולן אם הותז ממנו ראשו. אע"ג שמפרפר עדיין. אפ"ה דינו כמת:

כגון:    ר"ל הא למה זה דומה:

שהיא מפרכסת:    שאין בו חיות כלל ואפ"ה מטמא [אב"י ל"מ הייתי אומר דהמשל מזנב הלטאה לא בא לאשמעינן אלא הטעם מפני מה הפרכוס אינו סי' החיים ואמאי מטמא. ע"ז אמר דתנועת הפרכוס הוא כרפרוף של זנב הלטאה שנפרד מהגוף לגמרי אפ"ה טבעו שמפרכס עוד אלמא דהפרכוס הזה אינו כלל סימן חיים רק תנועות שגרונא הוא קראמפף בל"א. ועי' ברמב"ם ותמצא יסוד גדול בחכמת הטבע] אם הוא כעדשה. מדיש בו בשר עצם וגיד אף שהלטאה עדיין חי הוא:

משנה ז

האיברין:    של מת נבילה ושרץ שנשנו לעיל. אולם לא נקרא אבר רק כשיש בו בשר עצם וגיד. והעצם שלם:

מטמאין טומאתן:    ר"ל אפילו אין בכל האבר כזית. אפ"ה אם הוא ממת מטמא במגע. משא. ואהל. ואם הוא מנבילה מטמא במגע ובמשא. ובשרץ אפי' אין כל האבר כעדשה אפ"ה מטמא במגע. והא דלא נקט נמי אבר מן החי מאדם בהמה ושרץ. דהרי גם הם אין להם שיעור כל א' לפי טומאתו [כרמב"ם כ"ב מטו"מ ה"ג וני"ב מאה"ט ה"ג ופ"ד מאה"ט ה"ד] ה"ט משום דכל הנך דנקט תנא יש עכ"פ בבשרן שיעור [אב"י וכמו דרמז במשנתינו אפי' פחות מכזית וכו'] במת ונבילה בכזית. ובשר שרץ מת בכעדשה. משא"כ אמה"ח של כל הג'. בשר הפורש מאמה"ח של כל הג' טהור לגמרי. ואפי' יש בו יותר מכשיעור [וכ"כ עצם וגיד הפורש מן אמה"ח של כל הג' טהור]:

משנה ח

שלשים בפיסת הרגל:    ר"ל בהפרסה שהאצבעות מחוברות בה דהיינו ששה וכו':

ששה בכל אצבע:    שבכל אצבע שם אפי' באצבע הקטנה שברגל יש ששה עצמות בכל אורך הפרסה:

עשרה בקורסל:    קנעכעל בל"א. והוא מקום חיבור הפרסה לעצם הארוך התחתון שברגל. שמפסיק בין הפרסה להברך:

שנים בשוק:    הוא העצם הארוך התחתון הנ"ל. והוא הנקרא בבהמה בלשון הגמרא ארכובה הנמכרת עם הראש [כחולין ע"ו א] אבל רק כשמחובר עדיין בו הפרסה התחתונה נקרא כן:

חמשה בארכובה:    קניא בל"א והוא מקום חיבור עצם התחתון הארוך עם העצם האמצעי הארוך שברגל [אב"י הנקרא ירך]:

אחד בירך:    הוא העצם האמצעי הארוך. שבתחתיתו יש הברך:

שלשה בקטלית:    הוא העצם שלמעלה מעצם הארוך השני כנ"ל וזה עצם השלישי שבאורך הרגל הוא סמוך למתנים. ונקרא בלשון הגמ' בוקא דאטמא:

אחד עשרה צלעות:    שיוצאות בכל צד מהשדרה:

שלשים בפיסת היד:    היינו בכל אורך פיסת היד. וכלעיל בהרגל:

שנים בקנה:    הוא העצם הארוך המחובר לפיסת היד:

ושנים במרפק:    עללענבאגען בל"א והוא מקום כפיפת הזרוע:

אחד בזרוע:    הוא עצם הארוך העליון של היד והוא בין העללענבאגען להכתף:

מאה ואחד מזה:    הוא הסך הכל מכל העצמות שמנה התנא עד עכשיו מצד א' של הגוף:

ששה במפתח של לב:    הן עצמות החזה שסוגרים תחתם הלב הטמון בין כנפי הריאה משלש רוחות. וכל פנימיות חלול החזה מגונן עם אותן ו' העצמות:

וחמשה בנקביו:    הם העצמות שמסבבי' נקבי האחוריי' והשתן. ונקראין בעקקען בל"א [ומהר"ב משמע דרק על העצמות שמקיפין גיד השתן קאי. ואפ"ה נקט נקביו לשון רבים. מדיש באמצע הגיד קליפה דקה כקליפת השום המבדלת בין מהלך השתן למהלך הזרע וכדאמרינן בש"ס [בכורות מ"ד ב']:

כל אחד ואחד מטמא:    אבל כל אבר שאין בו עצם כלשון וכליות ולב וטחול וגיד השתן וכדומה. דינן כשאר בשר דדוקא כשיש בבשרן כזית מטמא במגע משא ואהל. ואותן העצמות שיש באשה יותר מבאיש דהרי יש אומרים שיש באשה רנ"ב עצמות וי"א שיש בה רנ"ג עצמות [כבכורות מה"א] ולהרמב"ם היה הגירסא שם בש"ס רנ"א עצמות. הרי כל עצמו' שיתירות באשה מבאיש מטמא רק במגע ובמשא אבל לא באהל [רמב"ם פ"ב מטו"מ ה"ז]. וכן כל אצבע יתירה. אם יש בה צפורן. אז אפילו אינה עומדת בשוה עם שאר האצבעו' או בעומדת בשוה עם שאר האצבעות אפי' אין בה צפורן הרי הוא כשאר אברים אבל בתרתי לריעותא אם אין בו כזית בשר מטמא רק מד"ס במגע ובמשא ולא באהל [רמב"ם שם ה"ז. וצ"ל דהרמב"ם מיירי באצבע של נפל. דאי באצבע של אדם גדול איך כתב הרמב"ם שטומאתו מד"ס. הרי יש בכל אצבע לכה"פ עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא מהלממ"ס. ודנימא גם הכא שהרמב"ם קורא להלממ"ס ד"ס [כמ"ש רכ"מ ריש אישות] הכא א"א לומר כן דהרי כ' אח"כ ולמה גזרו וכו'. ואי בהלממ"ס קאמר לא שייך להקשות למה גזרו]. ומה"ט נ"ל דנקט הך דינא הכא. אף דכבר שמעינן כן במשנה ז'. אלא לדיוקא נסבה דדוקא הנך איברים שנשנו לעיל מטמאין מדאורייתא במגע ובמשא ובאהל. הא יותרת שיש בו ב' לריעותא כלעיל אמ"ט כלל מדאורייתא. א"נ נ"ל דמשו"ה הדר ונקט דין האברים הכא. ה"ט משום דבעי למתני סיפא דבאין עליהן בשר כראוי מטמאין עכ"פ במגע ובמשא. הא בנבילה ושרץ באין עליהן בשר כראוי טהור מכלום [וכלקמן סי' ס"א]. ונ"ל עוד דהא דנקט תנא רק מנין אברי אדם ולא גם מנין אברי בהמה ושרץ. ה"ט. משום דכל עיקר המנין דנקט תנא באברי האדם. היינו רק לאשמעינן דרק אותן שנמנו מטמאו במגע משא ואהל. הא יותרת לא וכדאמרן. אבל נבלה ושרץ אף יותרת שבהן. כל שיש בו בשר וגיד ועצם מטמא טומאתו וכמשנה ז'. א"נ דלהכי נקט רק מנין של אברי אדם משום דבעי למתני בפרק הבא. דרוב מנין עצמות מטמאין באהל משו"ה אשמעינן הכא כמה הן כל אבריו. משא"כ בבהמה ושרץ. הרי אין נ"מ כלל בשנדע מנין אבריהן:

אימתי בזמן שיש עליהן בשר כראוי:    והיינו שמשערין שאם היה האבר מחובר באדם חי. והיה בשר ניטל מעל העצם והיה נשאר רק כל כך בשר על העצם עד שהיה יכול להתרפאות על ידו. וישוב להתכסות בבשר כמו שהיה והיינו מעט פחות מכזית [כהר"ב רפ"ז דנזיר] היינו בשר כראוי. ואפי' נשאר תוך העצם רק מוח כשיעור הזה. ואינו מקשקש בתוכו מהני [רמב"ם פ"ב ה"ב ופ"ב מאה"ט הי"א ופ"ד שם ה"ט]. מיהו בכלל בשר כראוי. היינו שנשאר בו גידו. דאל"כ שוב לא יתכסה כולו עם בשר [אב"י ולפ"ד מרומזים במלת כראוי ב' דברים. א) אופן הכמות מעט פחות מכזית [עי' כלים פ"ק מ"ה]. ב) התואר האיכות שיהיה מחובר ע"י גיד. גם נכלל בו בענין הבשר עצמו שיהיה בשר יפה לא שהרופא גרדו].

מטמאין במגע ובמשא:    משום עצם כשעורה שבו. וזה רק באבר מת. דרק עצם כשעורה ממת מטמא עכ"פ במגע ובמשא. הא אבר מנבילה ושרץ. בין מחי או ממת. אם אין עליו בשר כראוי טהור מכלום. [ונל"פ דשיעור בשר כראוי בשרץ. היינו מעט פחות מכעדש']. וכ"כ בשר הפורש מאדם בהמה ושרץ. והן חיים. טהור מכלום. וכ"כ עצם הפורש מאדם חי או מנבלה ושרץ אפי' הן מתים טהור מכלום. ורק בשר כזית מנבילה. או בשר כעדש' משרץ. מטמא כל א' בטומאתו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.