תוספות יום טוב על שבת ב
<< · תוספות יום טוב · על שבת · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר"ב א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט"ס. וכן בחיבורו רפ"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז"ל רש"י (דף כ"ה ע"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע"ה ב'] ע"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג') א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש"י הדלקת נר בשבת שלא ה"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ]:
בכלך. פי' הר"ב פסולת של משי. מסיים רש"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע"ל בפירוש מ"ב פ"ט דמס' כלאים והרמב"ם בפ"ה מה"ש כתב משי סתם:
ולא בשמן שריפה. מ"ש הר"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר"ב בע"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ"ש הר"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי"ט דהא אפילו בליל מוצאי י"ט נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות:
[* בשמן פקועות. פי' הר"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י"ז דכלים ובמשנה ד' פ"ג דעוקצין]:
אפילו היא. אותה השפופרת. רש"י:
ורבי יהודה מתיר. עיין משנה ג' פ"ק דפסחים:
אבל אם חברה היוצר מתחלה. פירש הר"ב וה"ה אם חברה בעה"ב בסיד וכו'. בגמ' ומאי יוצר כעין יוצר שחברה שפיר:
לא ימלא וכו'. הך צריכותא שכתב הר"ב בגמ' ניהו. ואיכא למידק דאכתי תקשה דליתני חרס דמאיס וקאסרי רבנן וקערה דמפסיק ומתיר רבי יהודה ולשתוק מביצה דמדאסרי רבנן חרס דמאיס כל שכן דאסרי ביצה דלא מאיס ומדשרי ר' יהודה לקערה דמפסיק כל שכן דשרי ביצה דלא מפסיק. ויש לומר דלר"י איצטריך שפיר דאע"ג דקערה מפסיק איכא נמי סימנא אחר להיתר משום שהפתילה נתונה בה ומשום הכי בדיל מינה אבל ביצה אע"ג דלא מפסיק הואיל ואין הפתילה בתוכה ולא מאיס אימא מודה רבי יהודה דנגזור צריכא ובפירוש הרמב"ם כתב סברא דמשום חיבור שיש בין הקערה והנר ה"א דמודה ר"י דאסור. ולהכי איצטריך למתני פלוגתא דקערה. וגירסת הגמ' שלפנינו איננה כן אלא כמ"ש הר"ב אבל קערה דמיפסקא אימא מודה לרבנן. ואולי דהרמב"ם גורס דמספקא ומפרש דמחובר כמו ספקה בחבל דסוף פ"ו דכלאים וסיפוק גפנים דמשנה ה' פרק קמא דערלה. והסברא לאסור יותר שאם יסתפק אחר כך ממנו הרי הוא קרוב יותר שיתחייב משום מכבה. ולהרמב"ם נמי איכא למימר דאע"ג דאי לא תני קערה ה"א דר"י מודה לאסור משום הפתילה שבו השתא דתני ליה דמתיר בקערה אי לא תני ביצה ה"א איפכא דדוקא קערה שרי דבדיל מינה שרואה הפתילה שנתונה בתוכה:
כחס על הנר וכו'. כשהוא חס על הנר. כן לשון הר"ן. [* ובפירש"י דף ל"א ע"ב כתוב כי חס. וזה קרוב לדברי הר"ן דכי משמש בלשון דהא ואפשר דמשמש בגמ' בלשון אי שהוא אם. ואולי שזהו דעת רש"י בכאן. עוד ראיתי בפ"ב דביצה דף כ"ב ברייתא דקתני אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ולבי אומר לי] דאולי שבא הלשון בדרך הכתוב כמוך כפרעה כמוני כמוך כעם ככהן ורבים. והמכוון להשוות הדברים בשיווי גמור. והשוה בכאן החס על הנר שיהא חייב כמו החס על הפתילה דמודה ביה ר"י. [* עוד נמצא בברייתא כלך לדרך זו. ואפשר דבלשון חכמים רגילים בכ"ף נוספת ובאופן ברייתות ויהיה כן גם כאן]:
ורבי יוסי פוטר. דס"ל כר"ש דמשנה ה' פ"י דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עליה. ופי' שם בתוספות דהיינו כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע"י כבוי זה ראויין למלאכת הצורפים וכבוי כדי שלא יקדיחו הסממנים בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי:
שהוא עושה פחם. פי' הר"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעו"י:
ערבתם. פי' הר"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום והכי כללינהו הרמב"ם בסוף פ"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס"ד:
אין מעשרין את הודאי. פי' הר"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ"כ רש"י ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא דהא ב"ה בפ"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ"ש בטור סי' שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ"ד גזרו דוקא. תירץ הב"י בסי' רס"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש"ה אוקמוה כמ"ד גזרו וכו' ע"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ"ש הר"ב ברפ"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא"כ למ"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ"ד במ"ג פ"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ"ש ב"י בסימן תט"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש"י והרמב"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ"ד מה"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ"ג דעירובין משנה ב':
וטומנין את החמין. מה שפירש הר"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ"ד ומ"ש שם בס"ד:
משנה שבת, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב