תוספות יום טוב על נגעים ג
<< · תוספות יום טוב · על נגעים · ג · >>
הכל מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב ואפי' קטן דמהו דתימא איש כו' קמ"ל אדם וכו'. ובפ"ה דנדה דף מד פירש"י. אדם משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל) ונפש [אדם] מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא [ועמ"ש ברפי"א] ואלא איש למה לי למעוטי אשה מפריעה ופרימה. פ"ק דערכין ד"ג. וכתבתי בסוף פ"ג דסוטה:
חוץ מן העובדי כוכבים. לקמן בריש פי"ב מייתי הר"ב לשון ת"כ. דמשמע דמבתים ילפינן. ושם כתבתי דבת"כ שלנו ליתא ולמדתי טעם אחר. ועכשיו ראיתי למהר"ם שכתב וז"ל חוץ מן העובדי כוכבי' דבפ' בתרא דנזיר [דף סא] ממעט עובדי כוכבים מכל טומאה עכ"ל. וקשיא לי דהתם לא אמרן אלא לענין טומאת מת וכמו שהעתקתי שם בראש הפרק ומנלן לכל טומאה. לכן נ"ל מה שכתבתי בריש פי"ב ע"ש:
וגר תושב. ל' מהר"ם גר תושב דינו כעובד כוכבי' זולתי להאכילו נבלות ולהחיותו. ומשום דלקמן פי"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים. ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב. והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים [פי"ב] דגזרו מדרבנן על לר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו הכא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן. וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן. ע"כ:
הכל כשרים לראות כו'. פי' הר"ב ואע"פ שאינו בקי כו' אם חכם עמו כו'. ומרבי ליה בת"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן. או אל אחד מבניו הכהנים דה"מ למכתב או אל בניו הכהנים. מאי או אל אחד לרבות כל ישראל. ואם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה כו':
בידי כהן. לשון הר"ב חכם ישראל רואה הנגעים ואומר לכהן אעפ"י שהוא שוטה כו'. סיומא דברייתא דת"כ דלעיל היא. וכתב הכ"מ בפ"ט מה"צ [הלכה ב] שפירש הרא"ש דהאי שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר כדאיתא בגמ' פ"ק דערכין [דף ג] אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ע"כ:
אין רואין שני נגעים כאחד. פירש הר"ב שאין הכהן יכול לראות יפה כו'. לפי שצריך שיראה העע עם הבשר שסביביו. כדתניא בת"כ וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא רואה עור הבשר עמו כאחד. הר"ש:
אין מסגירין את המוסגר כו'. כדתניא בת"כ ומייתי לה הר"ש נגע צרעת הוא וראהו הכהן (ויקרא יג) מה ת"ל לפי שנאמר (שם) וטמאו הכהן לא יסגירנו. למדנו שאין מסגירין את המוחלט מנין שאין מחליטים את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטי' את המוחלט ת"ל לא יסגירנו כי טמא. כל שנקרא עליו טמא אין זקוק עליו יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה [מוחלט בזה ומוסגר בזה] מוסגר בזה [ובזה צ"ל] מוחלט בזה ובזה. ת"ל נגע וראהו [צרעת וראהו]. ע"כ. ופי' יכול לא יאמר כו' היינו בתחלה בסוף שבוע כדקתני בסיפא דמתני' וכ"פ הרמב"ם. וזה שהעתיק בפירושו יכול שיאמר הוא ט"ס וצ"ל יכול לא יאמר וכן הוא בת"כ וכן העתיק הר"ש. ועמ"ש בשם מהר"ם בפ' דלקמן משנה י [ד"ה בהרת] [ופי' נגע וראהו צרעת וראהו. דריש וראהו אתרווייהו אנגע ואצרעת לומר שיראה ויחזור ויראה ובת"כ נ"ל שצ"ל אח"כ עוד פעם וראהו. ונסיב ליה למדרש כדמסיק כולו כאחת כו' מכאן אמרו כ"ד ראשי אברים וכו']:
אין מסגירין את המוסגר וכו'. כתב הר"ב דאם הסגירו בנגע אחד ואח"כ נולד לו נגע אחר כו'. ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר דאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שער לבן או מחיה אין מחליטו. וכי אזלה לה מחיה או שער לבן בסוף השבוע לא מחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני. הר"ש:
אבל בתחלה כו'. ומחליט את המוחלט עמ"ש פ' דלקמן [ריש] משנה י:
נותנין לו שבעת ימי המשתה. כתב הר"ב דכתיב וביום הראות וגו' ויש יום שאי אתה רואה. בפ"ק דמ"ק ד"ז. ותמהו התוס'. דלר"מ דהתם משנה ה' למה אינו רואה להקל:
בשני שבועות. דקדוקו כתבתי במשנה ג פ"ק:
ובשלשה סימנין בשער לבן במחיה ובפסיון. אלו הסימנין כולן בפסוק אמר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו. אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא. ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי. אבל כל מה שהוא [מבואר] בבהרת הוא מחוייב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחוייב בבהרת. כמו שבארנו בראש המסכתא. [במשנה ב כמ"ש גם שם הר"ב] וכן בשאר מראות נגעים. הרמב"ם [ומדלא קתני נמישאם היה כסיד ונשתנה לשלג וליהוי ד'. ש"מ דכל הד' מראות עומד בעיניו מיקרו. כמ"ש בפ"א מ"ג [ד"ה לפטור] וכדתנן בפרק דלקמן משנה ז]:
ובפסיון בסוף [שבוע]. דבתחלה לא כמ"ש בפ"ק מ"ג:
[שהן י"ג יום. כ' הר"ב דיום ז' כו' ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ"ק]:
השחין והמכוה. לקמן בפ"ט מפרש איזהו שחין. ואיוהו מכוה. הר"ש:
מיטמאין בשבוע אחד. לשון הר"ב דשאר נגעים יש להן שני הסגרות וכו'. והר"ש הקדים וז"ל מיטמאין בשבוע אחד מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע א'. היינו לענין טהרה דשאר נגעים יש להן וכו':
בשבוע אחד ובשני סימנין. הפסוק לא ידון בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני. ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהם מחיה. ואמנם אמר בנגע השחין ושערה הפך לבן. ואמר בו ג"כ ואם פשה תפשה בעור. ואמר במכות אש והנה נהפך שער לבן בבהרת. ואמר בו ג"כ ואם פשה תפשה בעור. הרמב"ם:
הנתקים. לקמן בפ"י מפרש להו:
מיטמאין בשני שבועות כו'. זכר בו והסגירו שבעת ימים שנית. וזכר בסימן הטומאה ובו שער צהוב דק. ואמר גם כן פשה הנגע בעור. הרמב"ם:
הקרחת והגבחת מיטמאות בשני שבועות כו'. שנויה עוד בספ"י. והתם יליף להו הר"ב מקראי:
הבגדים מיטמאין כו'. ודינם מפורש בפרק יא:
בירקרק ובאדמדם. כתב הר"ב הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה כו' וכן בבתים בג' שבועות כו'. וכן לשון הר"ש. ולאו למימרא דדוקא בשבוע השלישית כשחזר הנגע לכמות שהיה. שכן גם בשנייה אם כבר חלץ בראשונה. כדתנן בספי"ב ורפי"ג. אלא משום דבבתים איכא שלשה שבועות. נקט הכי. ומיהו כדאיתנהו:
בשני שבועות כו'. לשון הרמב"ם. אמר בנגעי בגדים ירקרק או אדמדם ואמר ג"כ כי פשה הנגע בבגד [ואמר] והסגירו שבעת ימים שנית:
בתחלה. אין זה כמו בתחלה דכל הנגעים. דכולהו להחליט והכא להסגיר. מ"מ תני לה משום פסיון דבתחלה אינו מסגיר. הר"ש. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פסיון מהכא צריך להסגירו מפני המראה עצמו. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפסיון ועוד ה"ל להר"ש לפרש דסוף שבוע ראשון דהכא נמי להסגיר. ועכשיו ראיתי למהר"ם דאדברי הר"ש דמ"מ תני לה משום פסיון כו'. כתב וז"ל ותימה לי והאמרינן לעיל [בסוף משנה א] דבתחלה מסגיר ומסגיר אלמא דבפסיון מסגיר עליו אפי' בתחלה ונ"ל דהיינו דוקא כשנולד נגע במקום אחר אבל אם אותו נגע הראשון הולך ופושה הכל נגע א' ואינו מסגיר אלא על הראשון ולא על הפסיון כלל עכ"ל:
הבתים מיטמאין כו'. ודינם מפורש בפי"ב ובפי"ג: בשלשה שבועות וכו'. ל' הרמב"ם [בפירושו] אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות או אדמדמות. ואמר בהן ג"כ והנה פשה הנגע בקירות הבית. אולם השלש שבועות הנה אין בו פסוק מבואר. אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר והסגיר את הבית שבעת ימים אח"כ צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנייה והוא אמרו ועפר אחר יקח וטח את הבית. עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטוח. לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית. והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה). לג"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים. יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אף צרעת ממארת האמורה בבתים. יטמא את החוזר אע"פ שאינו פושה. ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה. עוד תעמוד ז' ימים שנית וכוסף. הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם [חזר] הנגע אחר זה. יהרס [הבית ועל זה בא והנה פשה הנגע בבית] ע"כ:
פחות משבוע אחד. ל' הר"ב כגון שחין ומכוה ג' שבועות כגון נגעי בתים. וכן לשון הר"ש ולשון כגון לא ניחא דהא ליתנהו אלא הני. ול' הרמב"ם והן שחין כו' והן נגעי בתים [ועיין בלשון הר"ב סוף משנה א' פ"ב דערכין]:
משנה נגעים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב