תוספות יום טוב על אהלות י
<< · תוספות יום טוב · על אהלות · י · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
נתן את רגלו. לאו דוקא. אלא שדברו בהווה ורגיל ' להיות. ולשון הרמב"ם ידו או רגלו. ועי' בפ' דלקמן משנה ב. וז"ל מהר"ם. לאו דוקא רגלו. דה"ל דבר המקבל טומאה. דה"ה דבר שאינו מקבל טומאה עירב את הטומאה כדמוכח לקמן בפירקין. ומשום סיפא דאין בארובה פותח טפח. דהתם יש חילוק בין רגלו לדבר שאין מקבל טומאה. נקטיה נמי ברישא ע"כ:
עירב את הטומאה. שאדם נעשה אהל לטמא. לפי מה שהשרשנו ברפ"ו. הרמב"ם:
מקצת הטומאה בבית כו'. ולא נאמר חצי שיעור לבד נכנס לתוך הבית. וכן כל מה שיהיה נכחי לחצי שיעור אשר תחת הארובה [מחלל] הארובה טמא. ולא נחשוב זה ג"כ בדמיון חצי שיעור מונח באויר. אשר לא יטמא. ואמנם יתחייב זה להתחבר השיעור כלו להיותו גשם א'. על דמיון מה שנתבאר בג' [במשנה ד] מזאת המסכתא. הרמב"ם:
אין בארובה פ"ט. כתב הר"ב הא קמ"ל דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד. דהכי גמירי להו גמ' פ"ק דסוכה דף י"ח. והכ"מ ברפט"ז מהט"מ כתב שמצא כך. ואשתמיטתי' דתלמוד ערוך הוא:
נתן את רגלו מלמעלן טהור. עיין בפי"ב מ"ד:
ר"י אומר אם יש כו'. כנגד הטומאה טמא. כתב הר"ב דהלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. וצ"ל דכנגד הטומאה טמא. דוקא כשקדמה הטומאה את רגלו. דלא תקשה הלכתא אהלכתא:
ותטמא כנגד הטומאה . כנגד הטומאה טמא. כן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:
הכל טמא. פי' הר"ב אפי' מה שבעליה. אעפ"י שנתן בתחתונה כו' רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה. אבל הר"ש כתב על זה. וז"ל. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דאטו מי עדיף משאם היתה טומאה בעלייה עצמה כנגד ארובה. ונראה לפרש. דהכל טמא היינו בין מה שתחת המאהיל. בין מה שלמעלה כנגד ארובה. א"נ בין מלמעלן בין מלמטן. לא שנתנן בזה או בזה. אלא שנתנן בשתיהן ולכך אע"פ שטומאה בבית גם העליי' טמאה. דאין דבר טמא חוצץ. והרי נסתמה הארובה העליונה ומערבת את הטומאה. ע"כ. והכ"מ [פט"ז מהט"מ הלכה ג'] כתב הכל טמא. שאין כלי טמא חוצץ. ע"פ מה שנתבאר ברפ"ו. אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה. שאם היו כלים על גבן אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע"כ. וזה כדברי הר"ש הראשונים. דכל שכנגד הארובה דוקא ולא שעל התקרה בכלל כלל. [*שהאדם וכלים מביאין כשמאהילים. ואין חוצצין. אבל הבית חוצץ]:
ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא כו'. הכא לא קתני בין מלמעלן בין מלמטן. כדקתני בסיפא גבי אין בארובה פותח טפח. וקתני נמי ממנו ולמטה טמא כו'. ובסיפא קתני אין טמא אלא תחתון וצ"ע אמאי שני בלישניה. ונ"ל דלא ה"מ למתני בין מלמעלן בין מלמטן שיש במשמעות זה הלשון נמי שנתן למעלן ולמטן. וא"כ היכי ליתני עלה ממנו ולמטן טמא. ולא ידעינן אי ממנו ולמטה של תחתון קאמר. אי ממנו ולמטן של העליון. אבל השתא דקתני ודבר שאינו מקבל טומאה סתמא. ניחא. דמשמע אם נתן באחד מאותן שני מקומות ששנינו ברישא דבר שאינו מקבל טומאה. ובארובה שניה לא נתן כלום. ממנו ולמטן טמא וכו'. אם נתן בארובה התחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם בעליונה ולא בתחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם תאמר ליתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא וכו' כמו ברישא. ונראה לי דזה אינו. דאפי' נתן בעליונה דבר שאינו מקבל טומאה. ולא נתן בתחתונה כלום. אין טמא אלא תחתון. דכיון דאין בארובה פותח טפח אפילו טומאה כנגד ארובה. די לנו בזה שדבר שאינו מקבל [*טומאה] שלמעלה בארובה העליונה מערב את הטומאה בכל הבית התחתון במקום שהטומאה מונחת שם. אבל לא חזינן ליה כאילו הטומאה נמי בעלייה. אבל דבר המקבל טומאה כגון נתן רגלו. חזינן כאילו הטומאה נמי בעליה. דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ. והשתא ניחא. דקתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן כו' כיון דבעי למתני דבכל ענין אין טמא אלא תחתון בין שנתן למעלן ולמטן. בין שנתן למעלן ולא למטן. בין שנתן למטן ולא למעלן. דכל זה ישנו בלשון. בין למעלן בין למטן אין טמא אלא תחתון. אבל ברישא לא ה"מ למתני הכי. כדפרישית. מהר"ם:
הכל טמא. וכר' מאיר דמטמא בנתן רגלו למעלה. כדתנן לעיל. הר"ש. ואינו מוכרח דאפשר לומר דהכא מיירי כשקדמה הטומאה. ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע. הטומאה כנגד ארובות נתן וכו'. דמשמע שהטומאה כבר היא שם קודם שנתן כו':
טומאה בוקעת ועולה. כתב הר"ב ותוכה נמי טמא אע"ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה. כדפי' הר"ב בס"פ דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה כו'. דמטמא מטעם חיבורין [*כ"כ הר"ש. ועיין מה שהקשיתי לעיל שם]. ומסיים הר"ש. והא דקתני בוקעת ועולה. דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור. היינו דוקא במה שחוץ לקדירה. ע"כ:
בוקעת ויורדת. לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה. שהרי זו אינה רצוצה. שהרי היא בתוך הקדירה או על גבה אלא בוקעת את הקדירה ומטמא כלים שתחתי' בינה ובין הארץ מפני שהיא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. מכל מקום כיון שאין ע"ג טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר. אינו מביא את הטומאה לצדדין. אבל מטמא מה שתחתיו. עד הארץ. לשון הראב"ד בפט"ז מהט"מ [הלכה ה']. וכתב הכ"מ וא"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה. הרי היא רצוצה. ולמה לא תרד עד התהום. ודוחק לומר דלצדדין קתני. ואפשר דכיון דקיימא לן דאין כלי טמא חוצץ. אע"פ שהטומאה תחתיה ה"ל כאילו היא מגולה. ע"כ:
תוכה וגבה טהור. ל' הר"ב שהקדרה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלי'. וכ"כ הר"ש. לשטתייהו אזלי שמפרשין במ"ה פ"ה דמצילין עם דפנות אהלים היינו כשמונחים באהל. וכבר כתבתי שם [ד"ה מפני] שהוא דוחק. גם הר"ש נתלבט בכאן בפירושו על התוספתא. ועיין במשנה דלקמן. ותו קשי' לי הכא דהתם לא אמרי' אלא בכלי' הטהורים. אבל הכא הא מיירי בכלי המקבל טומאה. ומצאתי למהר"ם שכת' וז"ל. דגב כ"ח שאינו מקבל טומא' מציל עם דפנות אהלים. וארובה שבאמצע הבית מקרי דפני' אהלים. כדמשמע לעיל פ"ה ע"כ. והרמב"ם גורס בסיפא נמי הכל טהור. ודברי תימה הן. דהא אפי' כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה. אפ"ה אין נעשים אהלים לטהר. כדתנן ברפ"ו. וכבר השיגו הראב"ד [שם]. גם הכ"מ הניחו בצ"ע. והקשה ג"כ [לשיטת הראב"ד] אדהכא אמאי גבה ותוכה טהור. ולא זכר לדברי הר"ש והר"ב. אבל כתב דאפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי. הלכך לא מפלגינן בינייהו. וכיון שאהל דתחת הכלי מיעוטא הוא. הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ע"כ. ומ"מ אמתניתין דלקמן מייתי לה ללשון הר"ש. דמצלת עם דופני אהלים:
תוכה וגבה טהור. פי' הר"ב דנצולת עם דפנות אהלים. וכן הוא בתוספתא. והביאה הר"ש. וגם בכאן יש לדקדק דלא דמי לדפנות אהלים דמשנה ו וז דפ"ה. ובנא"י [ברמב"ם] מצאתי תוכה וגבה טהור. דמצלת עם דפנות אהלים כדתנן לעיל בכפישה שהיא ע"ג יתדות מבחוץ. שמצלת בשאינה מופלגת מן הכתלים טפח. ע"כ. ותמיהני. דהתם מפרש שפי הכלי סמוך ודבוק לכותל האהל וכבר כתבתי לעיל בזה על הכ"מ [ד"ה קורה]:
או מודבקת. לשון הר"ב שאין הקדרה תחת המשקוף כלל אלא למעלה דבוקה כו'. ולשון הר"ש או מודבקת שאין הקדרה למטה. אלא למעלה דבוקה בצד השקוף ואין מקום דביקתה טפח. ע"כ. וזה דבר זר. והרמב"ם בפירושו שהעתיק הכ"מ. וכן מצאתי בנא"י. מפרש שהקדרה לא תהי' כנגדה מתחת המשקוף. שאם הי' מעלה אותה ידבק צדה בצד המשקוף מבחוץ. ע"כ. אבל לפי' זה קשה דהוה זו ואצ"ל זו. וצ"ע. ומיהו אף לפירוש הר"ש יש להקשות דלמאי נ"מ קתני כלל או מודבקת לשקוף ואינה פותח טפח. דמהיכי תיתי דתיהוי עדיפא. מכשתעלה ואין בה פותח טפח. וראיתי למהר"ם שכתב וז"ל או מודבקת לשקוף. תימה לי דזו ואצ"ל זו קתני כיון דתנן ואינה נוגעת בשקוף פותח טפח. כ"ש מודבקת בעלמא שאין ממנה תחת השקוף כלום. ע"כ. נראה מזה. שבדברי הר"ש שהי' לפניו לא היה כתוב. ואין מקום דביקתה טפח. ומ"מ קשיא מה שהקשיתי אני. אבל בתירוצו של מהר"ם מתישב ג"כ. שכתב וי"ל סד"א ה"מ כשיש ממנה תחת השקוף ואין ממנה פותח טפח תחת השקוף. אינה מביאה הטומאה לבית מאהל עראי לאהל קבע. אבל היכא שאם תעלה מודבקת לשקוף ונראה כמוסיף עליו. וסד"א הוי כמו מחובר לשקוף והכל אהל אחד ומביא הטומאה לבית. קמ"ל דלא ע"כ. ומלשון שאם תעלה משמע שמפרש כפירוש הרמב"ם:
משנה אהלות, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב