תו"א על שמות כב
<< · תו"א על שמות · כב · >>
פסוק ג
- (בבא קמא סג:): "תנא דבי חזקיה:
- יאמר שור וגניבה והכל בכלל!
- - אילו כך, הייתי אומר: מה הפרט מפורש קרב לגבי מזבח, אף כל קרב לגבי מזבח, מה יש לך להביא - שה, כשהוא אומר שה הרי שה אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- יאמר שור שה וגניבה והכל בכלל!
- - אילו כך, הייתי אומר: מה הפרט מפורש דבר הקדוש בבכורה, אף כל דבר הקדוש בבכורה, מה יש לך להביא - חמור, כשהוא אומר חמור הרי חמור אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- יאמר שור וחמור שה וגניבה והכל בכלל!
- - אילו כך, הייתי אומר: מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים, מה יש לך להביא - שאר בעלי חיים, כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- אמר מר: "יאמר שור וגניבה" - מי כתיב שור וגניבה? גניבה ושור הוא דכתיב! וכי תימא "אילו נאמר" קאמר, "אילו נאמר שור וגניבה", ומי מצית אמרת מה הפרט מפורש? הוה שור פרט וגניבה כלל, פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי! אלא כדכתיב קאמרי, גניבה ושור מי מצית אמרת הכל בכלל, או מה הפרט מפורש הוה ליה גניבה כלל ושור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור אין מידי אחרינא לא!
- - אמר רבא תנא אחיים קא סמיך ליה, וכלל ופרט וכלל קא"ל.
- והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא!
- - הא תנא דבי רבי ישמעאל הוא, דכה"ג דריש כללי ופרטי. והכי קא קשיא ליה:
- אם המצא תמצא למה לי? יאמר שור וגניבה וחיים והכל בכלל!
- - אילו כן, הייתי אומר: מה הפרט מפורש דבר הקרב לגבי מזבח, אף כל הקרב לגבי מזבח. מה יש להביא - שה, כשהוא אומר שה הרי שה אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- יאמר גניבה ושור ושה וחיים והכל בכלל!
- - אילו כן, הייתי אומר: מה הפרט מפורש דבר הקדוש בבכורה, אף כל דבר הקדוש בבכורה. מה יש לך להביא - חמור, [כשהוא אומר חמור] הרי חמור אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- יאמר גניבה ושור ושה וחמור וחיים והכל בכלל!
- - אילו כן, הייתי אומר: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. מה יש לך להביא - שאר ב"ח, כשהוא אומר חיים הרי חיים אמור, הא מה אני מקיים גניבה - לרבות כל דבר.
- אם המצא תמצא למה לי?
- אי הכי, שפיר קשיא ליה!
- - משום דאית ליה פירכא, לרבות כל דבר מהיכא קמייתי ליה - מכלל בתרא, כללא גופיה חיים כתיב ביה! כלל ופרט וכלל מאי קא מהני ליה? אי לאתויי כל דבר, הא חיים כתיב, בעלי חיים אין, מידי אחרינא לא! משום הכא איצטריך אם המצא.
- אמרי: והא שני כללות דסמיכי אהדדי נינהו!
- - אמר רבינא: כדאמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט:
- שדי שור בין המצא לתמצא. לאתויי מאי? אי לאתויי ב"ח - מחיים נפקא, אלא לאתויי דבר שאין בעלי חיים, ודרוש הכי: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.
- ותו, שדי חמור בין המצא לתמצא, לאתויי מאי? אי לאתויי דבר שאין בעלי חיים - משור נפקא, אלא לאתויי דבר מסויים.
- אי הכי, שה למה לי?
- אלא, ריבה ומיעט וריבה הוא, כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל: במים במים ב' פעמים, אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה. ריבה הכל, מאי רבי? רבי כל מילי. אי הכי, כל הני פרטי למה לי?
- חד למעוטי קרקע,
- וחד למעוטי עבדים,
- וחד למעוטי שטרות.
- גניבה וחיים לכדרב, דאמר "אחייה לקרן כעין שגנב".
- ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וגנב עצמו נפקא ליה מאם ימצא הגנב, האי אם המצא תמצא מאי דריש ביה?
- - מבעי ליה לכדרבא בר אהילאי, דאמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא דרב דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור? דכתיב אם המצא תמצא, אם המצא בעדים תמצא בדיינים, פרט למרשיע את עצמו.
- ולמאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב דהאי אם המצא תמצא מפיק ליה לגנב עצמו, מרשיע עצמו מנלן?
- - מ(שמות כב ח) אשר ירשיעון אלהים ולא המרשיע את עצמו.
- ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב, דאייתי ליה מהמצא תמצא למרשיע את עצמו, האי אשר ירשיעון מאי דריש ביה?
- - אמר לך: ההוא מיבעי ליה למודה בקנס דפטור.
- ומאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב, קסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב.
- ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דנפקא ליה גנב מהתם, בשלמא אם המצא תמצא לכדרבא בר אהילאי, אבל כל הני פרטי למה לי?
- - כדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא לדבר שנתחדש בה.
- ואימא גנב עצמו בשבועה?
- - לא ס"ד, דתניא: רבי יעקב אומר שנים ישלם שלא בשבועה. אתה אומר שלא בשבועה, או אינו אלא בשבועה? אמרת לא כך היה. מאי לא כך היה? אמר אביי: לא לכתוב רחמנא שנים ישלם בגנב וליתי בק"ו מטוען טענת גנב: ומה טוען טענת גנב דבהיתירא אתא לידיה אמר קרא לישלם תרי, גנב עצמו דבאיסורא אתא לידיה לא כל שכן! אלא שנים ישלם דכתב רחמנא בגנב עצמו למה לי? דאפילו שלא בשבועה.
- והאי אם המצא להכי הוא דאתא? הא מיבעי ליה לכדתניא: ידו, אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום!
- - אם כן, לימא קרא או "המצא המצא" או "תמצא תמצא". מדשני קרא, שמע מינה תרתי."
- (בבא קמא עה.): "איתמר: מודה בקנס ואח"כ באו עדים:
- רב אמר פטור,
- ושמואל אמר חייב.
- אמר רבא בר אהילאי: מאי טעמא דרב? אם המצא בעדים תמצא בדיינין, פרט למרשיע את עצמו.
- למה לי? מ(שמות כב ח) אשר ירשיעון נפקא! אלא ש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור.
- ושמואל? אמר לך ההוא מבעי ליה לגנב עצמו, כדתנא דבי חזקיה.
- איתיביה רב לשמואל: ראה עדים שממשמשים ובאים ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן.
- אמר ליה: הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם.
- והא מדתני סיפא רבי אלעזר בר' שמעון אומר יבואו עדים ויעידו מכלל דתנא קמא סבר לא!
- אמר ליה שמואל לאו איכא ר' אלעזר בר' שמעון דקאי כוותי? אנא דאמרי כר' אלעזר בר' שמעון.
- לשמואל ודאי תנאי, היא לרב מי לימא תנאי היא? אמר לך רב: אנא דאמרי אפי' לרבי אלעזר בר' שמעון, עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בר' שמעון התם אלא משום דקא מודי מחמת ביעתותא דעדים, אבל הכא דמודה מעצמו אפילו ר' אלעזר בר' שמעון מודה."
- (גיטין עז.): "משנה: הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת... גמרא: ... תניא נמי הכי גבי גנב: ידו, אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מנין? ת"ל המצא תמצא, מכל מקום. וצריכא, דאי אשמועי' גט משום דבעל כרחה מגרשה אבל גנב דליתיה בעל כורחיה אימא לא, ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא, צריכא."
- (ירושלמי קידושין פרק א הלכה ד): "רב יהודה שלח שאל לרבי אלעזר: האנס והגזלן והגנב? אמר ליה: חזקה שאין הבעלים מיטפלין במיתה. ומניין שאין הבעלים מיטפלין במיתה? אמר רבי בא בר ממל: חיים שנים ישלם, ולא מתים."
- (בבא מציעא י:): "מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי? והתניא בידו, אין לי אלא ידו, גגו חצירו וקרפיפו מנין? ת"ל המצא תמצא מכל מקום. ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה!"
פסוק ד
- (בבא קמא ב:): "תניא: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור". ובער זו השן, וכן הוא אומר (מלכים א יד) "כאשר יבער הגלל עד תומו".
אמר מר: ושלח זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור". טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל השור והחמור", הא לאו הכי - במאי מוקמת לה?
- אי קרן - כתיב!
- אי שן - כתיב!
- - איצטריך, סד"א אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא, קמ"ל.
- והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא מנלן?
- - דומיא דרגל, מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא.
אמר מר ובער זו השן, וכן הוא אומר "כאשר יבער הגלל עד תומו". טעמא דכתב רחמנא "כאשר יבער הגלל עד תומו", הא לאו הכי - במאי אוקימנא לה?
- אי קרן - כתיב!
- אי רגל - כתיב!
- - איצטריך, סד"א אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי, קמ"ל.
- והשתא דאוקי אשן, רגל דאזלה ממילא מנלן?
- - דומיא דשן, מה שן לא שנא שלחה שלוחי לא שנא דאזל ממילא, אף רגל, לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלה ממילא.
ולכתוב רחמנא "ושילח" ולא בעי "וביער", דמשמע רגל ומשמע שן:
- משמע רגל דכתיב (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור",
- ומשמע שן דכתיב (דברים לב) "ושן בהמות אשלח בם"!
- - אי לאו קרא יתירה, הוא אמינא או הא או הא, או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו.
- - מכדי שקולין הן ויבאו שניהם, דהי מנייהו מפקת?
- - אצטריך, סד"א הני מילי היכי דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל."
- (בבא קמא נה:): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן... שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער, רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח"
"ושלח את בעירה" -
- (בבא קמא יז:): "אמר רב אשי: תנא שן דחיה, וקתני שן דבהמה; סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב - בהמה אין חיה לא, קא משמע לן דחיה בכלל בהמה"
"בשדה אחר" -
- (בבא קמא יד.): "מתקיף לה רבי זירא: כיון דמיוחדת לפירות, הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא! אמר ליה אביי: כיון דאינה מיוחדת לשוורים, שדה אחר קרינא ביה."
- (בבא קמא כא.): "מחזרת, רב אמר חייבת, ושמואל אמר פטורה... איכא דאמרי... אמר רב: לא שנו אלא מחזרת, אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - פטורה; ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים - חייבת.
- לימא בבור ברשותו קמפלגי, רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב, ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור...
- לימא מחזרת תנאי היא, דתניא "אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ, ורבי יהודה רבי יוסי ור"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך", ר' יוסי היינו תנא קמא, אלא מחזרת איכא בינייהו, ת"ק סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית, ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה? - לא, דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל, והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי, מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים, ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי! אלא, דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו."
- (בבא קמא כג.): ""על החררה משלם...":...
דאכלה היכא? אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא! לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה..."
- (בבא קמא כה:): "ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים מקל וחומר, ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת, שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברה"ר חייב! - אמר קרא "ובער בשדה אחר", ולא ברשות הרבים."
- (בבא קמא נח:): ""כיצד משלמת מה שהזיקה...": מנא הני מילי? אמר רב מתנה: דאמר קרא ובער בשדה אחר, מלמד ששמין על גב שדה אחר. האי ובער בשדה אחר מבעי ליה לאפוקי רשות הרבים! אם כן לכתוב רחמנא "ובער בשדה חבירו", אי נמי, "שדה אחר"; מאי בשדה אחר - ששמין על גב שדה אחר. ואימא כוליה להכי הוא דאתא, לאפוקי רשות הרבים מנלן? - אם כן לכתביה רחמנא גבי תשלומין, "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר"; למה לי דכתביה רחמנא גבי ובער? שמע מינה תרתי."
- (בבא קמא נט:): ""רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים...": מאי טעמא? הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב השדה, הני מילי מידי דצריך לשדה; הני, כיון דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי."
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" -
- (בבא קמא ו:): "תנו רבנן: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש.
ור' ישמעאל - אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה?!
- - אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן - כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.
- - אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה?! המוציא מחבירו עליו הראיה!
- - אלא אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן - כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן.
- - מ"ט דרבי ישמעאל? - נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה: מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק.
- - ורבי עקיבא? מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, דהאיך דקא משלם.
- - ורבי ישמעאל? אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב.
ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש. מאי קל וחומר להקדש?
- - אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש!
- - אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, דאתי גזבר ושקיל מעידית - לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית!
- - וכי תימא סבר ר"ע כל בעל חוב נמי בעידית, איכא למיפרך, מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין?!
- - לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך "שור רעהו" אמר רחמנא ולא שור של הקדש - ר"ע סבר לה כר"ש בן מנסיא, דתניא: ר"ש בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם.
- - אי הכי, ר' ישמעאל ור' עקיבא, ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי, דלמא דכולי עלמא בדניזק שיימינן, והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן קמפלגי, ר"ע סבר כר"ש בן מנסיא ור' ישמעאל סבר כרבנן!
- - אם כן, מאי "לא בא הכתוב"?
- - ועוד: מאי קל וחומר להקדש?
- - ועוד: הא אמר רב אשי: תניא בהדיא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.
רמי ליה אביי לרבא: כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - מיטב אין מידי אחרינא לא? והתניא "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין!
- - לא קשיא, כאן מדעתו כאן בעל כרחו.
- - אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחו.
- - א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע! אלא אמר אביי... דיניה בעידית ואי א"ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא..."
- (גטין מח:): "משנה: "הניזקין שמין להן בעידית... מפני תיקון העולם".
גמרא: מפני תיקון העולם?! דאורייתא היא, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם!
- - אמר אביי: לא צריכא אלא לרבי ישמעאל, דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק...
- - רבינא אמר: לעולם מתניתין רבי עקיבא היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן, ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא, ו"מה טעם" קאמר: מה טעם הניזקין שמין להן בעידית? מפני תיקון העולם, דתניא אמר ר"ש: מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית מפני הגזלנים ומפני החמסנין, כדי שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס למחר ב"ד יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית."
- (בבא קמא נט.): "תניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית וק"ו להקדש. ולא תימא כרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי דאמר קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא, דהכי לא אמרינן, מאי טעמא - המוציא מחבירו עליו הראיה; אלא במיטב דלקמיה, ומאי ניהו? כי היאך דסליק."
פסוק ה
- (בבא קמא ס.): "משנה:השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה.
גמרא: אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה?
- צריכי, דאי כתב רחמנא קוצים, הוא אמינא קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא; ואי כתב רחמנא גדיש, הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא.
- קמה למה לי? מה קמה בגלוי אף כל בגלוי; ולרבי יהודה, דמחייב אנזקי טמון באש, קמה למה לי? לרבות כל בעלי קומה. ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו? נפקא להו מאו הקמה. ורבי יהודה? או מיבעי ליה לחלק. ורבנן לחלק מנא להו? נפקא להו מאו השדה. ורבי יהודה? איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב או השדה.
- שדה למה לי? לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו.
- ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך! צריכא, דאי כתב רחמנא שדה, הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא, קמ"ל."
"ומצאה קוצים ונאכל גדיש" -
- (בבא קמא ס.): "אמר ר"ש בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר."
"כי תצא אש... שלם ישלם המבעיר..." -
- (בבא קמא ס:): "יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא... אמר להם...:
- כי תצא אש ומצאה קוצים - תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה 'עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר (איכה ד) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב) "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
- שמעתתא - פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך: אשו משום חציו."
- (בבא קמא כב:): "אמר רבא: קרא... מסייע ליה לרבי יוחנן... דכתיב כי תצא אש תצא מעצמה, ישלם המבעיר את הבערה שמע מינה אשו משום חציו"
"שלם ישלם המבעיר את הבעירה" -
- (בבא קמא סא:): "משנה: המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה? ... רבי שמעון אומר: שלם ישלם המבעיר את הבערה - הכל לפי הדליקה. גמרא: ... הכל לפי גובה הדליקה"
- (בבא קמא נה:): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש שן ורגל.... אש, דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה עד דעביד כעין מבעיר..."
פסוק ו
- (בבא מציעא נז:): ""שומר חנם אינו נשבע..."
- מנהני מילי? דתנו רבנן:
- כי יתן איש אל רעהו - כלל,
- כסף או כלים - פרט,
- לשמור - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין,
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות,
- יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדשות - אמר קרא רעהו, רעהו ולא של הקדש"
- (בבא קמא סג:): "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
- מנהני מילי?
- דתנו רבנן: אם ימצא הגנב - בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. אתה אומר בטוען טענת גנב, או אינו אלא בגנב עצמו? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
- תניא אידך: "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר. אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" הרי טוען טענת גנב אמור. הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר."
"כי יתן איש אל רעהו" -
- (שבועות מב.): ""אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן": מ"ט? אמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ואין נתינת קטן כלום"
- (ירושלמי גיטין פרק ה הלכה ט): "הכל מודין שאין מתנתו מתנה, שנאמר כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, דברי חכמים. רבי יודה בן פזי בשם ר' יוחנן: לעולם אין גזילו מחוור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן: הדא דאת אמרת להוציא ממנו בדין. אבל לקרבן ולשבועה, כל עמא מודה עד שתביא שתי שערות ברם כרבנן דהכא. רבי יוסי בעי: מעתה אף לעצמו לא יזכה, שנאמר איש אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - רבי יוסי בי ר' בון בשם רבי שמואל בר רב יצחק וירדו לה בשיטת הפעוטות. דתנינן תמן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והא תנינן תמן אבל אינו מזכה להן לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. רבנן דקיסרין אמרין כאן בתינוק שיש בו דעת. כאן בתינוק שאין בו דעת."
- (ירושלמי מעשר שני פרק ד הלכה ג): "רב הונא אמר כשם שהוא זוכה לעצמו כך הוא זוכה לאחרים. הכל מודים שאין מתנתו מתנה. דכתיב כי יתן איש. מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה דברי חכמים. רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין גזילו גזל גמור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן הדא דתימא להוציא ממנו בדין אבל להביא קרבן שבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות. ברם כרבנין דהכא [חברייא] בשם רבי יוסי בעי מעתה אפי' לעצמו לא יזכה דכתיב אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - רבי יוסי בי רבי בון בשם [רב] שמואל בר רב יצחק פתר לה בשיטת אפיוטות. דתנינן תמן אפיוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והתנינן אבל אינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו רבנן דקיסרין אמרין כאן בקטן שיש בו דעת כאן בקטן שאין בו דעת."
- (ירושלמי עירובין פרק ז הלכה ו): "הכל מודין שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש מתנת איש מתנה מתנת קטן אינה מתנה דברי חכמים ר' יודה בן פזי בשם רבי יוחנן ר' יעקב בשם ר' יוחנן לעולם אין מגזילו מחוור עד שיביא שתי שערות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן הדא דאת אמר להוציא ממנו בדין אבל לקרבן ולשבועה כל עמא מודיי עד שיביא שתי שערות. ברם כרבנן דהכא. ר' יוסי בעי מעתה אף לעצמו לא יזכה דכתיב אל רעהו עד שיהא כרעהו?!
- - ר' יוסי בי ר' בון בשם רבי שמואל בר רב יצחק ירדו לה בשיטת הפייוטות דתנינן הפייוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. והא תנינן אבל אין מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. רבנין דקיסרין אמרין כאן בשיש דעת לתינוק כאן בשאין דעת לתינוק."
"כסף או כלים" -
- (קידושין יא.): "אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה.
- וכללא הוא? והרי טענה, דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ותנן: "שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה"!
- - התם דומיא דכלים, מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב."
- (שבועות לט:): "::אמר רב: כפירת טענה שתי כסף.
- ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף, אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב.
- אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
- דיקא מתני' כותיה דרב, דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני; ותנן נמי ההודאה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני ::וקראי כותיה דשמואל, דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב. וקאמר רחמנא (שמות כב ח) כי הוא זה.
- ורב? ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה.
- ושמואל? כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב.
- ורב? חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
- ושמואל? לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה?
- אלא אמר לך רב: כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור", ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים. כסף דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה.
- ושמואל? אמר לך: אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קמ"ל."
- (שבועות מב:): ""שומר חנם אינו נשבע": מנא הני מילי? דתנו רבנן:
- כי יתן איש אל רעהו - כלל,
- כסף או כלים - פרט,
- לשמור - חזר וכלל,
- כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאין מטלטלין,
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות,
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון,
- הקדש - רעהו כתיב"
"וגונב מבית האיש" -
- (בבא קמא סט:): "תנן: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. אמאי? בשלמא לגנב ראשון לא משלם, וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב; אלא לבעלים נשלם! אלא לאו, שמע מינה: זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו"
- (בבא קמא עו.): "גונב הקדש מבית בעלים פטור. מ"ט? וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן חייב. מאי טעמא? קרינא ביה וגונב מבית האיש. ושאינו חייב באחריותן פטור, דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש."
- (בכורות יא.): "ת"ש: הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן. מני? אילימא ר"ש, אמאי אין לו עכשיו? אלא פשיטא רבי יהודה. ואי ס"ד להקדש מדמינן ליה, וגונב מבית האיש אמר רחמנא, ולא מבית הקדש, ותו לא מידי"
פסוק ז
- (בבא קמא סג:): "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
- מנהני מילי?
- דתנו רבנן: אם ימצא הגנב - בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. אתה אומר בטוען טענת גנב, או אינו אלא בגנב עצמו? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב הכתוב מדבר.
- תניא אידך: "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר. אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? - כשהוא אומר (בפסוק הבא) "אם לא ימצא הגנב" הרי טוען טענת גנב אמור. הא מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" - בגנב עצמו הכתוב מדבר.
- דכולי עלמא מיהת, אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב. מאי משמע?
- - אמר רבא: אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו, ישלם שנים.
- ומנלן דבשבועה?
- - דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין? נאמר שליחות יד למטה, ונאמר שליחות יד למעלה; מה להלן לשבועה, אף כאן לשבועה..."
"ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" -
- (בבא קמא קז:): "אמר רבי חייא בר יוסף: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שישלח בו יד. מאי טעמא? ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, מכלל דאי שלח בה יד מיחייב."
- (בבא מציעא מא:): "ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין? - נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה."
- (סנהדרין ב:): "משנה: דיני ממונות בשלושה, גזלות וחבלות בשלושה... גמרא: אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו?!
- - אמר רבי אבהו:... "מה הן" קתני, "מה הן דיני ממונות? גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות לא..." והאי דקתני "גזילות וחבלות" משום דעיקר שלושה דכתיבי, בגזילות וחבלות כתיבי: גזילות, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים; חבלות, מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו"
- (סנהדרין ג:): "שלשה מנלן? דתנו רבנן: ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן אחד, עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן שנים, אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה... ונקרב בעל הבית אל האלהים - משעת קריבה שלשה..."
- (סנהדרין נו.): "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין וברכת השם ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי... מנהני מילי? אמר ר' יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל... אלהים זו דינין, דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים..."
פסוק ח
- (בבא קמא סב:): "תנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- יצא הקדש - רעהו כתיב.
- אי, מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא?...
- - אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא... שה למה לי? שמע מינה לאתויי עופות.
- ואימא לאתויי עופות טהורים... אבל עופות טמאים... לא?
- - כל ריבויא הוא.
- וכל היכא דכתב "כל" ריבויא הוא? והא גבי מעשר דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה בכלל ופרט...
- - אמרי: בכל כללא, כל ריבויא הוא.
- - ואיבעית אימא: כל כללא הוא, מיהו כל דהכא ריבויא הוא, מכדי כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל, דכתיב (שמות כב ו) "כי יתן איש אל רעהו" - כלל, "כסף או כלים" - פרט, לשמור הדר וכלל. ואי סלקא דעתך האי על כל דבר פשע נמי לכלל ופרט הוא דאתא, נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט, על כל דבר פשע למה לי? שמע מינה ריבויא הוא.
- השתא, דאמרת כל ריבויא, כל הני פרטי למה לי? -
- חד למעוטי קרקע,
- וחד למעוטי עבדים,
- וחד למעוטי שטרות,
- שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים,
- על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, שנאמר על כל אבידה אשר יאמר."
- (בבא מציעא נז:): "אין בהן תשלומי כפל... מנהני מילי? דתנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה אשר יאמר - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדשות - אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש."
- (שבועות מב:): "משנה: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין בהן תשלומי כפל... מנלן? דתנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדש - רעהו כתיב."
"על כל דבר פשע" -
- (בבא קמא נד:): "משנה: אחד שור ואחד כל בהמה... לתשלומי כפל... אם כן, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה... גמרא: לתשלומי כפל כדאמרינן על כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה."
- (בבא מציעא מג:): "משנה: החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... גמרא: מנהני מילי? דתנו רבנן: על כל דבר פשע - בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (בפסוק הקודם) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אמרו להן ב"ש לב"ה: והלא כבר נאמר על כל דבר פשע! אמרו להן ב"ה לב"ש: והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו! אם כן, מה תלמוד לומר על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר על כל דבר פשע."
"על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" -
- (בבא מציעא ה.): "תני אבוה דרבי אפטוריקי לדרבי חייא קמייתא: "מנה לי בידך" והלה אומר "אין לך בידי כלום" והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים זוז - יכול ישבע על השאר? ת"ל על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים."
"על כל אבדה אשר יאמר" -
- (בבא קמא קו:): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר."
"כי הוא זה" -
- (בבא קמא קו:): "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב.
- ומאי שנא מלוה? - כדרבה, דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה. וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי, אבל גבי פקדון מעיז ומעיז."
- (בבא קמא קז.): "תני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואלו הן: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. אמר רבא: מאי טעמא דרמי בר חמא?
- שומר חנם - בהדיא כתיב ביה: כי הוא זה.
- שומר שכר - יליף נתינה נתינה משומר חנם.
- שואל - וכי ישאל, וי"ו מוסיף על ענין ראשון.
- שוכר - אי למ"ד כשומר שכר היינו שומר שכר, אי למ"ד כשומר חנם היינו שומר חנם."
"עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו" -
- (סנהדרין ג:): "שלשה מנלן? דתנו רבנן:
- ונקרב בעל הבית אל האלהים - הרי כאן אחד;
- עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן שנים;
- אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שלשה,
- דברי רבי יאשיה.
- ר' יונתן אומר: ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא
- עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן אחד,
- אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שנים,
- ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.
- נימא בדורשין תחילות קמיפלגי, דמר סבר דורשין תחילות ומר סבר אין דורשין תחילות? לא, דכולי עלמא אין דורשין תחילות; אמר לך ר' יאשיה: אם כן נימא קרא "ונקרב בעל הבית אל השופט", מאי "אל האלהים"? שמע מינה למניינא. ורבי יונתן? - לישנא דעלמא נקט, כדאמרי אינשי "מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא"."
- (סנהדרין ג:): "תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה. רבי אומר: בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה... אשר ירשיעון אלהים - תרי; נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה, מה למטה שנים אף למעלה שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה. ורבנן? ירשיען כתיב... דכולי עלמא יש אם למקרא, ורבי ורבנן בהא קמיפלגי: רבי סבר ירשיעון אלהים אחריני, ורבנן סברי ירשיעון דהאיך."
- (שבועות לט:): "::אמר רב: כפירת טענה שתי כסף.
- ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף, אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב.
- אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
- דיקא מתני' כותיה דרב, דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני; ותנן נמי ההודאה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני ::וקראי כותיה דשמואל, דכתיב (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב. וקאמר רחמנא כי הוא זה.
- ורב? ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה.
- ושמואל? כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב.
- ורב? חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
- ושמואל? לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה?
- אלא אמר לך רב: כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור", ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים. כסף דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה.
- ושמואל? אמר לך: אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קמ"ל."
<< · תו"א על שמות · כב · >>