שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף עד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עד עמוד א

התם בידו ופושע הוא הכא לאו בידו ולא סמכה דעתיה: איכא דמקשו הכא גבי אסמכתא בעלמא נמי כגון דאמר ליה אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני שדה זו שלך דאמרינן אם לא אמר מעכשו לא קני ולא אפילו אפותיקי נמי לא הויא היכא דידעינן דיכול לפרוע לאותו היום ולא פרעו נימא כוון דבידו הוא קני. והא לאו שאלה היא דאף על גב דחזינן ליה מעות מנא ידעינן שהם שלו דילמא פקדון נינהו אי נמי שלוה אותם או שהוא חייב למקום אחר יותר נחוץ מזה והיה לו בו הפסד גדול אם לא יפרענה והלב יודע מרת נפשו. ועוד שאין דנים זה הדין אלא במקום נזק כגון זה שבטל את מעותיו בפשיעה אבל בענין אחר שאין שם הפסד בפשיעתו או בחלוף דברו דנין. הראב"ד.

אמר רבא הני תלתא דיהבו זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מונייהו זבן לכלהו: פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן דלאו דזבן לחד מינייהו בפירוש דאם כן הא ודאי נעשה שלוחו וזכה לו אלא דזבן מדמי דחד מינייהו סתם קאמר דזבן לכלהו דכיון דבמעמד אחד נחנו לו כולם ולא הקפידו נעשו כשותפין. אבל בדצר וחתים כל חד מינייהו זוזי דידיה גלו אדעתייהו דלא משתתפי כלל ולמאן דזבן בלחוד אפילו בסתמא זבן וכל שכן אם נתנו לו זה שלא בפני זה ואם נתן במקח ממעות כולם ולקח סתם זוכה כל אחד לפי מעותיו. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי היכא דיהבי ליה כולהו זוזי ציירי בחד סודרא דלא ברירה ואזל וזבן אף על גב דאמר לא הוה בדותאי אלא למזבן כל האי זבונא לראובן דהוא חד מהנהו תלתא לאו כל כמיניה ולכלהו זבן. ואי יהבו ליה כל חד מינייהו זוזי באנפי נפשייהו וזבן ואמר לפלניא לחודיה זבנית רשאי. ואף על גב דאמרי ליה אלא כשיעור זוזי דחד מינייהו. נראה לומר אף על גב דאיהו ערבינהו לזוזי באפייהו וצריך עיון. עד כאן.

האי סיטומתא קניא: פירש רש"י רושם שעושין לקוחות על הסחורה כשלוקחים אותה ומניחין בבית המוכר ותמיהא מילתא מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי ואפילו באתרא דלא נהיגי והרי לא עשה משיכה והנכון בזה מה שאמר מורנו בשם ה"ר פינחס אחיו דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה ובאומר ערבוני יקנה הכל וליכא אלא מי שפרע או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי דכיון שאין עליו צורה נעשה חליפין ובהא הוא דפליגי אמוראי. ואמרינן דבאתרא דנהיגי קני דודאי על דעת חליפין יהבי ליה. ולא בעי בהאי מנהג תנאי בני העיר אלא מנהג בעלמא שאין מנהג זה מבטל הלכה. הריטב"א.

והראב"ד פירש וזה לשונו: סיטומתא סיתומא חותם כגון שמכר לו חבית של יין או שק מלא פירות ולא נתן מעות ולא משך אלא שסגר את חביתו וקשר את שקו ועשה זה חותמו. עד כאן.

ולשמואל דאמר בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק הא מידרי דבידי שמים הוא דבעי רוח להפיץ את התבן מן הגרן. ודאי אפשר להסיר את התבן בכברה ובנפואתא. ואקשיה תוב והא עביט ענבים דמחוסר מיכמר כגון כמישה וריכוך שיהא נח לידרך. ופרקינן בכומר של ענבים כלומר מכומר הוא כבר מלשון מכמר כדגרסינן בפסחים מיכמר בישרא פירוש עביט כגון עריבה גדולה מעטן כלי שנותנין בו הזתים מלשון עטיניו מלאו חלב. וקיימא לן כרב דסוגיא דשמעתא כוותיה וכל מאי דאקשו ליה פירקיה. ותוב רבית אימורא הווי וקיימא לן כרב באיסורי. רבינו חננאל ז"ל.

אימא בשראוי לשקעו בכבשן: תימה לשמואל אמאי קתני במתניתין על הגדיש ועל העביט ועל המעטן אפילו על הקמה ועל הענבים ועל הזתים נמי דאינם מחוסרים אלא מלאכת אדם. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דהוה צריך למיתני ובלבד שלא יהיו צריכים עוד לקרקע. הרא"ש ז"ל.

אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשה דברי רבי מאיר: יש שגורסים ביצים (בחיריק) מלשון היגאה גמא בלא ביצה והוא כמו בארות חמר שהיוצר לוקח משם ועושה מלאכתו עוד שיעשו הביצית וההמר אין פוסקין אם לא יצא השער לקדרות ולמלאכת היוצר לפי שאין חושבין אותם כמי שיש לו ואף על פי שיש לו העפר מתוקן ויש שגורסים ביצים שעושין מן הטיט כמו ביצים עגולים ומניחין אותם על האבנים ועושין מהם המלאכה. הראב"ד ז"ל.

תימה לשמואל אמאי בעינן שיעשו משיש לו העפר בביתו נמי שרי. ואין לומר דחשיב נמי מחוסרי בידי שמים מה שצריך ליבש דהא באויר העולם יכול ליבשם דהא אמימר יהיב זוזי מכי עיילי עפרא. ופירש ריב"ן הואיל ואין לו אלא עפר לא קרינן ביה יש לו כמו בזבל בימות הגשמים לדברי חכמים הואיל ואינו נשיף כמאן דלית ליה דמי. הרא"ש ז"ל.

במה דברים אמורים בעפר לבן: פירש רש"י ז"ל שאינו מצוי ולא חשיב שיש לו. ואם תאמר מכל מקום כיון שיש לו עפר לבן יפסוק עליו עד שלא נעשה ביצים. ויש לומר כיון דדמיו יקרים לא סמיך לוקח עד שיראנו ביצים מימר אמר שמא ימכרנו ביצים בדמים יקרים. הריטב"א.

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בעפר לבן וכו'. אף על פי שאין לזה יש לזה: פירוש ואין מקפידין זה על זה מלהלוות עפר זה לזה מפני שמצוי הרבה. באתריה דאמימר הוה עשיק עפרא פירוש לא היה מצוי כל כך. והא דאמר רבי יוסי אף על פי שאין לזה וכו' לא אמר אלא בעפר שיש ממנו רב ולא היו מקפידין מלהלות זה לזה אבל בפירות ושאר דברים לא אמר אלא אם כן יש לו או שיצא השער לפי שמקפידין זה על זה בהלואתם. ימות הגשמים איכא בינייהו שהם שעת הוצאת זבלים ורבנן בתראי לא שרו אלא בימות הגשמים דשכיחי זבלים ותנא קמא שרי כל ימות השנה. הראב"ד ז"ל.

והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ימות הגשמים איכא בינייהו. פירוש דתנא קמא שרי לפסוק עליו ואפילו בימות הגשמים דלא שכיח וכדקתני בהדיא ופוסק עליו כל ימות השנה ורבנן בתראי לא שרו לפסוק עליו אלא בימות החמה בלבד דשכיח ואדרבי יוסי קיימי דאסר אפילו בימות החמה כיון שאין לו זבל באשפה שלו ולטפויי על דרבי יוסי קאתו ולא לטפויי על תנא קמא. עד כאן. וכן פירש רש"י.

וכפר סיחין וחברותיהן אף על פי שאין לזה יש לזה: לפי מה שפירשתי בריש הזהב גבי בפרוטות בדמים דכל הני פסקי דשמעתין יש בהן ענינים דהוי כעין שער הלקוטות וכיוצא בה הכי הוי פירושו אף על פי שאין לזה ביצים יש לזה. משאנץ.

אי מעיילא עפרא סמכא דעתיה: פירוש ולא משום רבית נגעו בה אלא שלא היה רוצה ליתן מעותיו בכדי ולפי מה שפירשתי למעלה דאף לרבי יוסי אפשר דבעי עד שיעשו יש לפרש דלעולם סומך שיתן משלו ויעשנו ביצים ומכל מקום ליכא משום רבית כיון דאיכא למימר אף על פי שאין לזה דלא גרע ממי שאין לו כלל. ועוד שעשוי אדם להחליף עפר בביצים ולתת לו שכר טירחו ואף על זה הוא סומך. שיטה.

דף עד עמוד ב

דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה: פירש רש"י שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם. והא דאמרינן לקמן ותיפוק לי דשליח שויה פירוש שאין כאן מי שפרע וכו' כדכתיב בפירושיו ותימה הוא אי לא אודועי שליח למוכר דלצורך חמיו הוא לוקח אמאי לא מקבל שליח מי שפרע הא מוכר לדידיה זבין ולא לחמיו ומה עסקו עם חמיו וזה ודאי כיון שלא הודיעו אין עליו תורת שליח עם המוכר ואי קסלקא דעתך דהכא בשהודיעו עסקינן לוקמא בשלא הודיעו ולא היה צריך לאוקמוה בתגרי ויש לומר אם ידוע בעדים שלקח במעותיו של חמיו על כרחך שלמוכר יחזירה כיון שלא עשה שליחותו עוד נראה מלשון רש"י דלעולם אין מי שפרע בשליח וכו' ויפה כוון ורבינו הגדול כתב בהלכות והני מילי בתגרא וכו' אבל אי יהיב זוזי לבעל הבית דאדעתא דמארי זוזי הוא דזבין שליחא שויה ומאי דזבן זבן ומחייב לקבוליה מיניה בתרעא דזבין ליה.

ואין הדבר הזה ברור אצלנו עד שראינו בפסקי הגאונים ז"ל שפירשו שהוא נתן לחמיו מעות ליקח לו תכשיטין וקנאם ולבסוף זל נדוניא והחתן אינו רוצה ליקח אלא כשער של עכשיו וחמיו אינו רוצה ליתן אלא כשער היוקר שבו קבל המעות ודן רב פפא שיקבל עליו החתן מי שפרע ואקשינן ליה אמאי מקבל מי שפרע וכו'. ובתר הכי אקשינן ותיפוק ליה דשליחא שויה ועל כרחך דחתן יקבל כשער שקנה לו חמיו שהוא שלוחו ואוקימנא בתגרא. ונתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל ומיהו לישנא דגמרא דקאמר יהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לא דייקא הכי.

ואפשר לפרש דחמיו נתן מעות לחתן זה ליקח לו נדוניא ועכשיו אין חמיו רוצה לקבלם ולפיכך הקשו והרי יש לו לקבלם על כרחו כמי שקנה לו שלוחו ולאו כל כמיניה דלימא לשלוחיה קביל וליך מי שפרע ואהדר בך במכר. וגם זה כפי פירושי הגאונים והכל עולה לטעם אחד. הרמב"ן ז"ל.

וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: רבינו חננאל כתב דחתנא הוא דשדריה לחמוה למזבן ליה נדוניא ויהב ליה זוזי השתא למזבנה וזבנת השתא ביוקרא ובתר הכי כי יהבה לחתנא זל נדוניא ואמר ליה מתנא לא מקבילנא לה אלא בדמי דשיה השתא. ואסיקנא דאי חמוה תגרא הוא דעביד דזבין מהאי ומזבין להאי אמרינן דהכי נמי כי זבין הך נדוניא לאו אדעתא דחתנא זבנה אלא אדעתא דנפשיה הוא דזבנה והוה בדעתיה דאי משכח ביה רווחא דליזבנה לאיניש אחרינא הילכך אי זל ברשותיה דחמוה זל ולית ליה לחתנא למשקלה.

ואף על גב דלא פסק חתנא בהדי חמוה מעיקרא דליזבין ליה כשער הגבוה שהוא שער הזול לא לישקלה לההוא נדוניא מיניה כשער היוקר שעבר אלא כשער הזול של עכשו והיינו הוא דאקשי רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליחא שוייה כלומר החתן לחמיו וכי קנה חמוה בשליחותיה דחתניה כמאן דקנה איהו גופיה דמי וכיון דלא פסק איהו בהדיא דלפסוק כשער הגבוה לאו פשיעה דשליח הוא ולשקול משלח כשער של מעיקרא או לקביל מי שפרע משלח אבל שליח לית ליה דלקבליה ומשני בתגרא דזבין ומזבין כדפרישית.

אבל היכא דלאו תגרא הוא אמרינן שליחא שוייה ומאי דזבן זבן ומיחייב חתנא לקבולי ההיא נדוניא מיניה בהנהו דמי דזבנה איהו מיניה דמוכר ולא מצי הדר ביה ואי בעי למהדר בעי לקבולי מי שפרע דכיון דלאו תגרא הוא שליח הוא דשוייה ומאי דזבן זבן וכמאן דקנה איהו גופיה דמי כיון דלא שני בשליחותיה כלל ואי אתני בהדיה דליזבון כשער הגבוה שהוא שער הזול בהא ודאי אית לן למימר דהכל לפי תנאו ולא מקבל ליה מיניה אלא כשער הזול אף על גב דלא שני בשליחותיה ואי אמרת דאיהו פסק בהדי חמוה דלפסוק בהדיה דמוכר כשער הזול ולא עבר הכי לא משכחת שני בשליחותיה טפי מהאי ואית לן למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובכהאי גוונא בכל שליחא נמי הכי דיינינן דינא.

ואיכא מאן דפריש לה לשמעתא הכי ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פירוש ההוא חתנא דשדריה חמוה למזבן נדוניא לברתיה ויהב זוזי אנדוניא לסוף זל נדוניא. הכי דינא אי האי חתנא תגרא הוא דעביד דזבין אדעתא דנפשיה לית ליה לחמוה לקבולי ההוא זבונא כשער היוקר בין אודעיה ההוא חתנא למוכר דשליחא הוא בין לא אודעיה ואף על גב דלא אתני חמוה בהדיה למפסק כשער הגבוה שקיל חתנא מיניה דמוכר כמה דאתני איהו בהדי מוכר אף על גב דאודעיה דלחמוה הוא דזבין וחמוה לא שקיל מיניה מידי דכיון דתגרא הוא אדעתא דנפשיה קא זבין ולאו אדעתא דחמוה זבין והא דאמר ליה הכי לזרוזיה הוא דקאמר ולאו תנאה הוא וצריך עיון כיון דאתני בהדיה אמאי לא ליפסיד מתנא. ואי לאו תגרא דעביד למזבן אדעתא דנפשיה הוא שליחא הוא דשוויה חמוה הילכך אי לא שני בשליחותיה מחייב נמי לקבולי חמוה מיניה בתרעא דזבן איהו ולא מצי חמוה למימר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה כיון דלא אתני איהו בהדיה הכי. ואי בשליחותיה דחמוה שני אמר ליה דלפסוק כשער הגבוה ולא אתני ואודעיה איהו למוכר דשליחא דחמוה הוא ואדעתא דחמוה הוא דקא זבן אף על גב דלא זל אלא פורתא אפילו פחות משתות ואפילו בכל שהוא נמי מצי הדר ביה. ואי לא אודעיה חתנא למוכר דשליחא הוא ושני בשליחותיה דלא פסק כשער הגבוה שני לנפשיה ושקיל איהו מיניה כשער היוקר ויהיב איהו לחמוה כשער הזול כמה דפסיקה בהדיה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והכל עולה לענין אחד. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: ותיפוק ליה דהאי חתן שליח שווייה לחמיו וקנה לו וברשות החתן הם. ומפרקינן חמיו זה אינו בעל הבית שיכול לומר לחתן כל תכשיטין שקניתי לך קניתים אלא תגר הוא שקונה ומוכר לומר עכשיו כי בעת שקנה אדעתא שאם יבא מי שיתן לו בהן ריוח הוא ימכרם לו ולאו אדעתא דחתן קנאם לפיכך דן רב פפא עליו כך. וקיימא לן כוותיה דהא רב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותיה. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ומקשה ואמאי איכא מי שפרע על השליח דהיינו החתן דהא מצי למימר בעל המעות דזהו חמיו לתקוני וכו'. ומשום הכי מוקי לה בתגרא דזבין ומזבין לנפשיה כלומר זה החתן לאו שליח הוא מן חמיו. אלא בעל דבר הוא שכבר פסק עם חמיו ונתפשר חמיו עמו במעות וחתנו פסק עם אחרים ועתה מתחרט על כן אי לא פסק כשער הגבוה ורוצה לחזור בו ראוי לקבל עליו מי שפרע דאי הוה שליח ליכא עליו ולא על משלחו כלל מי שפרע ומשום הכי אין על מי ששלחו דהיינו חמיו לקבל מי שפרע דמצי למימר ליה הוה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך וכו' ועל השליח נמי מה בידו לעשות שבית דין מקללין אותו שהרי הודיעו זה השליח שלא לצורך עצמו היה קונה זו הנדוניא אלא בשליחות חמיו.

אבל אם זה השליח קנה מן החנוני ולא הודיעו שלצורך אחר הוא קונה ולא נתזלזל השער שאין להאשימו על דבר מיחייב לקבולי עליה בעל הבית ששלחו בתרעא דזבין ליה ואי בעי למהדר מקבל עליו מי שפרע כיון דלא שני בשליחותיה. אבל היכא דשני בשליחותיה או פשע שלא התנה מה שראוי להתנות ואי קרקע הוה ולא התנה עמו שיכתוב לו אחריות מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' והוא דידע המוכר שלצורך אחר קונה אותו ואם לא ידע יתקיים המקח ביד השליח וישלם השליח לשולחו מה שהפסידו או יחזיר לו מעותיו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד: ההוא גברא דיהיב זויי לנדוניא דבי חמוה. פירוש אמר ליה חמיו קנה לנו בגדים לנדוניא לבתי או שנתן לו חמיו מעות או שאמר לו קנה לך משלך ואני אפרע לך והלך זה החתן ונתן המעות לתגר וקנה הבגדים שיקת אותם בשעת נישואין ובין כך ובין כך הוזלו הבגדים והיה רוצה זה לחזור בו אם לא יתנו לו כשער הזול לפי שלא היה חמיו גם כן רוצה לקבל כי אם בשער הזול ועל כן אמר לו רב פפא לא אתה ולא חמיך אם לא פסקתם כשער הגבוה אין אתם יכולים לחזור בלא קבלת מי שפרע ואמר ליה רב פפא אם פסק זה עמהם שיתנו לו כשער הגבוה ואם אינם רוצים לתת ורוצים לחזור מן המכר יקבלו עליהם מי שפרע ואם לא פסק והוא רוצה לתזור בה יקבל מי שפרע וכן חמיך עמך.

והקשו עליו ומאי דעתא כתנא קמא דרבי יהודה דאמר צריך שיפסוק כשער הגבוה וממאי דתנא קמא דרבי יהודה רבנן היא דאמרי לוקח נמי יכול לחזור בו כמו המוכר ואפילו הכי צריך לפסוק כשער הגבוה ודילמא לעולם לדעת רבנן כיון דאיהו נמי מצי הדר ביה בנתינת מעות אינו צריך לפסוק שאף על פי שלא פסק כמי שפסק דמי ואם לא יתנו לו וחוזר בו אפילו מי שפרע ליכא. אלא מאן תנא קמא דרבי יהודה רבי שמעון דאמר לוקח אינו יכול לחזור בו דלא סבירא ליה כשם שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכיון דלגבי לוקח המקח קיים אם פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כדמעיקרא בעל כרחו שהרי אצלו המקח קיים וחזק כאלו משך. זהו לדעת רבי שמעון ואין הלכה כרבי שמעון. הילכך אי בעי הלוקח למהדר ביה מצי הדר ביה ואין לו מי שפרע ולא עוד אם הם לא יתנו וחוזרין בהם עליהם לקבל מי שפרע דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ולפיכך הוא ממתין בלקיחת המקח ואינו מקבלה מיד. והשיב רב פפא וליהוי נמי תנא קמא דרבי יהודה רבי שמעון הלא בתרי תרעי שוה הוא לרבנן שיוכל גם הלוקח לחזור בו ואפילו הכי קתני שצריך לפסוק כשער הגבוה דאי לא תימא הכי וכו'. ותיפוק ליה דשליח שוייה וכל מה שעשה על דעת שלהם עשה דאם לא שינה בשליחותו עליהם לקבל כל מה שעשה ואם כן אין עליו מי שפרע כי אם עליהם ודבורו הוא דבורם והחתן לא היה חוזר אלולי כי חמיו לא היה רוצה לקבל כמעיקרא ואם כן עליהם לקבל מי שפרע.

ויש עוד לומר שאף עליהם אין מי שפרע שיכולין הן לומר סבורים היינו שיפסוק כשער הגבוה דרך פקח לתקן שליחותו ושני ליה כי זה החתן תגרא הוא ואדעתא דנפשיה זבן ומזבין הילכך איכא עליה מי שפרע לגבי מוכר ולחמיו נמי מי שפרע עם החתן זהו דרך ה"ר יצחק. ואין דעתי נוחה כי לפי דעתי פושע היה כשלא פסק עמהם כשער הגבוה ולתקוני שדריה ולא לעוותי כההוא עובדא דההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זבן לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למזבניה ולזבוני לה באחריות. ואיכא למימר דהתם ודאי פשיעה הוי דאתני בהדי מוכר שלא באחריות דאי בסתם הוה זבין הא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אבל הכא כי זבן סתם ולא פסק כשער הגבוה לאו עוותי הוא.

עוד אני מוסיף לבאר כי כל מקום שהשליח משנה בשליחותו השליח משלם והמעשה קיים וזה דבר ברור הוא מכמה מקומות ולא עוד אלא כל דבר שהוא קרוב לשינוי מעשה כגון מעשה דאבימי בריה דרבי אבהו כיון דאמרי ליה שקול מינייהו שטרא כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דליתב להו זוזי פושע הוי ומשלם אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשינוי מעשיו בטלים לגמרי וראיה לדבר אלמנה שמכרה שוה מאה ודינר במאה שמכרה בטל ושליח כאלמנה ומההיא מילתא דקידושין אמר רבא האחין שחלקו הרי הם כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ולא אמרן וכו' אבל שוו שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' כלומר שאילו נקנה המקח אלמא מעשיו בטלים.

מעתה מה שהקשה בכאן ותיפוק ליה דשליח שוייה רצה לומר שיהיו מעשיו בטלים לגמרי ואין לו על החתן ולא על חמיו מי שפרע לפי שאין מעשיו כלום שהרי לא שינה בשליחותו ושני ליה בתגרא וכו' ויש על החתן מי שפרע כנגד המוכר ועל חמיו מי שפרע כנגדו וזהו עיקר עד כאן ובנוסחא אחרת מחידושי הראב"ד נמצא כתוב ועל חמיו מי שפרע כנגדו. ועם כל זה הפירוש הראשון עיקר לפי שאין כאן טעות לשליח כדי לבטל מעשיו לגמרי ואינו דומה לכל אלה. עד כאן.

אבל רבנן בין פסק בין לא פסק שקיל כי זולא דהשתא: כלומר ואם חזר בו אין עליו מי שפרע דדעתיה דאיניש אתרעא זילא. ואם תאמר והלא מוכח בפרק הזהב גבי מילתא דרב כהנא דאף על גב דנשתנה השער איכא מי שפרע. יש לומר דהתם בלוקח לקבל מקחו לאלתר אבל מקדים מעות לקבל המקח לאחר זמן דעתיה אתרעא זילא וכן פירש רש"י ז"ל.

ואם תאמר מאי שנא דסבירא ליה דלרבנן איכא הפרישא בשינוי תרעא ולא לרבי שמעון. ויש לומר דלרבי שמעון כיון דמעות דהשתא סבירא ליה דמעות קונות לגבי לוקח שאינו יכול לחזור בו מיד נגמר המכר ולית לן למיחש לשינוי תרעא וכי זל ברשותיה דלוקח זל אבל לרבנן שאין מעות קונות אלא לענין מי שפרע סברא הוא כי לכך לא קנה לאלתר משום דדעתיה אתרעא זילא ומשום האי טעמא היה מסתגר ליה לרבינא לאפוקי מתניתין מדרבנן ולאוקומה כרבי שמעון דלית הילכתא כוותיה ובתוספות כתבו עוד טעם אחר למאי דמוקי לה כרבי שמעון משום דבמתניתין לא קתני אלא תרי פלוגתי ואי מוקמינן מתניתין כרבנן שלש מחלוקות בדבר דאלו לרבי שמעון קנה לוקח לגמרי ואינו יכול לחזור בו כלל ולרבנן חייב לקבל מי שפרע ולרבי יהודה יכול לחזור בו בלא מי שפרע הילכך מוקמינן לתנא קמא כרבי שמעון ואמרינן דרבי יהודה דפליג במתניתין היינו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסבירא ליה דבתרי תרעי כהאי גוונא ליכא מי שפרע. ומהדרינן דלרבי שמעון נמי כל היכא דאיכא שינוי תרעא כהאי גוונא דעתיה אתרעא זילא ואין מעות קונות אפילו ללוקח אלא לענין מי שפרע בלבד. ומעתה לית לן לאוקומי מתניתין כרבי שמעון אלא כרבנן דהלכתא כוותייהו דהא אין כאן אלא שתי מחלוקות בדבר זה דרבי שמעון ורבנן דידיה סברי כתנא קמא דהכא דבהא לא נחלקו רבי שמעון ורבנן דידיה כלל ורבי יהודה פליג אתרווייהו וסבירא ליה דבשינוי תרעא כזה אפילו מי שפרע ליכא וכיון דכן הכי עדיף לאוקומה אף כרבנן מלאוקומה כרבי שמעון דוקא דלית הילכתא כוותיה. דאי לא תימא הכי פירוש לא דאזלת בתר סברא דלעיל דלרבי שמעון כיון דמעות קונות אפילו בשינוי תרעא גומר ומקנה. דעתיה דאיניש אתרעא זילא וכו'. פירוש דכיון דידע דמעות אינם קונות לא גמר ויהיב כפי שער של עכשיו בין יזולו בין לא יזולו אלא אתרעא זילא יהיב דמים. אי נמי יש לומר דלעולם אפילו אי אמרת קנו יהיב אתרעא זילא אלא דלאו כל כמיניה כיון שלא פירש וקנו לו מעותיו אבל הכא כיון דידעינן דדעתיה בהכי די לפוטרו ממי שפרע דהא לפי סברתו לא משנה בדיבוריה. בתרי תרעי לא אמר וכו' פירוש וטעמא דרבי שמעון דכיון דתקינו רבנן למוכר ומוכר פשיטא דחוזר אם ישתנה השער אף על זה תקנו כיון שדעתו מעיקרא אתרעא זולא ומכל מקום לא הקילו עליו ואף על גב דדעתיה אתרעא זילא ליפטר ממי שפרע יותר ממכרה. שיטה.

ותיפוק ליה דשליח שוויה עיקר הפירוש למה ליה למפטריה ממי שפרע משום דאיכא שינוי תרעא ומאן דמחייב ליה מי שפרע היכי הוה אפשר לחיוביה כלל דהא שליחא הוא וכל שליח שחוזר בו מפני שאין משלחו מתרצה במקח ההוא אין לנו לחייבו מי שפרע ולקללו שהרי אין הדבר בידו ולמשלח נמי אין לחייבו מי שפרע כיון דהוא עצמו לא לקח וכל שכן בזה שטוען שפשע שלוחו בשלא פסק כשער הגבוה. ולא מיבעיא אם הודיע השליח למוכר שהוא שליח אלא אפילו לא הודיעו כן כיון שנתברר לנו שהוא שליח ואינו חוזר בו מדעתו אין לנו לחייבו מי שפרע כלל ולא שיקחנו לעצמו כההוא עובדא דגברא דזבן ארעא שלא באחריות דפרק מי שמת שלא החמירו כל זה לענין מי שפרע. ומהדרי דאין הכי נמי הכא האי חתנא לנפשיה זבן וכספסירא דזבן ומזבין וכן הלכתא. הריטב"א.

וזה לשון שיטה: ותיפוק ליה דשליח שווייה. מבין ריסי עיני רש"י משמע דהכי נמי הוה פריך אפילו אי מעות קונות דלא קני דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולעשות שלית לא עשאו. ויש לפרש דלעולם אי קנו קני ולא יכול למהדר ביה שום אחר מהם כיון שלא פירש בפירוש ושאני הכא דלא יפטור ממי שפרע כי די בכל דהו. ופירוש ותיפוק ליה כלומר אפילו תימא רבנן היא מכל מקום הכא פטור ממי שפרע כיון דשליח הוא וזה נראה לי עיקר וצ"ת. שיטה.

כתוב בספר המאור ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא וכו'. ומה שדן רב פפא עליו להחמיר לא נפסד חמיו וכו' עד לפרש הדין ולומר כן וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם השם הוא יודע כי לא אבין את דבריו דמאחר שאין הפרש בדבר לא לגבי חתן ולא לגבי חמיו כי חתן לעולם מקבל מי שפרע אם יחזור בה וחמיו לעולם אינו חוזר נפסד אם כן למאי הילכתא אקשי ליה תיפוק ליה דשליח שוויה ולמאי הלכתא שני ליה בתגרא וכו'. ואני כבר פירשתי על דרך הרב ז"ל.

ולענין מי שפרע לשליח שאם היה שליח אין עליו מי שפרע כי לא שנה בשליחותו אלא אם כן הזכיר לו שער הגבוה והוא שכחו. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו. עד כאן.

כתוב בספר המאור תנו רבנן מלוה אדם את אריסיו וכו'. איכא דקשיא ליה ברייתא דמפליג בין ירד ללא ירד להא דתנן מפריז על שדהו ואין חוששין משום אבק רבית וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם דרמא האי לא חש לקימחיה דהא קתני התם ואפרנסה דבשבח השדה קא מפיק להו. ועוד דהתם המוכר הוא מטריח על בעל השדה להלוות לו אבל הכא בעל השדה הטריח על האריס ליתן הזרע שלא כמנהג המקום ואם הלוהו לא די לו שמפחיתו על הזרע אלא שיטול ממנו כשיעור היוקר בסוף והטעם הזה מסעד הוא. עד כאן.

מאי שנא תנא דידן דלא מפליג בין ירד ללא ירד ומאי שנא תנא דברא דקא מפליג: לאו קושיא הוא ממש דהא אפשר דתנא ברא לפרושי מתניתין אתא ומאי דלא פריש במתניתין פירש בברייתא אלא דכיון דידעינן דטעמי דפליגן נינהו ומתניתין לחוד ומתניתא לחוד בעי לפרושינהו. הריטב"א.

אריסא יהיב ביזרא: ואפילו ירד לשדה סתם על דעת שיתן הזרע יורד לפי המנהג הילכך כל זמן שלא נתן הזרע יכול לסלקו וכשפורע אותו אז הוא זוכה ומה שמפסיד ביוקר החטים שפורע אינו רבית אלא אייקורי הוא דמייקר בחכירות וכאלו מתנה עמו תהיה אריס על מנת שתתן לי סאה אחת יתירה על חלקי או כאלו אומר תהיה אריס בשדה שלי על מנת שתתן לי עתה דינר אבל באתריה דתנא ברא מריה ארעא יהיב ביזרא וזה התעצם והתנה עמו שיתן האריס הזרע והוא מלוה אותו לאריס. אם התנה עמו עד שלא ירד מותר שהרי הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל זמן שלא נתן יכול לסלקו ואינו זוכה בשדה אלא על מנת כן ולפחות ממנה הוא יורד.

אבל אם התנה עמו משירד אסור שכבר זכה בו ואינו יכול עוד לסלקו הילכך כשהוא מתנה עמו אף על פי שהוא קונה ממנו בקנין על התנאי ההוא מכל מקום ההלואה אסורה שאין זה כמתנה לפחות מן האריסות שכבר זכה בו ונראה לי דהא דאמרינן כי קא נחית לבציר מפלגא קא נחית דוקא שלא זקפן עליו במלוה אלא שהוא נוטל מן הגורן אבל זקפן עליו במלוה וקבע לו זמן בפרעון או לגורן אסיר אם הוקרו שהרי חוב הם עליו ואינו יכול לסלקו מן האריסות. ולאו מילתא היא דמכל מקום אייקורי בארעא הוא כדאמרן. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: כי נחית לבציר מהכי נחית. פירוש הרי הוא כאלו מחכירו עכשיו שיטול פחות משאר אריסין משום דלא יהיב ביזרא. עד כאן.