שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף מה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד א

אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טיבעא הוי: והלא אמרה תורה וצרת הכסף וקם שמחללין עליו כל דבר ובו שמין ההקדשות כדכתיב כסף כערכך וכל שכן לגבי נפשיה דהוי טיבעא. ועוד כתיב אם כסף תלוה את ומי לא תהיה לו כנושה וכו' מכלל דבלא רבית מצוה נמי איכא. ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר אפילו פירות על דינרין אין מחללין דפירא הוי אפילו לגבי פירי. הראב"ד.

מאי דינר אילימא וכו': פירוש מי איכא למאן דאמר הכי ואפילו לילדותיה דרבי דחשיב ליה פירא לגבי דהבא. אלא פשיטא דינר של זהב וכו' אלא לאו לבית שמאי כלומר דסבירי להו פירא הוי ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר לעיל דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין.

וקשיא לי טובא ומה ראיה מכאן דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והלא אפילו למאן דאסר בפירות על דינרין דברי הכל מחללין דהבא לבית שמאי פירא הוי לגבי כספא מדקתני לא יעשה אדם סלעין דינרין וכדקאמר תלמודא לעיל בהדיא דטעמא דבית שמאי משום דדהבא פירא וכספא טיבעא. ויש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאף על גב דלההוא לישנא אמרי בית שמאי דדהבא פירא הוא לגבי כספא מכל מקום הא עבדינן ליה טבעא לגבי פירות ואף לענין חילול וכיון שכן משום חומרא דהלואה לא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי פירא ואפילו לגבי נפשיה. אבל למאן דאמר דבפירות על דינרין לא מחללינן הא אסקוה חד דרגא לענין חילול דאפילו לגבי פירות הוי פירא מה שאין כן במקח וממכר וכיון דכן משום חומרא דרבית אסקוה דרגא אחריתא והוי פירא אפילו לגבי נפשיה. ואם כן שמע מינה דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין וסבירא ליה דהלכתא כבית שמאי בזו.

ופרקינן דלעולם אימא לך דרבי יוחנן הוא דאמר לבית שמאי פירות על דינרין מחללין ושאני הלואה דמשום חומרא דרבית אחמור רבנן ואסקוה תרי דרגי דליהוי פירא אפילו לגבי נפשיה כיון דפירא הוא לגבי כספא ונחשא מיהת בין לענין מקח וממכר בין לענין חילול מה שאין כן לבית הלל דעבדי ליה טיבעא אף לגבי כספא לענין חלול מיהת ולדידהו מותר ללות דינר בדינר והיינו דאוקים כבית שמאי או אפשר לומר דכי אמרינן שניא הלואה אף לבית הלל אוקים כיון דפירא הוא לגבי כספא לענין מקח וממכר. ומיהו לא אמרינן הכי אלא לגבי דהבא דלא חריף ובדידיה מחמרינן לענין הלואה אבל לגבי כספא ליכא למאן דאמר דלגבי נפשיה לא הוי טיבעא ואפילו לילדותיה דרבי וכדמתמהינן לעיל מי איכא למאן דאמר. כן נראה לי. הריטב"א.

וזה לשון הרמב"ן: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר (אין) מחללין דלגבי פירי טיבעא הוי וכן לענין מקח וממכר ושניא הלואה הואיל ולענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא פירוש לגבי כספא אף על גב דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומרא דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה עד כאן שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסית. ואף על גב דגבי חילול גופיה חשבי ליה בית שמאי פירא לגבי כספא מיהא ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגבי נפשיה אלא משום מקח וממכר אסרי ליה וכן פירש רבינו חננאל. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא כדתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף לגבי הלואה נמי וכו'. אבל לא לענין חילול. וקשה דהא לעיל פירש דניפוך פלוגתייהו אלמא דמאן דאית ליה במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חילול לכך תירץ מהר"ף נר"ו דלעולם נימא דבית הלל אית להו דהבא טיבעא ונשנית בזקנותו ולא תקשי מהא דתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירא דשאני גבי חילול דיש לנו למחשביה טיבעא משום שהוא קל לישא ולכך עושין זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין. מיהו לגבי כספא אמרי בית שמאי פירא הוי והזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה אותו הילכך לונין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא אליבא דבית שמאי. ואי קשיא לן מנא לן דלענין מקח וממכר סברי בית שמאי דהבא פירא הוי אי מחילול גמר לה והא אמרינן השתא דלא גמרינן מקח וממכר מחילול. ולא היא נהי דלהיתרא לא משוינן להו אבל לענין איסורא כיון דאמרי בית שמאי לא יעשה סילעין דינרי זהב דלגבי כספא פירא הוי מאי טעמא דהוא ניהו דאייקר וזיל טפי מכספא הילכך לענין קניה נמי פירא הוי לגבי כספא הלכך לענין הלואה כסאה בסאה דמי. אבל לענין לחלל עליו פירות אף על גב דאיהו מיקר וזיל אפילו הכי פירי זיילי ומוקרי טפי מיניה וטיבעא הוי לגבייהו. עד כאן.

לעולם אימא לך וכו': ושאני הלואה וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו רבינו חננאל וכו' וזה לשון תוספות שאנץ: וגם רבינו חננאל פירש דכל הנהו דמשתמע דדהבא טיבעא הוי ליתנהו אלא דהבא פירא הוי. ומיהו היינו דוקא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלין חשיב טיבעא כדתניא לקמן דאין דינר זהב קונה טלית וגם אין נעשה חליפין למאן דאמר אין מטבע חליפין כדמוכח דפריך עלה ממתניתין דהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין.

הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו': והא דלא חשיב הכרחא משום דאיכא למימר דהא רבי יוחנן אליבא דבית הלל הוא דאמר לה והיינו דקאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר היינו משום דהוי פירא לגבי כספא לענין מקח וממכר מיהת ואפילו לבית הלל אבל מכל מקום מחללין מעשר שני עליו כסברא דבית הלל. ומיהו סברא הוא דמשום דאיכא מאן דאמר דלבית שמאי אין מחללין טרח לומר דלכולי עלמא מחללין ואפילו לבית שמאי דלבית הלל לא צריך לומר והיינו דחשבינן ליה דהכי נמי מסתברא. ולהאי פירושא דפרישנא שמעתא רבי יוחנן כזקנותיה דרבי סבירא ליה לענין מקח וממכר מיהא ואף על גב דלמאן דאמר דברי הכל מחללין בית הלל כילדותיה דרבי הוא דאוקים לית לן בה דהאי מתניתא איתניא בילדותיה דרבי וכיון שחזר בו רבי בזקנותיה נתבטלו כל הברייתות שנשנו בילדותיה דרבי לא שנאה רבי חייא מניין לו. הריטב"א.

הפורט סלע של מעשר שני: פירוש שיש בידו פרוטות של נחשת שחילל מעשרו עליהם. ודומה לאותה שאמרו גבאי צדקה פורטין לעצמן ואין פורטין לאחרים. אבל אידך דקתני לקמן הפורט סלע וכו' מיירי שהיו בידו סלעין של כסף ובא לפורטן בפרוטות של נחשת. הריטב"א ז"ל.

הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו': פירש רש"י ז"ל אם בא לפרטן כולן יפרוט ובית הלל אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור דאם כן וכו' כמו שכתוב בתוספות. אלא הכי פירושו וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דהפורט קתני דמשמע דרשות קתני. איכא למימר דאין הכי נמי דאלו לא רצה לפרוט כלל לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם אבל כל שטרח ובא לפרוט פורט את הכל לבית שמאי ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו' בית שמאי לחומרא קאמרי ובית הלל לקולא. והכי קאמר על כרחך בכל הסלע יקח מעות כדי שיהו מצויות בידו יכול להוציאם בכל עת בירושלים שאלו לא יהיו מצויות כל כך חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלים. ובתוספות פירשו כדי שלא יתן הכרע אחר כשיפרוט החצי השני. ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות וחוששין שמא יעלו חלודה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

ובירושלמי משמע כפירוש רש"י ז"ל וכן משמע מתנאי דמתניתין דכלהו מחמרי לשייר יותר כסף. תוספי הרא"ש במסכת עדיות.

ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל דאם כן ליתנייה גבי קולי בית שמאי וכו'. דיש לומר דלא תנא התם אלא מידי דאית ליה נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר. אבל הכא ליכא נפקותא כלל בדיעבד דהא לא קאמר אלא שאין לפרוט הכל ביחד לכתחלה אבל בדיעבד ליכא איסור ומשום הכי לא חשיב ליה התם. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: בית שמאי אומרים בכל הסלע וכו'. פירש רש"י וכו' והקשה עליו רבינו תם דאם כן ליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. ולאו קושיא היא דכיון דהכא לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תקנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למיחשביה התם בקולי וחומרי.

ומיהו רבינו תם פירש בהפך דלבית שמאי בכל הסלע מעות דוקא מפני שהפרוטות מחלידות ואף על גב דהא דקתני הפורט לשון חיוב הוא כלומר הבא לפרוט. דלא סגי בלאו הכי יפרוט בכל סלע מעות. אי נמי שאם לא רצה לפרוט כלל לא יפרוט הכל כיון שבא לעשות תקנה ולפרוט כדי שלא יחלידו יש לו לפרוט הכל. ובית הלל אומרים שהרשות בידו לפרוט מחציתו בלבד. ואידך נמי דתניא לקמן הפורט סלע מעות של מעשר שני בירושלים וכו' פירש רש"י דבית שמאי לקולא וכו' ורבינו תם פירש איפכא לפי שיטתיה דבית שמאי לחומרא דכל סלע מעות דוקא שאם יחלפם שתי פעמים אם כן יהא צריך ליתן שני קלבונות תפסיד המעשר. ובית הלל סברי אם רצה יחליף מחציתה לבד ולא חיישינן להא. וקשה לפירוש רבינו תם יהא במשניות נחלקו על דברי בית הלל כמה יחלל בבת אחת רבי עקיבא אומר שלשה רבעים כסף ורביע מעות משמע כי דברי בית הלל לחומרא הם ודוקא קאמר שלא יחלל הכל בבת אחת וזו כפירוש רש"י. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני חוץ לירושלים הוא ויש בידו פרוטות של מעשר שני ורוצה להחליפם בסלע בית שמאי אומרים בכל סלע מעות מפני שהסלע יותר חשוב מן הפרוטות טוב הוא שיחליף את כולם בסלע ולא יעלה בידו פרוטות ובית הלל אומרים בשקל כסף וכו'. מאי טעמא כיון דכי מטי לירושלים מיד הוא צריך להחליפו במעות כדי להוציא מהן בהוצאות דקות הילכך יקיים בידו בשקל מעות כדי שלא יהא צריך לחזור ולהחליף והמחצית האחרת יחליף בשקל כי הוא דבר חשוב. וכן בירושלים המחצית במעות והמחצית בשקל. אבל בית שמאי סבירי להו דבירושלים נמי מחליף את כולו במעות בבת אחת כדי שיהא הכל מזומן לו לאכילה ולא ישהה באכילתו שמא ישכח ויוציא משם הילכך השתא נמי הא עדיפא ליה דכי מחליף ליה כוליה התם דילמא מוזלי גביה בפרוטות. ועוד דהוא השיב טפי. ומשמירת הדרך ומשאו הוא יותר טוב כדתנן מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך קתני מיהת ממעות מעשר שני וכו'. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות שבכל פעם ישתכר השולחני וכו'. אבל בית הלל סברי כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן יעשה איך שירצה. עד כאן.

השתא לגבי פריטי מחללינן ואף על גב דהוו פירא לגבי דהבא מבעיא: פירוש דהא ודאי טפי עדיף דהבא לחלופי עליה והוי בכלל וצרת הכסף דלא חשיב והוא קל להעלותו לירושלים. ומהדרינן דאפילו הכי פריטי עדיפי וחריפי טפי וצריך אותם בירושלים. דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש דכולי עלמא דרשי וצרת הכסף דמיותר לדרשא אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוט בא ובית הלל דרשי דלרבות בא. הריטב"א ז"ל.

הכסף כסף ראשו: הכי קא דריש כדאמרינן העולה עולה ראשונה. ולעולם תרווייהו טיבעא הוו ופירות על דינרין דברי הכל מחללין. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרין דאלמא דדהבא לגבי כספא טיבעא הוי כילדותיה דרבי דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני הא לאו הכי מחללין ואי אמרת דתרווייהו הוי טיבעא לגבי מעשר מחללין זה על גב זה. אבל לענין מקח וממכר כולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי. הא מנלן ומאי שנא ממעשר ואי משום כסף כסף ריבה הא לא משמע הכין חדא דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה. ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף הא לא שמעינן.

ומיהו לדעת רבינו חננאל והרי"ף דסבירי להו דדהבא בעלמא הוי טיבעא הא לא קשיא דכיון דבעלמא לגבי פירי טיבעא הוי ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף. אלא דאכתי תיקשי לן דהא לא שמעינן לחו מיניה דמרבה מיניה כספים מכסף כסף אלא כספים שנים קא מרבו. כן נראה לי.

ואם זה אמת להאי לישנא כולי עלמא אית להו כילדותיה אליבא דרבי יוחנן דהוא ניהו מוקי פלוגתייהו בהכין ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין אבל איפכא כלומר דינרין אסלעין כולי עלמא אית להו דאין מחללין דכספא לגבי דהבא פירא הוי ולהאי פירי לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טיבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבי דהכא משום דתרווייהו אית להו דהבא טיבעא הוי כילדותיה דרבי היא דקאמרינן דמחללין סלעין אדינרין. עד כאן.

וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת: פירוש כטעמא דאמרינן לעיל משום דלענין חילול דהבא לגבי פירות נמי הוי פירא וכן פירש רש"י. ובודאי דלהכי לא פריש תלמודא טעמיה משום דקאי כדלעיל. הריטב"א.

אי הכי אדמפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בדינרין על דינרין דכולה מילתא כדלעיל. ויש ספרים שכתוב בהם אי הכי אדמיפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בסלעים על סלעים משום כסף שני והאי קושיא הוי לאידך. והקושיא האחרת היא לשני. ושתי הגירסאות נכונות וזה יותר טוב כי הראשונה כבר הוקשית למעלה ואיפרקי לה וזאת היא חדוש כי אף למי שאמר דדוקא נחלקו בסלעים על דינרין יש להקשות יחלקו בסלעים על סלעים דהוי אולפנא יתיר ושני ליה אי אפליגו בסלעים על סלעים הוה אמינא בהא הוא דשרו בית הלל אבל בסלעים על דינרין אימא מודו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולא מחללינן קמשמע לן תרתי. הראב"ד.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: נפלגו בסלעים על סלעים. ותימה דילמא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לחלף סלעים על סלעים. ויש לומר דלפעמים שיש לו סלעים של בבל ורוצה לחללן על סלעים של ארץ ישראל דאף על גב דכל המעות יוצאות בירושלים מכל מקום אין יוצאות כל כך להדיא כמו אותן של ירושלים. ועוד דפעמים שהוא בירושלים ויש לו סלעים של מעשר בביתו ורוצה לחללן על מעות שבידו. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: ולמאן דאמר בסלעין על דינרין מחלוקת ליפלגו בסלעין על סלעין. אין להקשות הא למאן דאמר נמי בפירות על דינרין פליגי לדידיה קשה לו נמי ליפלגו בפירות על דינרין וכשינויי דמשנינן ליה גם מתורץ לאידך דנקטיה לרבותא דבית הלל ויש לומר דלמאן דאמר בפירות על דינרין נמי פליגי קל לתרץ שלא יקשה דליפלגו בפירות על דינרין דוקא פליגי משום כסף ראשון פריך שפיר טפי דליפלגו בסלעין על סלעין דזה לא היה לפרש פלוגתא אלא אי אמרת כסף ראשון ולא כסף שני אבל כי פליגי בסלעין על דינרין מצי למימר דלא פליגי בכסף ראשון אלא אי דהבא פירא הוא אם לאו. עד כאן.

כתוב בתוספות דהא דאמרינן לקמן ומייתי לה במסכת מעשר שני סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו וכו'. ויש לומר דשאני התם שהם של מלך אחד אבל של שני מלכים יכול לחללם זה על זה אם השני חריף מן האחד. ומה שמביא התם בסלע מעות ואינו מביא סלע של מלך אחר דהוי יותר יפה ממעות משום דלא פסיקא ליה שפעמים אותן שנתערבו חריפין ביותר ואינו יכול למצוא חריפין מהן אבל מעות פסיקא ליה. הרא"ש.

עוד כתוב בתוספות אי נמי אתיא כרבי מאיר. ואין להקשות דמאי פריך ליפלגו בסלעין על סלעין נימא דסבר כרבי מאיר דאמר אין מחללין. דיש לומר דלכך פירשו בתוספות דתנא בפלוגתייהו בתר בבא דהפורט סלע דמשמע ליה דהך בבא אתיא ככולי עלמא דעלה קיימי. גליון.

אי איפלגו בסלעין על סלעין וכו': כלומר דאתא לאשמועינן סברא דבית שמאי אפילו בסלעין על דינרין שרי ולא אמרינן דהבא לגבי כספא פירא הוי אלא כלומר דהשתא אשמועינן כדכתיב תרתי חדא דלא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני ואידך דהבא לגבי כספא טבעא לענין מילול מיהת וכדפרישנא לעיל. הריטב"א ז"ל.

תא שמע הפורט סלע וכו'. אמר רבא ירושלים קאמרת וכו': תמיהא מילתא דהא האי קרא לא מיירי בחלוף כספים בפרוטות אלא בענין לקיחת דבר מאכל ולכלל ופרט וכלל בא לרבות פירי מפירי וגדולי קרקע כדאיתא בפרק ב' דעירובין ובכמה דוכתי. ויש לומר דאין הכי נמי והכא בתורת טעמא אתא רבא דכיון דרחמנא אמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך על כן צריך להחליף הכסף שהביא לירושלים בפרוטות דמסגי טובא והן צריכין לקנות דברים קלין שאי אפשר לקנותם בכסף ודקארי לה סבר דלענין כסף ראשון וכסף שני ירושלים ושאר מקומות שוין הן ואף על גב דקרא דונתת בכסף וצרת הכסף חוץ לירושלים כתיבי ואף על גב דאיכא מילי אחריני דשאני בין ירושלים ושאר מקומות כדקיימא לן שאין מחללין חוץ לירושלים כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים מחללין. ולפום דעתיה דמקשה הא דקתני בירושלים מאי דלא קתני במתניתין דלעיל אורחא דמילתא נקט דאלו חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא ובירושלים מחללין כסף על פרוטות לצרכי הוצאה כן נראה לי. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ירושלים קאמרת וכו'. ואם תאמר ודקארי לה וכו' וכי לא ידע שיש חילוק בירושלים משאר המקומות דהא אמרינן דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים שפיר מחללינן אלמא דשאני ירושלים. ויש לומר דלעולם ידע שפיר דירושלים שאני לענין דאין מחללין וכו' דליכא איסור אלא מדרבנן אבל לענין האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני דהוי דאורייתא הוה סלקא דעתיה דירושלים לא מהני ולא מידי.

ומיהו קשה על הא דקאמר שם שאני ירושלים דכתיב כל אשר וכו' דהא לא מרבינן מההוא קרא אלא פירי דוקא והיכי מרבינן מיניה פרוטות של נחשת. ויש לומר דהני מילי לענין דרשא דכלל ופרט וכלל אבל לענין לחלל על הפרוטות מפשטא דקרא איכא למשמע מינה דמותר דאם אינו מחלל על הפרוטות לא יוכל לקנות שום צרכי סעודה ולא יוכל לקיים בכל אשר תאוה נפשך. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: תא שמע הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו'. השתא קא פריך לתרווייהו דמהכא שמעינן שמחללינן כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי וקשיא לרבי יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה שמחללין נמי פירי אדהבא דהשתא כספא לגבי נחשא מחללין אף על גב דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללין אף על גב דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא וגדולה מזו שמעינן מינה דאפילו טיבעא אפירא מחללין דהא כספא טיבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללין אלא ודאי בית שמאי על כרחך טעמא אחרינא אית להו במעשר דלא כמר ודלא כמר. ומשני דמהא ליכא לאקשויי לא למר ולא למר דבירושלים אדרבה טיבעא אפירא מחללין ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות. עד כאן. וכן כתב הראב"ד.

עוד כתב הרשב"א וזה לשונו: הא דמייתי מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן פירש הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן כל דבר שהוא צורך האכילה והם הפרוטות שהם צריכות להוצאה.

ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף וכו'. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קמרבינן הכא פרוטות אלא הכי פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללין טיבעא אפירות שעיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירא הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן והילכך אי משום דאין מחללין טיבעא אפירא בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע בדוקא הני מילי מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק ולא סנדלים לרגלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא. כן נראה לי. עד כאן.

כתוב בתוספות ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא וכו'. פירוש דיקשי נהי דקסברי בית שמאי כספא טיבעא ודהבא פירא הא גם נחשבו פירא לגבי כספא כדתנא מתניתין ואפילו הכי קתני מחללין סלעים אפרוטות אם כן הוא הדין יחלל סלעין על דינרין אפילו לבית שמאי. וכן למאן דאמר בפירות אדינרין מחלוקת יקשה לו איך אמרי בית שמאי דאין מחללין פירות אדינרין הא פשיטא דדהבא הוי יותר מטבע לגבי פירות מפרוטות לגבי סלעין. גליון.

אלא דכולי עלמא הכסף ואפילו כסף שני שהכסף הכסף בפירוש ריבה וצרת הכסף ונתת הכסף. הראב"ד.

אלא אי איתמר הכי איתמר וכו': פירוש וההיא לישנא לא איתמרא כלל וטעות הוא. אי נמי אפשר דאיתמר ומיהו הא דקאמר דלבית שמאי טעמא משום כסף ראשון ולא כסף שני לאו דוקא מדאורייתא אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו וקרא אסמכתא בעלמא ולא כדקא סלקא דעתין לעיל דמדאורייתא ממש קא אתו עלה. הריטב"א.

אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה וכו'. ואי איתמר הכי איתמר וכו': תמהני מי דחקו לומר כך לוקמה כאוקמתא קמייתא דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי ובפירות על דינרין נמי מחלוקת ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן דלכולי עלמא כילדותיה סבירי להו ומשום הכי לא בעי לאוקמא בהכי אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי רי"ף ז"ל. אי נמי איכא למימר דלא בעי לאוקמא השתא כאוקמתא קמייתא משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה דהוי ליה למיתני מחללין ולא מחללין וכדאסיק בהדיא בגמרא וכו' וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פירוש דסבירא ליה כפירושא דלישנא קמא דלאו בגזרת שמא ישהה פליגי אלא בדהבא פירא וכספא טיבעא אי נמי סבירא ליה דפליגי בגזרת שמא ישהה וקאמר דאף בפירות חוששין בית שמאי שמא ישהה עליותיו ולהאי לישנא נמי יש לפרש דכולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי בדהבא פירא וכספא טיבעא והא דפליגי בחששא דשמא ישהה משום דאי לאו האי טעמא מודו בית שמאי דיעשה סלעין דינרין דלגבי חילול הקילו כדי להקל המשא וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הכא חשבינן ליה טיבעא אף לגבי כספא והיינו נמי טעמייהו דבית הלל ושרו דכיון דסוגיין ומסקנא דהכא אפשר לפרושי כזקנותיה דרבי קיימא לן הכי שהרי חזר בו רבי מילדותו ועובדא דרב ורבי חייא נמי הכי רהיט. ואף על גב דרב אשי הוה אמר כילדותיה מסתברא ממתניתין הוה סלקא דעתיה למידק הכי והא אידחיה ליה. וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.

דף מה עמוד ב

היינו דקתני יעשה ולא יעשה: כלומר אף על פי שחילולו מן התורה אסור לעשות כן מדרבנן. אלא לאידך לישנא דאמר בדאורייתא פליגי מחללין ואין מחללין מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל איבעי ליה למיתני אין סלעין של מעשר שני מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום וכו'. ונראה מדבריו דלישנא קמא דפליגי בדהבא פירא וכספא טיבעא איסורא דאורייתא הוא ועליה נמי אמרי הכא דאם כן מחללין ואין מחללין מיבעי ליה.

ויש ספרים דמוכיחין כן דגרסי אלא לאידך לישני וכו'. אבל ברוב הנוסחאות גרסי אלא לאידך לישנא ולא מקשה אלא ללישנא מציעא דדריש הכסף כסף ראשון דאלו ללישנא קמא לא קשה ולא מידי דההיא נמי מדרבנן היא שגזרו דהבא דמיקרי פירא לענין משא ומתן אטו פירא ממש דלא מחללין עליו חוץ לירושלים מדאורייתא מפני טורח הדרך וכדפריש מרן ז"ל. הריטב"א.

אין מטבע נעשה וכו': כתוב בתוספות מידי דהוה אפירי לרב נחמן וכו'. פירוש דאי מטבע פירי הוה ליה למימר מידי דהוה אשאר פירי.

עוד כתוב בתוספות ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות שנו וכו'. ואין לומר דכשיש בו צורה מיקרי כלי לפי שיוצא אבל כשאינו יוצא נקרא פירי כדקאמר דאידי ואידי פירי נינהו. דיש לומר אי הוי פירי באין בו צורה אם כן גם ביש בו צורה אפילו הוי כלי גם הוי פירי דלא גרע איהו נמי מכלי ואם כן הוה ליה לרב למימר מידי דהוה אשאר פירי. והא דקאמר בסמוך דאידי ואידי פירא הוא לאו דוקא אלא לאפוקי דלאו כלי הוא. גליון.

אמר רב פפא מאי טעמא דמאן דאמר וכו': פירש רש"י מאי טעמא דמאן דאמר דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן וכו' נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר וכל מילי דלאו כלי ממש הוא הרי הוא כפירי לענין חליפין וכן כתב הוא בפירושיו בסמוך מפורש. ואינו מחוור דאם כן פליג ארב ולוי. ועוד דכל הני קושייתא דאקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן ודאקשי נמי לקמן רבי אבא לעולא אדרב נחמן הוה ליה לאקשויי. ועוד דאמרינן לקמן כל המטלטלים קונין זה את זה אמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו' דאלמא כלי לאו דוקא ואף על גב דריש לקיש למאי דסביר לן מעיקרא כרב ששת סבירא ליה מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקמי כרב נחמן ואם איתא היאך אפשר והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות וכו' קונין זה את זה ועל כרחך לא מוקמינן ריש לקיש כרב ששת אלא משום דאמרינן משיכה מפורשת מדאורייתא הא לאו הכי מוקמי נמי ריש לקיש כרב נחמן.

עוד הקשה הרמב"ן נר"ו מדאמרינן לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע וכו'. ותו דאמרינן לקמן ופירי נמי עבדי חליפין ואי מטבע פירי נינהו מאי קאמר תו ופירי נמי הא שמעינן לה מכל הנעשה דמים באחר דהא הא קסלקא דעתין דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע ומטבע היינו פירי. ואף על פי שרש"י רצה להשמר מקושיא זו ופירש וחדא קתני והכי קאמר כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין וכיצד מחליפין. אכתי אינו מחוור דאין הלשון הולמו דאמרינן ופירי נמי ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי למינקט שור ופרה לימא כיצד החליף מטבע במטבע אלא שבזו אפשר דקמשמע לן דאפילו פירי ממש נעשין חליפין.

ומכל מקום אכתי קשיא לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש שאין דומין כלל לנעל שאין משתמשים בהם ונרקבין ונפסדים אבל מטבע ראוי להשתמש בו וכו' כמו שפירשו בתוספות והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל פירות לא ולא קאמר אבל מידי אחרינא לא. והא דאמרינן משום דדעתיה אצורתא וכו' פירש רש"י משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים.

ואיכא למידק עליה דאם כן מה טעם אינו נקנה דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד היכי ממעטינן ליה מדכתיב ביה והוצרך רש"י לפרש ביה מיעוטא הוא בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי דאי משום בו ולא בדבר אחר לא אימעוט מיניה מטבע בפירוש כדאימעוט הנך מנא לאפוקי מדרב ששת וכן נמי אינך.

ויש לפרש צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין והאי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה לומר בדבר שקונין ביה כלומר בדבר שגופו ממון. אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה דדעתא דאיניש אצורתא וצורתא כיון דעבידא דבטלה לית בה ממשא. הרשב"א.

אי הכי קונה מחייב מיבעי ליה למיתני כדתנן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. רבינו חננאל.

הכי נמי מסתברא וכו'. ואי בחליפין תרווייהו נקנו: וקשה שהרי מדקאמר הכי נמי מסתברא וכו' משמע שאין זו קושיא גמורה למאן דאמר דמתניתין דהזהב קונה את הכסף רצה לומר בחליפין ואמאי והלא קושיא גמורה היא דאי אמרת בחליפין כחליפין תרווייהו נקט ומאי קאמר הכי נמי מסתברא. ויש לומר דאין הכי נמי דלאו קושיא גמורה היא דמצי למימר דלעולם מטבע נעשה חליפין ומתניתין דהזהב קונה את הכסף בין בדמים בין בחליפין וסיפא דקאמר הכסף אינו קונה את הזהב רצה לומר דאינו קונה בדמים אבל בחליפין קונה אלא תיקשי דסיפא דרצה לומר בדמים אמאי לא קאמר אינו מחייב דאגב דתנא רישא קונה לא מצי למימר מחייב משום דרצה לומר בחליפין תנא נמי בסיפא אינו קונה ומשום הכי אינו יכול להקשות קושיא גמורה אבל מכל מקום הכי נמי מסתברא דאין סברא לומר דרישא איירי בין בחליפין בין בדמים וסיפא דאינו קונה מיירי בדמים דוקא דמשמע דקאמר אינו בסיפא ממה שאמר קונה ברישא. תלמיד הר"פ.

לא קנה עד שימשוך: תימה מאי פריך דילמא ברייתא בדמים איירי אבל בחליפין קנה ויש לומר דמדקדק מדקתני לא קנה עד שימשוך את הזהב משמע דבענין אחר אינו קונה. אי אמרת בשלמא בחליפין פירוש אף בחליפין כדפרישנא וסיפא איירי בדמים ואינו חושש עתה במה שדקדקנו ומדקתני לא קנה דמשמע מינה דבשום ענין לא קנה עד שימשוך. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: ועוד תניא וכו': קשיא לי מאי ועוד דהא ברייתא פירושא דמתניתין ומאי דשנינן ודחקינן במתניתין כדפרישנו דחקינן בברייתא. ויש לומר דאורחא דתנא ברא לפרושי ולברורי ואם איתא הוה ליה לתנא ברא לפרושי דכי קתני והכסף אינו קונה את הזהב דדוקא בתורת דמים אבל בחליפין קונה אותו אי אמרת בשלמא בחליפין וכו' פירוש אי אמרת בשלמא אף בחליפין היינו דקתני נקנה כסף בכל מקום שהוא דלענין חליפין מיהת נקנה לגמרי בכל מקום שהוא. אלא אי אמרת בדמים דוקא איירי מתניתין מאי נקנה כסף בכל מקום שהוא. עד כאן.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: אלא אי אמרת וכו': איכא למידק ולמאי דקסלקא דעתין מעיקרא דרישא בחליפין היכי מתרצינן לה. ואיכא למימר קסלקא דעתין דמטבע דחריף דעתיה אצורתא ומשום הכי הכסף אינו קונה את הזהב ומטבע דלא חריף לאו דעתיה אצורתא וכלי הוא וקנה והשתא קאמרינן דמסתברא דכל מטבעות שוין דדעתיה אצורתא שהרי כל מטבע שוה יותר מדמי זהב שבו. עד כאן.

נתחייב גברא מיבעי ליה: אין שייך לתרץ כאן תני נתחייב כדמשני לעיל תני מחייב דהכא לא דייקינן מלשון נקנה אלא מכל מקום שהוא. תוספות שאנץ.

ליישנן בעינא להו פירוש וכל שכן שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו ממטבע שאינו יוצא לעיר אחרת למטבע היוצא דאמר אידך מטבע צריך לי להוליכו לעיר אחרת. מרבי. ומכאן ראיה דבמכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותה מטבע שהתנה וכדין פועל וכן בדין דאנן סהדי שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו על דעת שיקבל קרקע או סובין וכן היה אומר מורי הרב ומכאן נראה לי ראיה. הריטב"א.

הרי פירות הללו נתונים לך במתנה: ואם תאמר לרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא אם כן אין יכול ליתנם במתנה. ויש לומר דיהיב ליה בטיבלייהו וכמאן דאמר דמתנות שלא הורמו לאר כהורמו דמיין והכי משמע בקידושין. תוספות שאנץ.