שולחן ערוך יורה דעה צח ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · צח · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור:
- הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהת שערי דורא סי' ל"ט)
אבל נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אפילו נודע שהיה רובו היתר אסור ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו:
מפרשים
(ו) אם נתערב מין במינו. הטעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דק"ל טעם כעיקר אסור מדאורייתא במין בשאינו מינו דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מה"ת ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות אלא שחכמים הצריכוהו ס' והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע שהיה רובו היתר דה"ל ספק דאורייתא ואסור אבל מין בשאינו מינו כיון דאסור מה"ת עד ס' כיון שנ"ט אפי' נודע שהיה רובו היתר ולא נודע שהיה ס' ה"ל ספיקא דאורייתא דאסור ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מין במינו אזלי' בתר שמא כו' דדעתו אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור מדרבנן ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל מבשא"מ ואסור מה"ת וכ"נ מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה ס"ס ל"ב והרי מבואר בכל הפוסקים דלהכי מבשא"מ אסור מה"ת עד ששים כיון דנ"ט ולהכי מין במינו דאינו נ"ט בטל מן התורה ברוב כדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלינן בתר טעמא דאם אינו שוה בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ כיון דנ"ט בהיתר ונהפך ההיתר להיות כולו איסור אסור מן התורה עד ששים והלכך בנשפך אזלינן לחומרא ואם שוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא מ"מ כיון דלא יהיב טעמא בטיל מן התורה וכדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והלכך בנשפך אזלינן לקולא ואע"ג דקי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים ס"ו גבי חמרא חדתא דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא לענין מין במינו היינו דוקא לענין יי"נ וטבל שאוסרים במשהו מין במינו וכן לענין תרומה וערלה ששיעורן למעלה מששים במינו והלכך אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור במשהו או בק"א ור"א ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא אסור בנ"ט וכן לר' יודא דאמר בכל האיסורין מין במינו במשהו והלכך בכה"ג תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות וכן הוא להדיא בתוספות פג"ה (דצ"ז ע"א) ד"ה אמר רבא כו' ובאשיר"י וראב"ן ור"ן סוף עבודת כוכבים וכל הפוסקים דהך דרבא איירי ביי"נ וטבל ודכותייהו וא"כ י"ל דוקא בהנך אבל לא לדידן בשאר איסורים ולענין נשפך (והגיעו דברי אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו לדברי גם מ"ו הגאון מוהר"ר יושיע נר"ו אמר שדברים ברורים הם) והכי מוכח נמי בדברי מהרא"י בת"ה שהבאתי בס"ק ב' דאל"כ לא הוי צ"ל דהרשב"א סבר כרש"י ע"ש ודוק והכי מוכח נמי להדיא בחידושי הרשב"א דף ק"ט ובת"ה הארוך דף ק"ב ק"ג ע"ש וכן מוכח עוד בכמה הוכחות למעיין ומדקדק בדברי התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ותשובת ראב"ן אשר התוכח עם ר' אפרים והיא נדפסת בסוף ספר ראב"ן ושאר כל הפוסקים והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש פג"ה במ"ש וגם מין במינו כו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו ומביאו ב"י בסימן ק"ט והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש בסוף הלכות חלה ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שאביא לקמן גבי יבש שלא במינו דצריך ששים משום שאם יבשלם יתן טעם וה"ל איסורא דאורייתא ע"ש וזה ברור לדעתי ועיין נמי בס"ק ח' ואע"ג דהאגור ושאר קצת אחרונים כתבו ג"כ בשם א"ז הך דרבא דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אפשר שכתבו כן לרש"י וסייעתו שפסקו כר"י דמין במינו לא בטיל וכן משמע לכאורה באגור ע"ש אי נמי נ"מ לענין י"נ כדלקמן סימן קל"ד וכן לענין שאר תקרובת עבודת כוכבים ומשמשיהן דאסור במשהו במינן א"נ לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל במינו דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכמ"ש לקמן סימן ק"ב ס"ק ג' (או אפשר שס"ל דנ"מ לענין יבש ביבש וס"ל הטעם דיבש ביבש לא בטיל כמ"ש האו"ה לקמן) והלכך בכל הנך גווני תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות אבל לענין שאר איסורים דאסורים בששים ולענין נשפך בדאורייתא או דרבנן ודאי דהכל תלי בטעמא וכדאמרן גם הב"ח והעט"ז נמשכו אחר דברי הרב ולפעד"נ כמו שכתבתי שוב מצאתי באו"ה סוף כלל כ"ג שהאריך בשם הא"ז בדינים איזו נקרא מין במינו בשמא ודאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכ' עליו לבסוף ואנו דקי"ל דאף מין במינו בדבר לח בששים כדאיתא לעיל אין נפקותא אלא באיסור יבש שנתערב בהיתר ונודע תערובתו קודם בישול שהוא במינו ברוב ושלא במינו בששים עכ"ל ושם בכלל ההוא כתב בהדיא דקי"ל כר"ת דמין במינו בששים מדרבנן ושלא במינו בששים מדאורייתא ונ"מ אם נשפך עכ"ל הרי מוכח בהדיא דס"ל כמו שכתבתי אלא שמ"ש דנ"מ לענין יבש ביבש כו' אזיל לטעמיה שכ' שם ד"ח דאין הטעם דיבש ביבש במינו בטל ברוב ושלא במינו בששים משום דמין במינו אינו נ"ט כשיתבשלו אבל שלא במינו נ"ט כשיתבשלו דא"כ היה מותר ממ"נ דאי נודע התערובות קודם הבישול היה מותר אף לבשלן יחד לבדו ואי לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ששים מטעם דהוי איסור לח אלא הטעם דשלא במינו אף בדבר יבש שאינו נ"ט חמיר יותר לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו משם ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא ג"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה אבל באמת טעמו דחוק והטעם ברור ומבואר בדברי הרא"ש פג"ה והר"ן שם ובחידושי הרשב"א שם דק"ה ריש ע"ג ובטור סק"ט בשם סה"ת וברוקח סי' תע"ט ובתשובת מהרי"ל סימן קצ"ד ורי"ד דמין בשאינו מינו ביבש צריך ששים דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וה"ל איסור דאורייתא ואפילו נודע התערובות קודם הבישול מכל מקום כיון דנ"ט אחר כך אסור מן התורה וכדאיתא לשם (ומדברי הפוסקים אלו מוכח נמי דאזלינן בתר טעמא ודוק) וכן דעת הרב לקמן סימן ק"ט ושאר כל האחרונים משא"כ במין במינו והלכך כיון דבטעמא תליא מילתא גם ביבש אזלינן בתר טעמא וכל זה נלפע"ד ברור:
(ז) אבל אם נתערב בשאינו מינו כו'. כתוב בת"ח כלל פ"ה די"ג בשם או"ה כלל ל"ז דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפילו הכי אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ בסימניו והוא תמוה דהא מ"מ אפילו עיקר בשר בחלב דעוף גופיה אינו אלא מדרבנן ואם כן הוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי מוכח להדיא ממה שהביא הרשב"א והר"ן ושאר פוסקים ראיה לאיסור שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דאין תולין להקל מכחל דאיסורו דרבנן דחלב שחוטה דרבנן ע"ש ודו"ק ועס"ק ט' וכן לקמן סי' קי"א אמרי' בין באיסור דרבנן בין בשיעור דרבנן תולין להקל אבל המעיין באו"ה יראה דהרב לא כוון יפה דז"ל שם דט"ו אם נשפכו המים שבקדרה לאחר נפילת האיסור וספק אם היה שם ס' מתחלה או לא כתב בסמ"ק שנוהגין כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ודנין בספיקו לחומרא ע"כ ואפילו נפל חלב לתבשיל של בשר עוף דאין חילוק עכ"ל ור"ל דאין חילוק דאזיל לטעמיה שכתב בכלל מ' ד"ו דבשר עוף בחלב הוי דאוריי' ואין חילוק בין בשר עוף לבהמה בכל מילי עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתי אבל למאי דקי"ל בר"ס פ"ז דבשר עוף בחלב דרבנן פשיטא דתולין כאן להקל וזה ברור:
(ח) ואם נתערב במינו ובשאינו מינו כו'. באמת צריך עיון בדין זה דהטור בשם הרשב"א הוציא דין זה ממאי דאמרי' רואין את מינו כאלו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל עכ"ל (וע"ל סי' קל"ד ס"ד) ולא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הלכך אמרי' רואין את מינו כאלו אינו דהא נתבטל בשאינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין את שאינו מינו כאלו אינו סוף סוף השתא נ"ט בשאינו מינו וא"כ הוי ספקא דאורייתא דלמא לא היה ס' ונתן טעם וכן השיג מהרש"ל באו"ש סי' פ"ה ובספרו פכ"ה סי' מ"ו בדין הרביעי ע"ז ע"ש ומ"ש הב"ח בזה קשה דמ"מ מנין להמציא היתר כיון דל"ד כלל ויש טעם נכון לחלק ביניהם ודו"ק ונ"ל דגם הרשב"א והנמשכים אחריו לא אמרו אלא להתיר את מינו ולאפוקי דלא נימא כיון דהשתא נפל באינו מינו א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא אלא אמרי' רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו והיינו דדייק לישנא דוהשאר מינו רבה עליו כו' דהל"ל ומינו רבה עליו אלא משום דשאינו מינו אסור קאמר דמינו הנשאר רבה עליו:
(ג) אם נתערב מין במינו — המסקנא בפוסקים דמין שנתערב במינו מן התורה בטל ברוב בעלמא שנאמר אחרי רבים להטות אלא דרבנן אצרכו בה ששים על כן במקום שיש ספק כגון זה שנשפך אזלינן לקולא ואמרי' שהיה ששים אבל במין באינו מינו צריך ששים מן התורה כיון שמרגישין בהיתר טעם האיסור ע"כ במקום ספק אזלינן לחומרא:
(ד) ולעניין מין במינו עיין בב"י בדבור המתחיל מצאתי כתוב כו' מבואר בפרטות מהו נקרא מינו או אינו מינו:
(ה) ואם נתערב במינו כו' — הרשב"א יליף לה ממאי דאמרינן בגמ' לר"י דאית ליה מין במינו לא בטיל אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הכי נמי כאן לדידן דלהיפך דמין במינו קיל מן התורה מתערובת באינו מינו ע"כ אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואלו לא נשפך ועדיין התערובות לפנינו היה נשאר עדיין איסור דרבנן כי מדרבנן לא סגי ברוב אלא עכשיו שנשפך ואפשר לנו לומר שהיה ס' במינו נגד האיסור אזלי' לקולא וע"כ צריך שיהא ידוע וברור לנו שהיה רוב ממינו ההיתר נגד האיסור כי היכי דלא להוי חשש איסור דאורייתא ולשון ותולין לומר שמינו היה רוב כו' שכ' הטור כבר תירצו הב"י ע"ש ורש"ל פכ"ה סי' מ"ו כ' על הרשב"א הנ"ל שחולק עליו וז"ל נ"ל שאין זה דמיון כלל דבשלמא התם גבי מין במינו בגמ' אין בו איסור מצד נתינת טעם אלא שגזירת הכתוב הוא לר"י שאינו בטל במינו מש"ה כי איכא נמי בהדיה מין באינו מינו אמרי' סלק את מינו כדי שיבטל הטעם באינו מינו וממילא יהא מותר הכל אבל הכא מה שאוסר שאינו מינו בנ"ט מדאורייתא א"כ היכא שנשפך הרוטב אפי' איכא נמי מינו בהדיה סוף סוף עדיין בספק עומדת וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל. ולע"ד נראה דברי הרשב"א נכונים וברורים דהא דאמרי' בגמ' סלק את מינו כו' היינו כגון בשר שחוטה ובשר נבילה והרוטב ויש ברוטב ס' נגד הבשר נבילה לחוד והיה לנו לומר דמ"מ בשר שחוטה יהא אסור כיון שהוא מינו עם האיסור ובמינו לא מהני בטול ס' אפ"ה לא אמרי' כן אלא כיון שאין בבשר שחוטה איסור אלא מחמת התערובות עכשיו אמרי' סלק את מינו ההיתר כאלו אינו ולא יזיק לו התערובות כיון שבטל בס' האיסור ברוטב הוה האיסור כמאן דליתיה ואין כאן אפי' בליעה במשהו וא"כ הוא הדין ממש לדידן שמינו בטל ברוב מן התורה ואינו מינו בס' לכ"ע ונתערב בשר שחוטה עם נבילה ורוטב ואין כאן ס' לבטל הנבילה נמצא שיש כאן היתר לבטל האיסור בבשר שחוטה מצד שהוא רוב נגדו ובמינו מהני רוב מן התורה אלא שראוי לאסור הרוטב מצד שאין בו ס' נגד האיסור נמצא שנותן בו טעם לזה אמרי' דחשבינן לרוטב כאלו לא נתערב עם הנבילה כיון שכבר בטלה הנבילה מחמת רבוי מינו והוה כמאן דליתיה ולהיתר ממש נחשב האיסור לגמרי כן הוא מן התורה אלא דרבנן החמירו להצריך ששים אף במינו ע"כ כאן שיש ספק אם היה ששים באינו מינו נגד האיסור וא"א לעמוד עליו כיון שנשפך מותר דשבקינן ליה אדאורייתא דמינו מבטל ברוב וא"צ ס' כיון שאפשר שהיה ס' בשאינו מינו וכל זה הוא נכון ואין בו פקפוק ועיין מה שכתב' בסי' ק"ט ס"א מזה.) ודבר פשוט שכאן לא מיירי אלא שנתערב בפעם אחת במינו ואינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואחר כך ניתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו כן נלע"ד. ועוד יש נ"מ בין במינו לשאינו מינו לענין תערובת יבש ביבש בסי' ק"י לקמן. וכתב בת"ח כלל פ"ה בשם או"ה אפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא. ולכאורה תמוהין מאד דבריו דמה מהני שהטעם כעיקר הוא אפי' אם העיקר בעין לא הוה אלא איסור דרבנן לפי מה שתופס עכשיו דבשר עוף בחלב דרבנן ובאמת לא כתב באו"ה בזה שהוא דרבנן כמו שהעתיק ת"ח משמו נמצא שהוא כתב זה למאן דס"ל בשר עוף הוא דאורייתא וכ"כ הוא בהדיא כלל מ' מ"מ אין מזה תפיסה על רמ"א שאפשר שבנוסח שלו באו"ה היה כתוב כן כמו שמצינו בתשובות רמ"א בסופן שכתב במידי אחרינא שבנוסח שלו באו"ה כתב יד לא היה כתוב כמו שהוא בנדפסים אלא שצ"ע במ"ש הואיל וטעם כעיקר דאורייתא דאין בזה כלום אבל נראה דשפיר קאמר רמ"א דכיון דמצינו בבשר בחלב שעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ממש כגון לענין אכילת גבינה אחר בשר כמ"ש ריש סי' פ"ט סעיף א' וכן בסעיף ב' ליש מחמירין שמביא רמ"א וכן ר"ס פ"ח לענין להעלותו על השלחן ולא חשבי' לה גזירה לגזירה והמקור ממה שאיתא בגמרא בזה בפכ"ה דגזירה לגזירה הוא בזה כמו גזירה אחת ע"כ גם בזה ראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ במין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא ע"כ אזלינן שם להקל ביש רוב להיתר:
(ו) נודע: הטעם כ' ר"ת וכל הפוסקים דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב כיון שאינו נ"ט אלא דחכמים הצריכו ס' הלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר רק הספק אם היה ס' ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע דהיה רובו היתר ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא (אבל מין בשא"מ צריך מדאורייתא ס' והטעם משום דאיסור נותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ע"כ בספק החמירו).
(ז) שמא: והש"ך חולק על רמ"א והביא כמה ראיות שנהפוך הוא דהכל הולך בתר טעמא ולא בתר שמא רק ביין נסך או תקרובת עבודת כוכבים דאסור במשהו במינן וכן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל כלל במינן בזה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אבל בדבר שמתבטל בס' אזלינן בתר טעמא ואפילו יבש ביבש ג"כ אזלינן בתר טעמא וכתב שהגיעו דבריו אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו עמו גם הגאון מהר"ר יושיע אמר שדבריו ברורים הם.
(ח) רובו: הטעם דס"ל מין בשאינו מינו מה"ת בנ"ט א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכ' הת"ח בשם או"ה דאפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפ"ה אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכתבו הט"ז וש"ך דתמוהין מאד דבריו דמה בכך דטעם כעיקר הלא העיקר גופא אינו אלא מדרבנן וזה שכ' האו"ה אינו אלא למ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא אבל לדידן דקי"ל שהוא רק מדרבנן פשיטא אם נשפך דמותר (וט"ז כ' וראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ מין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא).
(ט) ומבטלו: והש"ך אוסר עכ"פ את שאינו מינו (וכן דעת הפר"ח) והט"ז מתיר אפילו שאינו מינו ג"כ וכתב דכל זה לא מיירי אלא כשנתערב בפעם א' במינו ושאינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח"כ נתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו והוא פשוט עכ"ל.