ט"ז על יורה דעה צח

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה צח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

כגון חלב כו'. בציר"ה דתרבא בבישרא הוה מין באינו מינו כ"כ ב"י לקמן בסי' זה בשם האגור ורש"ל בשם הרא"ש וא"ז בפרק גיד הנשה סי' ל"א:

יטעמנו עובד כוכבים. כתב בדרישה מדאסר בישראל למטעם בו יש ללמוד שפעמים שקונין בשר מן הקצב ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו עד כאן לשונו והוא תמוה מאד דהא בסי' מ"ב גבי מרה כ' בהדיא דטועמו בלשונו וע"כ נראה דבטעימ' בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ומשום הכי הזכיר בפירוש גבי מרה שיטעום בלשון כמ"ש שם ב"י בשם מרדכי וה"נ מותר אם נקי שם מדם ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע"י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם וע"כ צריך שיטעמנו עובד כוכבים וגבי תענית בא"ח סי' תקס"ז מבואר פשוט בזה דאין איסור בטעימה בלשון לחוד דלא הוזכר שם אלא לענין טעימה ליקח לתוך פיו ובזה יש חילוק בין תענית לשאר איסורים. והך יטעמנו עובד כוכבים משמע אפי' לאו קפילא שכן דקדק ב"י מלשון הראב"ד שכתב שם עובד כוכבים ולא זכר קפילא וא"כ עיקר ההיתר מכח מסיח לפי תומו כמבואר בב"י בשם הרשב"א ובבדק הבית להרא"ה הקשה ע"ז דאין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה שאינו אלא כגילוי מילתא בעלמא כו' וקושיא זו הקשה גם בתרומת הדשן סי' ע"ט על הרשב"א ותירץ דס"ל לרשב"א דטעם כעיקר לאו דאורייתא ובמידי דרבנן מהני מסל"ת ובאמת כתב ב"י בשם ת"ה הארוך דמסכים עם ר"ת דס"ל דאורייתא אפשר דלא מסכים עמהם אלא לענין עיקר הדין אבל לענין מסל"ת שפיר סמך ארש"י ורמב"ם דס"ל דטעם כעיקר דרבנן ואפשר שלזה נתכוין בב"י שכ' בסי' זה בהא סמכינן ארמב"ם ורשב"א דמהני עובד כוכבים מסל"ת אפילו אינו קפילא אבל באמת מצינו ויכוח כזה עוד בפיסקי מהרא"י סי' ק"ל לענין בכור שכ' דלהרא"ש מהני מסל"ת כשאינו משביח מקחו אלא שהקשה עליו דלא מהני אלא בעדות אשה כדאיתא בהגוזל ונ"ל דהרשב"א והרא"ש ס"ל דהא דאמרינן בהגוזל דאין מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו במידי דבעי עדות דוקא משא"כ באיסור והיתר שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי תדע דהא ע"א נאמן באיסורין להתיר ואם כן הכי נמי מסל"ת דמזה יש לנו סברא שאין שם איסור וסגי בזה והא ראייה שקפילא מהני אפי' באינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו ובמידי דבעי' עדות ודאי לא מהני דבר כזה אלא ע"כ דבאיסורין לא צריך רק הוכחה. כנ"ל ליישב דעת הרשב"א והרא"ש אבל לענין הלכה כבר פסק בטור וש"ע סי' שי"ו לענין בכור דלא מהני מסל"ת ואם כן לא מהני בשום דוכתא) דאיכא איסור דאורייתא: בטור כתוב וכן כתב א"א הרא"ש שצריך כו' הא דלא כתב סתם וכן כתב א"א הרא"ש פי' ב"י כלומר שאין הכרע בדבריו אם צריך קפילא דוקא. ק"ל הא כתב הרא"ש פי' נחתום עובד כוכבים משמע דבעינן דוקא אומן דאל"כ למה ליה לכתוב דבר זה דאין דרכו של הרא"ש לכתוב אלא מה דנפקא מיניה לדין על כן נראה איפכא דודאי הרא"ש סבירא ליה כמו יש אומרים שמביא לפני זה דצריך אומן דוקא. אלא דיש חידוש אחר בדברי הרא"ש דמשמע אם יודע העובד כוכבים שסומכין עליו בדבר אחר לא לענין איסור והיתר מקרי לפי תומו מה שאין כן בשאר לפי תומו כגון בעדות אשה לא מהני זה על כן כתב בשם הרא"ש דגם זה מהני כאן:

סעיף ב

אם נתערב מין במינו. המסקנא בפוסקים דמין שנתערב במינו מן התורה בטל ברוב בעלמא שנאמר אחרי רבים להטות אלא דרבנן אצרכו בה ששים על כן במקום שיש ספק כגון זה שנשפך אזלינן לקולא ואמרי' שהיה ששים אבל במין באינו מינו צריך ששים מן התורה כיון שמרגישין בהיתר טעם האיסור ע"כ במקום ספק אזלינן לחומרא:

ולענין מין במינו. עיין בב"י בדבור המתחיל מצאתי כתוב כו' מבואר בפרטות מהו נקרא מינו או אינו מינו:

ואם נתערב במינו כו'. הרשב"א יליף לה ממאי דאמרינן בגמ' לר"י דאית ליה מין במינו לא בטיל אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הכי נמי כאן לדידן דלהיפך דמין במינו קיל מן התורה מתערובת באינו מינו ע"כ אם נתערב במינו ואינו מינו סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואלו לא נשפך ועדיין התערובות לפנינו היה נשאר עדיין איסור דרבנן כי מדרבנן לא סגי ברוב אלא עכשיו שנשפך ואפשר לנו לומר שהיה ס' במינו נגד האיסור אזלי' לקולא וע"כ צריך שיהא ידוע וברור לנו שהיה רוב ממינו ההיתר נגד האיסור כי היכי דלא להוי חשש איסור דאורייתא ולשון ותולין לומר שמינו היה רוב כו' שכ' הטור כבר תירצו הב"י ע"ש ורש"ל פכ"ה סי' מ"ו כ' על הרשב"א הנ"ל שחולק עליו וז"ל נ"ל שאין זה דמיון כלל דבשלמא התם גבי מין במינו בגמ' אין בו איסור מצד נתינת טעם אלא שגזירת הכתוב הוא לר"י שאינו בטל במינו מש"ה כי איכא נמי בהדיה מין באינו מינו אמרי' סלק את מינו כדי שיבטל הטעם באינו מינו וממילא יהא מותר הכל אבל הכא מה שאוסר שאינו מינו בנ"ט מדאורייתא א"כ היכא שנשפך הרוטב אפי' איכא נמי מינו בהדיה סוף סוף עדיין בספק עומדת וספיקא דאורייתא לחומרא עכ"ל. ולע"ד נראה דברי הרשב"א נכונים וברורים דהא דאמרי' בגמ' סלק את מינו כו' היינו כגון בשר שחוטה ובשר נבילה והרוטב ויש ברוטב ס' נגד הבשר נבילה לחוד והיה לנו לומר דמ"מ בשר שחוטה יהא אסור כיון שהוא מינו עם האיסור ובמינו לא מהני בטול ס' אפ"ה לא אמרי' כן אלא כיון שאין בבשר שחוטה איסור אלא מחמת התערובות עכשיו אמרי' סלק את מינו ההיתר כאלו אינו ולא יזיק לו התערובות כיון שבטל בס' האיסור ברוטב הוה האיסור כמאן דליתיה ואין כאן אפי' בליעה במשהו וא"כ הוא הדין ממש לדידן שמינו בטל ברוב מן התורה ואינו מינו בס' לכ"ע ונתערב בשר שחוטה עם נבילה ורוטב ואין כאן ס' לבטל הנבילה נמצא שיש כאן היתר לבטל האיסור בבשר שחוטה מצד שהוא רוב נגדו ובמינו מהני רוב מן התורה אלא שראוי לאסור הרוטב מצד שאין בו ס' נגד האיסור נמצא שנותן בו טעם לזה אמרי' דחשבינן לרוטב כאלו לא נתערב עם הנבילה כיון שכבר בטלה הנבילה מחמת רבוי מינו והוה כמאן דליתיה ולהיתר ממש נחשב האיסור לגמרי כן הוא מן התורה אלא דרבנן החמירו להצריך ששים אף במינו ע"כ כאן שיש ספק אם היה ששים באינו מינו נגד האיסור וא"א לעמוד עליו כיון שנשפך מותר דשבקינן ליה אדאורייתא דמינו מבטל ברוב וא"צ ס' כיון שאפשר שהיה ס' בשאינו מינו וכל זה הוא נכון ואין בו פקפוק ועיין מה שכתב' בסי' ק"ט ס"א מזה.) ודבר פשוט שכאן לא מיירי אלא שנתערב בפעם אחת במינו ואינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואחר כך ניתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו כן נלע"ד. ועוד יש נ"מ בין במינו לשאינו מינו לענין תערובת יבש ביבש בסי' ק"י לקמן. וכתב בת"ח כלל פ"ה בשם או"ה אפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא. ולכאורה תמוהין מאד דבריו דמה מהני שהטעם כעיקר הוא אפי' אם העיקר בעין לא הוה אלא איסור דרבנן לפי מה שתופס עכשיו דבשר עוף בחלב דרבנן ובאמת לא כתב באו"ה בזה שהוא דרבנן כמו שהעתיק ת"ח משמו נמצא שהוא כתב זה למאן דס"ל בשר עוף הוא דאורייתא וכ"כ הוא בהדיא כלל מ' מ"מ אין מזה תפיסה על רמ"א שאפשר שבנוסח שלו באו"ה היה כתוב כן כמו שמצינו בתשובות רמ"א בסופן שכתב במידי אחרינא שבנוסח שלו באו"ה כתב יד לא היה כתוב כמו שהוא בנדפסים אלא שצ"ע במ"ש הואיל וטעם כעיקר דאורייתא דאין בזה כלום אבל נראה דשפיר קאמר רמ"א דכיון דמצינו בבשר בחלב שעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ממש כגון לענין אכילת גבינה אחר בשר כמ"ש ריש סי' פ"ט סעיף א' וכן בסעיף ב' ליש מחמירין שמביא רמ"א וכן ר"ס פ"ח לענין להעלותו על השלחן ולא חשבי' לה גזירה לגזירה והמקור ממה שאיתא בגמרא בזה בפכ"ה דגזירה לגזירה הוא בזה כמו גזירה אחת ע"כ גם בזה ראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ במין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא ע"כ אזלינן שם להקל ביש רוב להיתר:

סעיף ג

וא"א לעמוד על שיעורו כו'. במרדכי פ' השוכר נתן טעם דדעת שוטים אינו כלום וכ"כ בש"ד בזה וכעין זה כתב ב"י לקמן בסי' ק"ץ בדין לבשה חלוק שנתכבס ונמצא עליו כתם) בשם הרשב"א וז"ל שאין זה כספיקא דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר והיינו באפשר למיקם עלה דמילתא עכ"ל. ויש להקשות ממ"ש הטור סימן פ"א להתיר הגבינות בטרפות שע"י סירכא מפני שאם היינו בקיאין לברר אפשר שהיה להן היתר ע"י בדיקה א"כ ה"ל ס"ס כו' אלמא דחסרון בקיאות שמיה ספק לענין איסור דאורייתא דצריך ס"ס וכאן לא חשבינן ליה לספק כלל במקום שדי בספק אחד כיון שהוא דרבנן. וצ"ל דדוקא כאן דיש חסרון בקיאות למי שאינו בקי אבל לאחרים ודאי יוכל להתברר זהו דוקא לא מיקרי ספק כלל משא"כ בסירכא דהתם כל הדור אינם בקיאים בזה אלא דקשה דאמאי הביא כאן הטור הלכך כחל כו' דאזלינן להחמיר והיינו מטעם שא"א לנו לעמוד על השעור וזה כולל לכל הדור. ונראה לתרץ דיש כאן ב' צדדין בספק דחסרון בקיאות. הצד הא' במקום שיש ספק אם הוא מותר או אסור ואין שום תיקון לומר עד היכן הולך האיסור אלא א"ת אסור יהיה אסור לגמרי והיינו הך דהכא אם אינו בקי לשער ובזה אמרינן דאם היה החסרון לכל הדור היינו הולכים בו להקל כיון שהוא ספק דרבנן אבל אם החסרון ליחידים אין זה ספק וצד השני באם הספק הוא באיזה ענין נשער כי יש לנו שני שיעורים היינו ההיא דכחל שספק אם נשער בכחל עצמו או במאי דנפיק מיניה דאין לנו לומר דאפי' בודאי אין ס' נגד כולו יש ספק אם יש ס' נגד) מאי דנפיק מיניה דא"כ יש לך להתיר בכל גוונא והיכן תמצא איסורא בזה אזלינן להחמיר אפי' אם החסרון לכל העולם כיון שיש עכ"פ לפנינו שיעור אחר שיצא מספק ודאי חוששין לו ולא אמרינן דהוה ספק דרבנן להקל כיון דהספק הוא מחמת חסרון ידיעה נמצא דה"ק הטור כאן אזלינן לחומרא אם הוא אינו בקי לשער כיון שיש אחרים שיודעים ע"כ אסור לגמרי הלכך בכחל דהוה הספק בין כולו או במאי דנפיק מיניה אזלינן ג"כ לחומרא ומשערים בכולו כיון דהוא לפנינו וא"א לשערו אבל כל היכא שהספק לכל העולם והוה הספק אם הוא אסור לגמרי או מותר אזלינן לקולא והיינו ההיא דגבינות שחשבינן זה לספק והוא ס"ס ובזה מתורץ גם קושיא של ב"י דהקשה למה כתב הטור הלכך כחל והרשב"א למד דין זה מכחל ולפי מ"ש ניחא דכבר יש פלוגתא בסי' פ"א בין הרשב"א להרא"ש בזה דלהרשב"א אמרינן אפילו בספק לכל עולם מחמת בקיאות הוה כמו ביחיד ולא נחשב לספק ומ"ה אסורים הגבינות ולא חשב לספק ספיקא ע"כ שפיר יליף להך מילתא מכחל אע"ג דבכחל הוה ספק לכל העולם וכאן הוה ספק ליחיד מ"מ שוין הם לדידיה אבל הטור כאן אזיל בסברא זו בתר אביו הרא"ש דיש חילוק בין חסרון הבקיאות א"א לו ללמוד דין דכאן מכחל כי באמת חלוקים הם אלא דכתבו בלשון הלכך כלומר כי היכי דלגבי חסרון בקיאות ביחיד אמרינן כאן לחומרא הכי נמי בכחל דהוה חסרון בקיאות דרבים אזלינן לחומרא לענין חילוק השיעור בין כולו למאי דנפיק מיניה והכל ניחא בסייעתא דשמיא. גם בסי' פ"א ס"ב כתבתי מעין זה דבמקום שתלוי בחסרון ידיעה יש להחמיר במקום שאפשר לעשות תקנה לצאת מן הספק אע"ג דהוא מדרבנן שם דהא מן התורה חד בתרי בטל ע"ש:

סעיף ד

ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל כו'. משמע דבפחות מס' לא מהני הך תקנה ולומר שהאיסור הוא דבר נפרד בפני עצמו ואו"ה פסק ג"כ הכי ובת"ח כלל פ"ג מביאו אלא דבהגהת או"ה בסוף הספר בשער כ"ד סימן י' כתב בשם המרדכי פג"ה תקנה זו אפילו בדליכא ס' הבשר מותר שהחלב צף למעלה וכתב הטעם שאין החלב מתערב ברוטב אלא צפה למעלה וכל שאפשר להפרידו לגמרי לא אמרינן ביה חתיכה עצמה נ"נ כו' וכן משמע במרדכי שאין מחלק בין איכא ס' לליכא ס' בתקנה עכ"ל ובספר בית חדש פסק מו"ח ז"ל מטעם זה דבדיעבד מותר אפילו אי ליכא ס'. ולע"ד נראה דלא להקל כלל בזה דמ"ש הג"ה הנ"ל בשם המרדכי פשיטא שאינו בהדיא במרדכי שלו דהא אח"כ מסיק דכן משמע במרדכי מדלא מחלק בין איכא ס' וכו' והדברים מבוארים בעצמן שאין טעם וריח לקולא זו דהא אפילו בכלי בעינן ס' נגדו אם תחב כף של בשר בקדירת חלב ואנו רואים הכף כמו שהוא בתחלה אעפ"כ אמרינן שהטעם יצא ממנו ה"נ בחלב לתוך היתר אע"פ שאח"כ צף למעלה אפי' אם אנו יודעים שיש בו שיעור כמו שהיה בתחלה מכל מקום הטעם שלו נפלט ונכנס מים במקומו אלא פשוט דלא אמרינן תקנה זו דיצוף החלב למעלה אלא לחומרא בדאיכא ס' אבל בליכא ס' ודאי החתיכה עצמה נ"נ ולא מהני אח"כ שיצוף למעלה דמ"מ הטעם נשאר שם כמ"ש בת"ח וכאן בהג"ה:

סעיף ה

אם ידוע כו'. קודם שנבאר דברים אלו נבאר שיש חילוק בפירוש דברי הטור בין ב"י לרמ"א שהטור כ' וז"ל ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב ואח"כ ביומו ניער בה קדירה של בשר א"צ אלא ס' לבטל הכזית שבלע אבל כף ישנה שניער בה הרבה פעמים אין יודעים כמה בלע ומשערינן בכולה ע"כ לשון הטור ותרומת הדשן סי' קפ"ג פירש דברי הטור דס"ל אין כלי נ"נ כלל ומ"ש הטור אבל כף ישנה וכו' פי' שהיום ניער הרבה פעמים בבשר ותחבה לחלב תוך מעל"ע דצריך ס' נגד כולה וה"ק הטור אם הוא חדש לכ"ע סגי נגד האיסור ואם הוא ישן לכ"ע צריך נגד כולה) אלא אם כבר יש איסור בכף מחמת שהיה בה היתר ובלעה איסור כזית ותחבה להיתר בזה סמך עצמו על מה שיכתוב בסימן ק"ז שיש פלוגתא כן משמע בת"ח שפירש כן דברי הטור והב"י פירש בדרך אחר וזהו תורף פירושו אף שאין זה לשונו ממש דהטור ס"ל כדעה ראשונה של רשב"א שמביא ב"י דלא כרמב"ן דהיינו שגם בבלוע בכלי אמרינן חתיכה ענ"נ ונמצא דה"ק הטור דוקא אם הכף חדש ובלע כזית חלב ולאו דוקא חדש ממש אלא ה"ה כף ישן שנשתמש בו כבר קודם מע"ל בשר הרבה והיום בלע כזית חלב ואכתי קרי ליה חדש דכל שאינו בן יומו ה"ל כאילו הוא חדש כיון שאין טעם שלו אוסר על כן אין שייך בו נעשה נבילה דהא בשעת בליעת החלב היה היתר ע"כ אם תחבוהו אח"כ לבשר א"צ ס' רק נגד הבליעה של חלב. אבל אם היה כף ישנה פי' שביום א' נשתמשו בו בשר הרבה ואח"כ בלע כזית חלב כיון שבשעת הבליעה היה בו איסור בשר בחלב חשבינן לכל הבלוע שבו דהיינו בליעת בשר שבו לאיסור כי חתיכה ענ"נ ואם חזר ותחב אותו לבשר היתר כיון שאין אנו יודעין כמה היה תחילה בליעת הבשר ע"כ משערינן כנגד כל הכף כיון דכל הבליעה שלו נעשה איסור מכח חתיכה עצמה נ"נ וא"ל מדברי הטור סי' ק"ז בהוצאת זבוב דלא בעינן ס' רק נגד הזבוב ולא נגד הכף דדוקא הכא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נ"נ משא"כ בשאר איסורים דהטור ס"ל כר' אפרים בסי' צ"ב ועל פי זה כתב הש"ע כאן אם הכף חדשה או שאינה בת יומא פירוש שהיא כף ישנה של בשר רק שהיום בלעה כזית חלב לא שייך בזה נ"נ כמ"ש לעיל כיון שאין כאן איסור וע"ז כתב רמ"א לפי סברתו דהש"ע ולא אמרינן חתיכה ענ"נ גבי כלי אפי' בלעה איסור דאיסור בלוע אין כאן ע"כ אין שייך לומר על גוף הכלי שיהיה נ"נ כמו שאר חתיכה שנאסר וה"ק לא מיבעיא בזה שכתב הש"ע בכף חדש או ישן וכו' דכיון דעדיין היתר הוא לא שייך נ"נ אלא אפי' אם בלע איסור כגון בשר נבילה כזית דמ"מ לא אמרינן ביה דהכלי עצמה שהוא חדש יהיה כולו נבילה וזהו אליבא דכ"ע אבל בסיפא דמיירי בכף ישנה ובת יומא פי' שהכף היא של בשר ונשתמש בה היום הרבה בשר ובלעה ג"כ כזית חלב ממילא יש כאן איסור בלוע ובו ביום תחבוהו לבשר נעשה כל הבלוע בכף נבילה וע"ז סיים רמ"א דכל מה שבלעה הקדרה פי' אפי' טעם בשר קודם בליעת החלב נ"נ ממילא צריך לשער נגד כל הקדירה כיון דלא ידעינן כמה יש בו איסור. והיש מי שאומר שמביא הש"ע הוא דעת הר"ן בשם הרמב"ן דאפי' בכף של בשר שנשתמש היום ובלע אח"כ כזית חלב בו ביום ותחבוהו לבשר א"צ בבשר ס' רק נגד החלב דלא אמרינן בבלוע בכלי חתיכה עצמה נ"נ וכ"ש בגוף הכלי ומה שנרשם במראה מקום על הג"ה ולא אמרינן גבי כלי כו' שהוא מדברי הר"ן בשם הרמב"ן אותו המעתיק טעה ולא הבין דברי הג"ה כלל דלא מיירי בהג"ה בבלוע נ"נ רק בגוף הכלי לא אמרינן כן כמו שכתבתי וע"כ סיים רמ"א שפיר דהסברא ראשונה עיקר דבבלוע אמרינן נ"נ אם הוא איסור דהא גבי טפת חלב שנפלה על הקדרה נתבאר דכל שלא כנגד הרוטב אסור התבשיל מחמת הקדרה אלמא דאמרינן בבלוע חתיכה עצמה נ"נ ובאמת אין זה ראייה דגם שם יש היתר כמ"ש סי' צ"ב סעיף ד' וכ"כ או"ה כלל כ"ד ואחר כך מביא רמ"א ויש שאינן מחלקין כו' והוא דעת המרדכי שכתב פג"ה דכל שאפשר להפריד האיסור הבלוע מן החתיכה לא אמרינן ביה חתיכה עצמה נ"נ וע"כ בכלי עץ ומתכות שאפשר בהגעלה וליבון אם נפל האיסור במקום אחד לא אמרינן כל הכלי נעשית נבילה להרבות האיסור ולשער בכל הכלי אם נתבשל באותו כלי היתר ומשערין לפי איסור שנפל בו במקום שברור לנו כמה נפל איסור ואי לא ידעינן צריך לשער נגד כולו מכח ספק עכ"ל משמע מדבריו דכלי חרס שא"א להפריד האיסור הבלוע ע"י הגעלה וליבון אם לא ע"י החזרה לכבשן וזה מקרי פנים חדשות וע"כ אפי' ידעינן כמה בלע כגון כף חדש מ"מ כיון שבלע איסור נעשה גוף החרס נבילה כמו חתיכה בעלמא והמרדכי לטעמיה דס"ל בכל האיסורים אמרי' חתיכה עצמה נ"נ דמה לי גוף החתיכה שנעשה איסור מחמת האיסור הבלוע ומה לי גוף החרס כיון שנעשה איסור הוה נבילה. ונראה לי ברור דהמרדכי לא מיירי אלא לענין אם צריך ששים אף נגד החרס עצמו או המתכות עצמו דהיינו שהבליעה של איסור שבלעה תוך מע"ל היא ידוע בזה אמרי' במתכת שא"צ לבטל גוף) החרס כיון שאפשר להפריד האיסור משם ובחרס צריך ששים אף נגד החרס אבל בכלי ישן שיש בו בלוע היתר תוך מע"ל ובלע כזית איסור ואין בבלוע היתר ששים נגדו ודאי נעשה הבלוע נבילה אף בכלי מתכות דהא אף בהגעלה לא יהיה הפרש בין בליעת ההיתר לאיסור וכ"כ בת"ח כלל פ"ה וז"ל ומיהו אפשר המרדכי מיירי בכלי חדש כו' עכ"ל ואף שכתב רמ"א בזה לשון מסופק מ"מ נראה ברור שהוא כן נמצא לפי זה אין שום קולא בדברי המרדכי כאן על דעה הראשונה אלא חומרא נוספת יש בכלי חרס חדש דאמרי' ביה כלי נעשה נבילה אע"פ שיודעים כמה נפל איסור שם א"נ בכלי ישן שאינו בן יומו בשעת בליעת איסור אלא דמלשון רמ"א שכתב ויש שאין מחלקים כו' רק בין כלי חרס לשאר כלים כו' דמשמע קצת דבשאר כלים יש קולא לפי זה דאפילו בכלי ישן אין הכלי מתכות נ"נ אף הבלוע בו מדכ' סתמא שאין חילוק בין ישן לחדש ולענין הלכה אין נ"מ מזה דמסיק רמ"א וטוב לחוש לחומרא יש לנו לומר דיש לחוש לחומרא של המרדכי ובת"ח כלל נ"א כ' וז"ל ובמקום הפסד יש להקל בכל האיסורים מלבד בבשר בחלב כי רוב הפוסקים הסכימו דאין אומרים חתיכה עצמה נ"נ רק בבשר בחלב ואע"ג דאנו מחמירין מ"מ בכלי אין להחמיר כן נראה לי עכ"ל ורש"ל בפ' ג"ה סי' ל"ז לא מחלק בין איסור בשר בחלב לשאר איסורים אלא מסיק דתרווייהו בעינן דאף בכלי חרס אין חומרא לשער נגד כולו אלא אם נשתמשו באותו יום בדבר של היתר אבל אם לא נשתמשו בו באותו יום בשל היתר אפי' בכלי חרס א"צ לשער רק נגד בליעת האיסור וכ' עוד שם לתרץ הא דאמרינן דבכלי אף ההיתר הבלוע כבר נעשה איסור לא תקשה ממאי דקי"ל בעלמא אין איסור בלוע אוסר היתר בלוע דהתם היינו שנפל עליה טיפה של איסור ואיכא רוטב היתר בקדרה ויש בו כדי לבטל האיסור לחוד ולא כדי לבטל האיסור וההיתר הבלוע יחדיו התם אמרינן שאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע אבל בלא נפילת טיפה אלא שהכלי בלע איסור אף ההיתר שבלע כבר נעשה איסור ובעינן ששים נגד כולו בכלי חרס עכ"ל ולע"ד נראה דלפי דברי המרדכי יש להחמיר בכלי חרס אפי' חדש לשער נגד כולו ובשאר כלים דוקא ישן דהיינו תוך מע"ל של בליעת הרבה בשר ובליעת כזית חלב ובשאר איסורים לא אמרינן כלל בכלי שנעשה נבילה אפי' בלע איסור והיא כלי חרס וכמו שזכרתי בשם ת"ח כלל נ"א שבשאר איסורים אין להחמיר כלל:

סעיף ו

כחצי זית של איסור. פירוש אפי' באיסור דרבנן דהכי אמרי' פ' ג"ה לא תזלזל בשיעורא דרבנן:

סעיף ז

צריך ס"א וכו'. לעיל סי' פ"ו ס"ה נתבאר זה:

סעיף ח

והוא אסור מצד עצמו. צ"ע לענין שומן של איסור שנפל למאכל אמאי יהיה בטל בששים הא לטעמא עביד) בשלמא שומן בשר לתוך מאכל חלב שפיר בטל בששים כיון שאין האיסור מצד עצמו רק מצד התערובות וכיון שיש ששים אין כאן תערובות אבל בשומן של איסור שהוא מצד עצמו אמאי מהני ששים בהיתר ומאי שנא מביצה שנולדה בי"ט ולבנו בו מאכל דפסק בא"ח סי' תקי"ג דלא מהני ששים כיון דלטעמא עבידא ואע"פ שמזכיר שם טעמא וחזותא מ"מ כאן ודאי טעם לחוד אוסר ואע"פ שכ' רמ"א כאן כל זמן שמרגישין הטעם מ"מ היאך נבוא לידי הרגשה כיון שאפשר שנותן טעם היאך יטעמוהו וצ"ל דאין הכי נמי דמסתמא אמרי' ביש ששים אינו נ"ט אלא דאם מרגישין שיש טעם שם אז לא בטיל ולא מהני באמת בזה ששים אבל בביצה לא אמרי' כן כיון שיש ג"כ חזותא ע"כ אין אנו מקילין בששים בדבר שיש לו מתירין כיון שאפשר שיש בו טעם. שוב ראיתי באו"ה כלל כ"ה דין ו' וז"ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע"כ משמע דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף ע"כ שפיר בטל כמו כל איסורים בכל גוונא ומשום הכי סיים כאן גם רמ"א כגון מלח ותבלין:

אינם בטלים בששים. כתב ב"י בסי' קי"ב אפילו באיסור דרבנן אמרינן כן:

סעיף ט

וכן קדירה שיש בה כ"ט זיתים כו'. בטור כתוב בזה שלשים זיתים וגירסא דכאן עיקר וכן הוא בתשו' הרא"ש:

ונתערבו בשוגג מותר. זהו למאן דלית ליה חתיכה עצמה נ"נ בשאר איסורים אבל לדידן דקי"ל בסי' צ"ב דבכל האיסורים אמרינן חתיכ' עצמה נעשה נבילה גם זה התערובו' אסור דכבר נעשה נבילה קודם התערובות:

של גבינה כו' דכל אחד כו'. פירוש שנפלו לירקות בקדירה דמהני כל אחד לשיעור ס':