ט"ז על יורה דעה צט

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה צט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

עצמות האיסור מצטרפין. לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ"מ בולעים הם על ידי הבישול ע"כ מצטרפין לבטל האיסור כי האיסור מתפשט גם לתוכן ויש בהם ג"כ לחלוחית לבלבל האיסור שבולעים מן הבשר האסור ומו"ח ז"ל הקשה על רמ"א דכתב בת"ח הבאתיו בסי' צ"ח סעיף ה' דאפילו החרס שבכלי צריך ס' נגדו א"כ גם כאן נימא דהעצמות נ"נ כיון שדבוקים הם לבשר האיסור ומאי שנא מחתיכת בשר שהלב דבוק בו ובכבד לעיל שאותה חתיכה נ"נ וכן הקשה בפרישה ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי דאמרינן ביה בסימן צ"ח סעיף ה' דלא אמרינן ביה חתיכה ענ"נ אם הוא מתכות לדברי מרדכי כיון דיש לו היתר בהגעלה הכי נמי האי עצם דאפשר להפריד הנבלע בו עכשיו על ידי בישול עם בשר שעליו בהגעלה דהא קי"ל בא"ח סימן תנ"א דכלי עצם ניתרים בהגעלה וע"כ לא שייך כאן חתיכה עצמה נ"נ והוא מצטרף עם ההיתר:

וגוף הקדירה כו'. פי' אותה הקדירה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל פשוט שקדירה שכבר נאסרה ואח"כ מבשל בה היתר גוף הקדירה ודאי מצטרף לאיסור וע"ז כתב הטור לעיל סי' צ"ח דלהחמיר מצטרף הקדירה והטעם שאין גוף הקדירה מצטרף כלל דבגמ' איכא תרי לישני במאי שמצטרף לבטל חד אמר בקדירה עצמה בחרסית הקדירה וחד אמר במאי דבלעה הקדרה ולא בחרסית ממילא לישנא בתרא מחמיר כן משמע מפרש"י וכ' ע"ז וכיון דאיפלגי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה כו' עכ"ל משמע דקי"ל דלא כתרווייהו לישני אבל הרשב"א מביא מקצת מפרשים דס"ל דמ"ש בקדירה היינו חומרא כלומר דלא משערינן רק במה שבתוך הקדירה דהיינו קופה ורוטב אבל לא בבלוע בקדירה ולישנא בתרא מיקל דאפילו בבלוע משערינן וקי"ל כלישנא בתרא והיינו כדעת רמב"ם שהביא הש"ע בסעיף ד' שמשערינן באומד יפה בבלועה וזה ס"ל גם לרשב"א להכריע כן במין במינו וא"כ מ"ש הש"ע וגוף הקדירה לא מצטרף היינו החרס לחוד וכלישנא בתרא אלא דאלישנא בתרא לא סמכינן אלא במינו אבל בטור אצ"ל כך אלא אפשר דלגמרי לא מצטרף הקדירה אפי' הבלוע אלא דאח"כ מביא דהרשב"א חולק ומכריע בזה:

סעיף ד

ובקיפה. הוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה:

אע"פ שהיה בהיתר יותר כו'. הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו דאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר משערין ההיתר שנבלע בקדרה ומצטרפין אותו למה שבתוך הקדירה ומשערינן האיסור כשעת נפילתו להיתר. וכ' רש"ל פג"ה סי' ל"ד להחמיר אפי' בראינו כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו עכ"ל ולפ"ז אין להורות היתר במ"ש הש"ע בסעי' זה ומשערין באומד יפה כו':

וה"מ מין בשאינו מינו. שבזה צריך ששים מן התורה כיון שנ"ט ע"כ אין לשער הבלוע וא"ל אמאי אנו מתירין ביש עכשיו ששים לפנינו שמא בעת נפילת האיסור היה האיסור גדול מאוד ונצטמק ממנו הרבה ממה שנצטמק ההיתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כיון שעכשיו אין ריעותא ויש ס' ובזה מיושב מה שהאריך בדרישה להקשות במה שאנו מצרפין העצמות אל ההיתר והם אינם מתמעטים בבישול והאיסור אפשר שהיה יותר ונתמעט דמסתמא אמרינן כאשר נמצא כן היה כדי שלא לאחזוקי ריעותא לומר שהיה שינוי בזה הקדירה תחלה ממה שיש עכשיו ומ"ש הטור שגם האיסור היה יותר כו' היינו כיון שאתה רוצה להקל בקדרה זאת ולחשוב גם הבלוע כיון שידוע שהיה בתחלה יותר א"כ נימא לך שגם באיסור היה יותר בקדרה זו כיון שאינו כקדרה דעלמא ובחנם טרח הרב בזה:

אבל במינו. שמן התורה בטל ברוב רק שחכמים הצריכו ס' תולין להקל ומשערין באומד יפה כו' וכבר נתבאר דלא קי"ל כן:

סעיף ה

אין מבטלין איסור לכתחלה כו'. בסי' פ"ד סעיף י"ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסי' קל"ז סעיף ב' כתבתי דהיינו דוקא באי אפשר בענין אחר. ומ"ש כאן עבר ובטלו או שריבה כו'. לכאורה הוא כפל דביטול היינו ריבה ונראה דה"ק עבר ובטל שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח"כ ומ"ש בשוגג מותר צ"ל דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר וזה סיוע למה שכתבתי בסמוך דטועה בדין מקרי שוגג:

אם בשוגג מותר. הטור הביא זה בלשון זה דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים והביא ב"י מראה מקום לזה פלוגתא דר"מ ור' יודא ור' יוסי ור"ש גבי נפלו ונתפצעו שמביא ב"י אח"כ בדף זה והקשה דברי הטור אהדדי דכאן פסק כרבי יוסי ור"ש לקולא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד ובסי' ק"י פוסק דדוקא בנפל מעצמו אבל הפילה הוא אפילו שוגג קנסו אטו מזיד ולע"ד נראה דאין מקור דין זה משם אלא מימרא מפורשת היא בירושלמי דתרומה פרק סאה תרומה וז"ל אמר ר' אבהו בשם ר' יוחני כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ובמזיד אסורולפ"ז לא קשה מידי דודאי ר' יוחנן פוסק כר' יוסי ור"ש בהדיא והוא מטעם דכל שההיתר תלוי ברבוי וכן בההיא דנפלו ונתפצעו דכשבאו לפנינו אנו רואים פצועים והרי כשבא לשאול הרי מותרת ממילא דכבר נתרבה או נתפצע דבר החשוב ואם שתק ולא אמר מידי אנן מתירין לו דאפשר דבשעה שנפל שם האיסור היה כך ולא נתרבה אלא איהו דגלי לן שנתרבה אח"כ וע"כ ודאי מהימן בזה דשוגג היה דאי בעי שתיק משא"כ בההיא דסי' ק"י כשבא התערובות לפנינו אנו אוסרין אותו אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל א' לים בזה אין אנו מאמינים לו להקל איסור מבורר ע"פ עדותו נמצא ששתיקתו לא היתה מתרת וראייה לחילוק זה מצינו בבכורות (דף ל"ו) דאמרינן התם מהו דתימא התם דאי בעי לא אמרה כו' ע"ש וכן בההיא דנפלו ונתפצעו קי"ל כר' יוסי לקולא דהוה ממש כי הך דמרבה על האיסור וזה נראה לי מכוון בדברי הטור שכתב ונראה שא"צ שאפי' אם הוסיף כו' ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד (כן העתיק הגירסא ברש"ל פרק ג"ה סי' נ"ט ובת"ח כלל פ"ה) ונ"ל דהטור למד בדברי הסמ"ג דודאי לא חייש שמא נתרבה אחר שנפל איסור שם ונשתהה קצת דא"כ היה חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב ולא מהני אח"כ תוספת מים אלא א"כ יש שם ס' נגד התבשיל כולו וגם נגד הקדירה וזה א"א ובב"י כתוב אם היה באותן המים ס' נגד כל מה שבקדירה מודה סמ"ג דשרי אם נתנם בשוגג והוא תמוה מאד דהא גם נגד הקדירה עצמה בעינן ס' ומשום זה למד הטור בדעת הסמ"ג דלזה ודאי לא חיישינן דלא מחזקינן ריעותא בשום דוכתא לומר שהיה בדרך שיהיה אסור וכמ"ש לעיל בסימן זה בסמוך אלא ע"כ דכאן יש חשש בענין שיש תקנה לבטל האיסור ע"י הרבוי בזה חשדינן ליה שבמזיד עשה התיקון נמצא שכאן הוה החשש שמא תכף שנפל האיסור ריבה שם מים קודם שנתפשט האיסור וכענין שאמרינן בסי' צ"ב בדין טפת חלב לענין נוער הקדירה וע"כ אמר הסמ"ג שצריך לחקור אחר זה אם נעשה שם ריבוי ועל זה מקשה הטור דלאיזה צורך יחקור דבשלמא אם היו קונסים בזה שוגג אטו מזיד היה סברא לחקור אם יאמר שריבה בשוגג נאמר לו שאפ"ה אסור דקנסינן אטו מזיד אבל באמת אינו כן אלא בשוגג מותר בזה מטעם שזכרנו לעיל ועל זה אמר דקי"ל כל האיסורין כו' ואמר אח"כ שמא כיוון לרבות במזיד פי' דהא דאמרינן כל האיסורין שריבה שוגג מותר היינו באם ידוע לנו שנעשה בשוגג כגון שנעשה ע"י אחר או שברור לנו שהוא לא ידע מנפילת האיסור וריבה ואז מותר ולא קנסינן שוגג אטו מזיד אבל כאן שלא נודע לנו ע"כ אפי' אם יאמר שנעשה בשוגג נאסר מטעם שמא כיוון במזיד ומשקר ואומר שהוא שוגג ומ"ה אנו צריכים לחקור אם נעשה שום ריבוי כדי לאסור אפי' אם יאמר שוגג הייתי זה אינו דאם כן שאתה מחזיקו לשקרן בשעת החקירה מה תועיל החקירה אף אם יאמר לא נתרבה לא יהא נאמן אם אנו ניחוש שיאמר שקר. ע"כ אין צורך להחקירה כלל אפילו בבשר בחלב ושל שכן בשאר איסורים אלא דבשאר איסורים אין אנו צריכים לומר דמיירי ברבוי תיכף אחר הנפילה דהא לדעת הטור אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואם כן מהני רבוי בשוגג גם אחר כך לתקן האיסור ובזה צריך חקירת חכם להסמ"ג שמא עשה התיקון של ריבוי אחר כך וע"ז חולק הטור דהא שוגג מותר וכדרך שזכרתי לענין בשר בחלב אם ריבה תיכף נמצא מתורץ תמיה רבתי בזה היאך כתב הטור בשוגג מותר הא בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה והיה לו להטור לומר אבל בבשר בחלב צריך חקירת חכם ועוד מתורץ מה שקשה במ"ש הטור ואין לחוש שמא כיוון לרבות במזיד כו' למה לי זה כיון שכבר הביא קי"ל להיתר מן הגמרא מה לו להקשות כאן על הסמ"ג טפי מעל הגמרא ולפי מה שכתבתי הכל ניחא בסייעתא דשמיא והוא פירוש כפתור ופרח:

ואם במזיד כו'. לכאורה נראה מלשון הטור שכתב כאן אם לא כיוון לבטל האיסור כו' וכן אחר כך שכתב אבל המכוון לרבות כו' דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוין בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוין במזיד לבטל האיסור וכן משמע מדברי רש"ל שאזכיר בסמוך אחר זה ס"ק י' ובאמת לא נראה כך דא"כ קשה על הטור שכתב כאן שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאמר שלא ריבה כו' ואם איתא שמי שטועה בדין מקרי מזיד כיון שמרבה בכוונה לבטל האיסור תקשי לך מאי מקשה הטור על הסמ"ג אכתי נימא שצריך לחקור אם עשאו במזיד שכוון להרבות על האיסור לבטלו וטעה בדין וסבר שהוא מותר ובזה לא ישקר ויאמר האמת כי אין עליו חשד שעשה עבירה אלא טעות ואמאי לא נדרשנו אם טעה אם לאו אלא ע"כ שגם זה מקרי שוגג וראייה משבת פרק כלל גדול דאמרינן במשנה ראשונה שם אם שכח שיש איסור מלאכה בזה אע"ג שיודע שהיום שבת מקרי שוגג והכא נמי דכוותיה ואין לומר דיש איזה חילוק בין שוגג דשבת לשוגג דשאר איסורים דהא בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ג ונ"ד) מייתי שוגג דשבת לשאר איסורים בזה. ועוד נראה להביא ראייה מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומש"ה נ"ל דמה שכתב הטור אבל המכוון להרבות פירושו שיודע שיש איסור בדבר ואפ"ה עושיהו זה מקרי מזיד כן נראה לי. שוב מצאתי כן בדברי התוס' בבכורות (דף כ"ג) דיבור המתחיל סבר כו' דאפילו למ"ד קניס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר:

וכן למי שנתבטל בשבילו. פירש רש"ל שם בפרק ג"ה דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום האסור לו אסור גם כן לבני ביתו כן פירש רש"ל שם:

ולא נהגו כן. וזהו הטעם הטור שחולק על הסמ"ג שכתב שצריך לשאול אם ניתוסף ההיתר אח"כ וכת' הטור שא"צ כו' וכ' רש"ל דטעם סמ"ג דאם ניתוסף אפי' בשוגג אסור במקום שחתיכה גופה נעשה נבלה אם כן מה מועיל מה שניתוסף הרי צריך אח"כ לבטל גם את ההיתר וכ"כ ב"י אלא שתיקן דברי הטור דס"ל לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ובזה לא תיקן דאכתי עכ"פ בבשר בחלב היה צריך לחקור אם ניתוסף אח"כ אבל נלע"ד דברי הטור נכונים מצד מה שזכרתי בסמוך ואין לנו לחוש שמא ניתוסף אחר שנעשה נבילה דלא מחזקינן איסורא וכמו שנמצא כן היה וגם הסמ"ג לא חש אלא במקום שמועיל הריבוי וכמו שזכרתי דבזה אדם נחשד לתקן במזיד כיון דעכ"פ ליכא איסור והטור חולק וכמו שזכרנו וכן עיקר.) אמנם אם ידוע להמורה שניתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כן נראה לע"ד להלכה אף שרש"ל מחמיר בכל ענין לשאול אחריו מ"מ אין אחר המנהג כלום זולת בדרך שכתבתי כנלע"ד.

סעיף ו

מרבה עליו ומבטלו. וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן כדאיתא בריש ביצה כן הוא דעת הרשב"א והרא"ש שהוא י"א שמביא רמ"א וס"ל דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא פי' שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור ותימה על בעל הש"ע שכאן פוסק כרשב"א ובא"ח סימן תרע"ז גבי נר חנוכה פוסק כמהר"ם דס"ל כהרא"ש דאסור להוסיף כו' וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים ס"ל כן והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא התם הוה דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים.

מן האיסור הראשון. דאם הוא מין איסור אחר אדרבה אחד מהני לבטל חבירו כדלעיל סי' צ"ח בסופו:

לא שנא נודע בינתיים כו'. לא דמי לתחיבת כף שתי פעמים דסי' צ"ד דהכא איכא איסור חדש.

סעיף ז

אם נבלע איסור מועט כו'. הרשב"א בתה"א דף קכ"ו למד דין זה וז"ל מדאיתא פרק אין מעמידין קנקנים שעובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכם מים כלומר ושותה אותם ואיבעיא להו התם מהו לתת לתוכה שכר ואסיקנא דשרי דגרס התם ר' יצחק בריה דרב יהודה שרי לרב חייא למירמי ביה שיכרא ואזיל רמי ביה חמרא ואפ"ה לא חש למילתיה לאסור לו שכר משום יין אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע א"א לבוא לידי נותן טעם לפיכך אפילו לכתחלה מותר לפיכך איסור משהו שנבלע בתוך הקדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בהם לכתחלה ואפי' בבן יומא לפי שאי אפשר לעולם לבא לידי נותן טעם אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש בו לעתים בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בו אסור להשתמש בו אפי' בשפע גזירה שמא ישתמש בו בדבר מועט ויבוא לידי נותן טעם עכ"ל ויש להקשות בזה מנא ליה ללמוד מזה כן דילמא שאני הכא דמותר לתת שם שאר משקין משום דהם פוגמין ביין כדפירש רש"י בפרק א"מ (דף ל"ג) דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא וכתבו התוס' שם בשם ר"י דמים וכל המשקים מותרים כמו שיכרא ולכאורה י"ל דס"ל לרשב"א דאין המשקין פוגמין היין וחולק על רש"י ותו' וכן כתב בספר הפרישה ואין נכון זה דהרשב"א עצמו בתה"א דף קנ"ה כתב וז"ל כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו מותר ובלבד שידיח תחילה לכלוכי היין שעל פי הכלים דתניא קנקנים כו' עכ"ל וכאן אין ההיתר משום דהיין הוא דבר מועט ותשמיש הכלי הוא בשפע דוקא דהא כל הכלים השוה להיתר משמע אפי' קטנים אלא ודאי משום דהם פוגמין היין הוה ההיתר א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא ליה לומר דהטעם משום דהבלוע הוא מעט. והרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א בזה דאם כן יין נמי לישתמש בו הישראל וא"ל דיין ביין אוסר בכל שהוא דהא אמרינן שם בגמרא דהקנקנים אינם אסורים בהנאה וכל שאינו אסור בהנאה אינו אוסר במשהו. ואין זה קושיא על הרשב"א דכבר מוכח מדבריו בתה"א דף קמ"ט דאפי' במקום שאין אסור בהנאה אוסר במשהו. והר"ן בפרק א"מ הביא דברי רשב"א אלו שכן כתב בשם הר"ר יונה והראב"ד וז"ל ומיהו שמעינן שהמים של מילוי ועירוי מותרי' בשתייה והקשה הרשב"א אם כן מצינו שמבטלין איסור לכתחלה שהרי נותנין מים או שכר בכלי זה כדי לבטל טעם היין והמים והכלים מותרים. ותירץ לו הר"י שבליעת היין אינו אלא משהו וכיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם מבטלין אותו לכתחלה ומכאן ראייה למה שהתירו קצת רבני צרפת כלי עץ שנשתמש בו יין נסך שצריך עירוי בקליפה בעלמא כדין כל איסור משהו דסגי ליה בקליפה וכן כתב הראב"ד דמהא שמעינן דמבטלין איסור משהו לכתחלה ואפי' בשאר איסורין כגון חלב ודם שנפל לקדירה ודוקא כשאיסור שנפל שם הוא משהו שאי אפשר לבא לידי נותן טעם או שנפל בכלי שאין מבשלין בו אלא בישול מרובה כו' ואיני רואה לדינם ראייה מכאן לפי שהכשר של מילוי ועירוי אינו מטעם שיפליטו את הכלי מהיין שהרי לא מצינו בשום מקום שהצונן פולט אלא ודאי שאין המים מכשירין אלא מפני שהמים מפיגים היין הנבלע בתוך הכלי ומבטלין טעמא ולא שמערבין אותו עם ההיתר אלא הרי הוא כאלו שורפין אותו במקומו ועוד שאפי' תאמר שהן מוציאין אותו ומערבין אותו עם היתר לא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שנתכוין לבטלו כדי להנות ממנו כו' אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מהאיסור שרי ולפיכך אין ראייה מכאן שבליעת היין לא תהא אלא משהו שיספיק בה קליפה עכ"ל והנה מזה נמשך לי קושיא על הטור שכתב בסי' קכ"ב על דברי הרשב"א ואינו נראה להתיר מקל וחומר דאפי' קדירה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כל שכן באותו כלי עצמו אע"פ שאין דרך להשתמש בו בדבר מועט יש לנו לגזור אטו שמא ישתמש בו בדבר מועט עכ"ל כיון שהוא חולק על הרשב"א ממילא סבירא ליה כהר"ן דאין כאן איסור משהו לחוד ממילא לא סגי לכלי של עובד כוכבים קליפה ואמאי הביא בסי' קל"ה דברי הרשב"א דסגי בקליפה הא הני מילי סתרי אהדדי דאי קיימא הא דסגי בקליפה ממילא לא הוי רק איסור משהו לא קיימא הא דחולק עליו במה שהתיר איסור מועט בכלי שמשתמשין בו בשפע. והנראה לע"ד לתרץ הכל על נכון גם מה שהקשה ב"י על הטור בסי' קכ"ב דאין קושייתו קושיא כלל על הרשב"א דעל כרחך לא שרי אלא לפי שאינו מצוי בדבר מועט ומה ענין זה לקדירה בן יומו כו' שמצוי לבשל בזו ובזו עכ"ל ובודאי ראוי לתרץ דברי הטור מקושיא של ב"י בזה דהיאך דימה אותם רבינו הטור להדדי וההפרש הוא לפנינו בתחילת העיון. ע"כ נראה לי דשיטת הרשב"א שיש לפנינו שני קושיות: האחד למה התירו לתת שאר משקים בקנקנים של עובד כוכבים בזה יש לתרץ מפני שהם נותן טעם לפגם אלא דקשה קושיא אחרת הא על כל פנים אין מבטלין איסור לכתחלה ובהך שאתה מערב האיסור בהיתר ופוגמו אתה מבטלו לאיסור ודבר זה אסור הוא ועל זה תירץ דכאן לא הוה אלא איסור משהו ואי אפשר לבוא לידי נותן טעם ע"כ מבטלין אותו וכיון שבאנו לתירוץ זה סבירא ליה לרשב"א ורבותיו דאין צריך לתירוץ שזכרנו במה שהוא פוגם אלא אפילו אינו פוגם כגון חלב ודם מותר בזה כיון שאי אפשר לבוא לידי נותן טעם כיון שהוא כלי גדול ואין אנו צריכים לתירוץ דפוגם אלא אם הוא בכלי קטן דיש לגזור בו שמא ישתמש בהיתר מועט בזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א כל הכלים שנתן עובד כוכבים לתוכן יין מותרים בשאר משקים דהיינו אפילו קטנים מטעם שהם פוגמים ושם אין שייך לגזור משום שמא ישתמש במועט ויבטל איסור לכתחלה דאין שום גזירה מצד איסור זה דאין מבטלין אלא הגזירה היא משום שמא יבוא לידי איסור של נותן טעם ובזה מהני תירוץ דפוגם וע"כ כתב הרשב"א בזה וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי הוא דבר מועט וסיים בזה ולפיכך מותר אפילו לכתחלה כוונתו בזה דלענין טעם ההיתר היה לנו אפשר לומר מטעם שהם פוגמים אלא דאם כן היה על כל פנים אסור לכתחלה כיון דאין מבטלין איסור לכתחלה על כן אני מפרש הטעם דאינו אלא איסור מועט משום הכי מהני אפי' לכתחלה בזה שהוא כלי גדול ועל זה הקשה הטור בדרך זה דודאי קושיא דאין מבטלין יפה אמרת כיון שהכלי גדול דבזה אין שייך שום גזירה דהא על כל פנים פוגם הוא אלא דאתה בא לתרץ גם קושיא הראשונה בזה לענין היתר ונ"מ לשאר איסורין כגון חלב ודם מהני סברא זאת וזה אינו דכיון דאין לך ראייה מן הגמרא על זה דהגמרא איירי מדבר שפוגם מנא לך לומר באינו פוגם דמהני כלי גדול דילמא התם גזרינן גם כן משום היתר מועט כדגזרינן בקדירה שאינה בת יומא ואע"ג שיש לחלק בין גזרות אלו מצד מצוי כמ"ש ב"י מכל מקום קשה מנא לן לחלק בשלמא אם היה מוכח מן הגמרא) הייתי מוכרח מה שאין כן עכשיו דודאי נימא כי היכי דגזרינן באינה בן יומו גזירה רחוקה קל וחומר לגזירה רחוקה כזאת ומנא לן לחלק ביניהם נמצא לפי זה גם הטור סבירא ליה התי' של רשב"א דמהני כלי גדול לענין שאין מבטלין איסור לכתחלה כיון דאינו אלא משהו והיינו במידי דפוגם אבל במידי דאינו פוגם לא מהני כיון דאיכא על כל פנים למיגזור משום הכי שפיר כתב בסי' קל"ה דמהני קליפה כיון שאינו אלא משהו וקליפה עכ"פ בעינן דשמא ישתמש במועט דהא שם קאי איין ביין דאינו פוגם וכיון שהטור והר"ן חולקים על הרשב"א והם בתראי ראוי להחמיר כמותם דלא מהני כלי גדול אלא במקום שהוא פוגם דבזה שוים הטור והר"ן גם הרמב"ן ס"ל כהר"ן כדמייתי בתה"ה דף קמ"ה דאין קליפה מתרת אלא שתה"ה כתב עליו ובשל דבריהם שומעין להקל וזה אין שייך כאן לענין איסור תורה כגון חלב ודם שאין שם פגם דגם בזה התיר רשב"א ורבותיו ולהרמב"ן והר"ן והטור אסור בזה ושומעין להם כיון שהוא של תורה ובאמת סברת הטור שזכרנו היא נכונה מאד דאין מן הגמרא שום ראייה להתיר אפי' בכלי גדול באיסור שאינו פוגם דבגמרא לא מהני כלי גדול אלא לענין פוגם ושלא תקשה הא אין מבטלין לכתחלה. והכי קי"ל לחומרא דלא מהני כלי גדול במקום שאין פוגם כרמב"ן ור"ן והטור והרא"ה בב"ה וכ"פ מו"ח ז"ל ובעל הלבוש.