שולחן ערוך יורה דעה צח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · צח · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

אם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר ואם לא נודע שהיה רובו היתר אסור:

הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהת שערי דורא סי' ל"ט)

אבל נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אפילו נודע שהיה רובו היתר אסור ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו:

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(ו) אם נתערב מין במינו. הטעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דק"ל טעם כעיקר אסור מדאורייתא במין בשאינו מינו דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מה"ת ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות אלא שחכמים הצריכוהו ס' והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע שהיה רובו היתר דה"ל ספק דאורייתא ואסור אבל מין בשאינו מינו כיון דאסור מה"ת עד ס' כיון שנ"ט אפי' נודע שהיה רובו היתר ולא נודע שהיה ס' ה"ל ספיקא דאורייתא דאסור ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מין במינו אזלי' בתר שמא כו' דדעתו אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור מדרבנן ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל מבשא"מ ואסור מה"ת וכ"נ מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה ס"ס ל"ב והרי מבואר בכל הפוסקים דלהכי מבשא"מ אסור מה"ת עד ששים כיון דנ"ט ולהכי מין במינו דאינו נ"ט בטל מן התורה ברוב כדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלינן בתר טעמא דאם אינו שוה בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ כיון דנ"ט בהיתר ונהפך ההיתר להיות כולו איסור אסור מן התורה עד ששים והלכך בנשפך אזלינן לחומרא ואם שוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא מ"מ כיון דלא יהיב טעמא בטיל מן התורה וכדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והלכך בנשפך אזלינן לקולא ואע"ג דקי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים ס"ו גבי חמרא חדתא דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא לענין מין במינו היינו דוקא לענין יי"נ וטבל שאוסרים במשהו מין במינו וכן לענין תרומה וערלה ששיעורן למעלה מששים במינו והלכך אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור במשהו או בק"א ור"א ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא אסור בנ"ט וכן לר' יודא דאמר בכל האיסורין מין במינו במשהו והלכך בכה"ג תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות וכן הוא להדיא בתוספות פג"ה (דצ"ז ע"א) ד"ה אמר רבא כו' ובאשיר"י וראב"ן ור"ן סוף עבודת כוכבים וכל הפוסקים דהך דרבא איירי ביי"נ וטבל ודכותייהו וא"כ י"ל דוקא בהנך אבל לא לדידן בשאר איסורים ולענין נשפך (והגיעו דברי אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו לדברי גם מ"ו הגאון מוהר"ר יושיע נר"ו אמר שדברים ברורים הם) והכי מוכח נמי בדברי מהרא"י בת"ה שהבאתי בס"ק ב' דאל"כ לא הוי צ"ל דהרשב"א סבר כרש"י ע"ש ודוק והכי מוכח נמי להדיא בחידושי הרשב"א דף ק"ט ובת"ה הארוך דף ק"ב ק"ג ע"ש וכן מוכח עוד בכמה הוכחות למעיין ומדקדק בדברי התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ותשובת ראב"ן אשר התוכח עם ר' אפרים והיא נדפסת בסוף ספר ראב"ן ושאר כל הפוסקים והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש פג"ה במ"ש וגם מין במינו כו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו ומביאו ב"י בסימן ק"ט והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש בסוף הלכות חלה ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שאביא לקמן גבי יבש שלא במינו דצריך ששים משום שאם יבשלם יתן טעם וה"ל איסורא דאורייתא ע"ש וזה ברור לדעתי ועיין נמי בס"ק ח' ואע"ג דהאגור ושאר קצת אחרונים כתבו ג"כ בשם א"ז הך דרבא דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אפשר שכתבו כן לרש"י וסייעתו שפסקו כר"י דמין במינו לא בטיל וכן משמע לכאורה באגור ע"ש אי נמי נ"מ לענין י"נ כדלקמן סימן קל"ד וכן לענין שאר תקרובת עבודת כוכבים ומשמשיהן דאסור במשהו במינן א"נ לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל במינו דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכמ"ש לקמן סימן ק"ב ס"ק ג' (או אפשר שס"ל דנ"מ לענין יבש ביבש וס"ל הטעם דיבש ביבש לא בטיל כמ"ש האו"ה לקמן) והלכך בכל הנך גווני תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות אבל לענין שאר איסורים דאסורים בששים ולענין נשפך בדאורייתא או דרבנן ודאי דהכל תלי בטעמא וכדאמרן גם הב"ח והעט"ז נמשכו אחר דברי הרב ולפעד"נ כמו שכתבתי שוב מצאתי באו"ה סוף כלל כ"ג שהאריך בשם הא"ז בדינים איזו נקרא מין במינו בשמא ודאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכ' עליו לבסוף ואנו דקי"ל דאף מין במינו בדבר לח בששים כדאיתא לעיל אין נפקותא אלא באיסור יבש שנתערב בהיתר ונודע תערובתו קודם בישול שהוא במינו ברוב ושלא במינו בששים עכ"ל ושם בכלל ההוא כתב בהדיא דקי"ל כר"ת דמין במינו בששים מדרבנן ושלא במינו בששים מדאורייתא ונ"מ אם נשפך עכ"ל הרי מוכח בהדיא דס"ל כמו שכתבתי אלא שמ"ש דנ"מ לענין יבש ביבש כו' אזיל לטעמיה שכ' שם ד"ח דאין הטעם דיבש ביבש במינו בטל ברוב ושלא במינו בששים משום דמין במינו אינו נ"ט כשיתבשלו אבל שלא במינו נ"ט כשיתבשלו דא"כ היה מותר ממ"נ דאי נודע התערובות קודם הבישול היה מותר אף לבשלן יחד לבדו ואי לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ששים מטעם דהוי איסור לח אלא הטעם דשלא במינו אף בדבר יבש שאינו נ"ט חמיר יותר לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו משם ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא ג"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה אבל באמת טעמו דחוק והטעם ברור ומבואר בדברי הרא"ש פג"ה והר"ן שם ובחידושי הרשב"א שם דק"ה ריש ע"ג ובטור סק"ט בשם סה"ת וברוקח סי' תע"ט ובתשובת מהרי"ל סימן קצ"ד ורי"ד דמין בשאינו מינו ביבש צריך ששים דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וה"ל איסור דאורייתא ואפילו נודע התערובות קודם הבישול מכל מקום כיון דנ"ט אחר כך אסור מן התורה וכדאיתא לשם (ומדברי הפוסקים אלו מוכח נמי דאזלינן בתר טעמא ודוק) וכן דעת הרב לקמן סימן ק"ט ושאר כל האחרונים משא"כ במין במינו והלכך כיון דבטעמא תליא מילתא גם ביבש אזלינן בתר טעמא וכל זה נלפע"ד ברור:


(ז) אבל אם נתערב בשאינו מינו כו'. כתוב בת"ח כלל פ"ה די"ג בשם או"ה כלל ל"ז דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפילו הכי אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ בסימניו והוא תמוה דהא מ"מ אפילו עיקר בשר בחלב דעוף גופיה אינו אלא מדרבנן ואם כן הוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי מוכח להדיא ממה שהביא הרשב"א והר"ן ושאר פוסקים ראיה לאיסור שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דאין תולין להקל מכחל דאיסורו דרבנן דחלב שחוטה דרבנן ע"ש ודו"ק ועס"ק ט' וכן לקמן סי' קי"א אמרי' בין באיסור דרבנן בין בשיעור דרבנן תולין להקל אבל המעיין באו"ה יראה דהרב לא כוון יפה דז"ל שם דט"ו אם נשפכו המים שבקדרה לאחר נפילת האיסור וספק אם היה שם ס' מתחלה או לא כתב בסמ"ק שנוהגין כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ודנין בספיקו לחומרא ע"כ ואפילו נפל חלב לתבשיל של בשר עוף דאין חילוק עכ"ל ור"ל דאין חילוק דאזיל לטעמיה שכתב בכלל מ' ד"ו דבשר עוף בחלב הוי דאוריי' ואין חילוק בין בשר עוף לבהמה בכל מילי עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתי אבל למאי דקי"ל בר"ס פ"ז דבשר עוף בחלב דרבנן פשיטא דתולין כאן להקל וזה ברור:


(ח) ואם נתערב במינו ובשאינו מינו כו'. באמת צריך עיון בדין זה דהטור בשם הרשב"א הוציא דין זה ממאי דאמרי' רואין את מינו כאלו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל עכ"ל (וע"ל סי' קל"ד ס"ד) ולא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הלכך אמרי' רואין את מינו כאלו אינו דהא נתבטל בשאינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין את שאינו מינו כאלו אינו סוף סוף השתא נ"ט בשאינו מינו וא"כ הוי ספקא דאורייתא דלמא לא היה ס' ונתן טעם וכן השיג מהרש"ל באו"ש סי' פ"ה ובספרו פכ"ה סי' מ"ו בדין הרביעי ע"ז ע"ש ומ"ש הב"ח בזה קשה דמ"מ מנין להמציא היתר כיון דל"ד כלל ויש טעם נכון לחלק ביניהם ודו"ק ונ"ל דגם הרשב"א והנמשכים אחריו לא אמרו אלא להתיר את מינו ולאפוקי דלא נימא כיון דהשתא נפל באינו מינו א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא אלא אמרי' רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו והיינו דדייק לישנא דוהשאר מינו רבה עליו כו' דהל"ל ומינו רבה עליו אלא משום דשאינו מינו אסור קאמר דמינו הנשאר רבה עליו:



באר היטב

(ו) נודע:    הטעם כ' ר"ת וכל הפוסקים דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב כיון שאינו נ"ט אלא דחכמים הצריכו ס' הלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר רק הספק אם היה ס' ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע דהיה רובו היתר ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא (אבל מין בשא"מ צריך מדאורייתא ס' והטעם משום דאיסור נותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ע"כ בספק החמירו).


(ז) שמא:    והש"ך חולק על רמ"א והביא כמה ראיות שנהפוך הוא דהכל הולך בתר טעמא ולא בתר שמא רק ביין נסך או תקרובת עבודת כוכבים דאסור במשהו במינן וכן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל כלל במינן בזה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אבל בדבר שמתבטל בס' אזלינן בתר טעמא ואפילו יבש ביבש ג"כ אזלינן בתר טעמא וכתב שהגיעו דבריו אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו עמו גם הגאון מהר"ר יושיע אמר שדבריו ברורים הם.


(ח) רובו:    הטעם דס"ל מין בשאינו מינו מה"ת בנ"ט א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכ' הת"ח בשם או"ה דאפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפ"ה אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכתבו הט"ז וש"ך דתמוהין מאד דבריו דמה בכך דטעם כעיקר הלא העיקר גופא אינו אלא מדרבנן וזה שכ' האו"ה אינו אלא למ"ד דבשר עוף בחלב דאורייתא אבל לדידן דקי"ל שהוא רק מדרבנן פשיטא אם נשפך דמותר (וט"ז כ' וראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא"כ מין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא).


(ט) ומבטלו:    והש"ך אוסר עכ"פ את שאינו מינו (וכן דעת הפר"ח) והט"ז מתיר אפילו שאינו מינו ג"כ וכתב דכל זה לא מיירי אלא כשנתערב בפעם א' במינו ושאינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח"כ נתוסף שם מינו ודאי כבר נ"נ קודם שבא לשם מינו והוא פשוט עכ"ל.







▲ חזור לראש