ש"ך על יורה דעה צח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה צח |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) איסור שנתערב כו' כגון חלב כו'. משמע דהיינו חלב בציר"ה דהיינו תרבא וכן משמע בטור וא"כ דעת הט"ו דטעם חלב ובשר אינו שוה וכן משמע מדברי שאר פוסקים אבל ראב"ן כ' בתשובה בסי' ב' ובסוף עבודת כוכבים דחלב ובשר טעמם שוה וצ"ל דמיירי בבשר שמן ועיין בס"ק ו':


(ב) יטעמנו עובד כובבים כו' וצריך שלא ידע שסומכין עליו בב"י פסק דאעובד כוכבים דלאו קפילא (פי' נחתום אומן) סמכינן עליה במסיח לפי תומו דוקא ואקפילא סמכינן אפי' אינו מסיח לפי תומו דלא משקר שלא יפסיד אומנותו ונתבאר לך דכאן מיירי בעובד כוכבים שאינו קפילא ולכך צריך שלא ידע שסומכין עליו ומ"מ קשיא לי כיון דפסק בס"ב דמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא כל שנותן טעם א"כ איך יהיה עובד כוכבים נאמן במסיח לפי תומו והלא ש"ס ערוכה היא בפ' הגוזל בתרא (דף קי"ד) דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אלא בעדות אשה לבד ופסקוהו בה"ג והרי"ף והרא"ש שם וסמ"ג בסוף הלכות גרושין (סוף עשין נ') ואע"פ שמדברי הרמב"ם ושאר פוסקים משמע ג"כ דסמכינן אעובד כוכבים דלאו קפילא במסל"ת מ"מ אפשר דסברי כרש"י וסייעתו דמין בשאינו מינו מן התורה בטל ברוב אבל על המחבר קשה וכן קשה על הרשב"א שגם הוא פסק דמין בשאינו מינו אסור מן התורה עד ס' ופסק דעובד כוכבים דלאו קפילא נאמן במסל"ת וכדהובא בב"י שוב מצאתי בתרומת הדשן סי' ע"ט שהרגיש קצת בזה וכ' ז"ל דקפילא שאני דאומנותו בכך ולא מרע חזקתו והכי איתא בטור י"ד דמסקנת הרא"ש דבעינן תרתי קפילא ומסל"ת ולא כרשב"א דסבר דכל חד מהני וא"ת תיקשי להרשב"א אמאי מהני מסל"ת וי"ל דסבר כרש"י כו' ותימה שהרי הרשב"א פסק בהדיא בתה"א דף ק"ב ע"א כר"ת ע"ש ודוחק לומר כיון דכ' ומ"מ לענין פסק הלכה נסמוך על ר"ת ור"י ובעל הלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל א"כ לא פסק כותייהו אלא משום חומרא ומהני סברת המקילים לענין עובד כוכבים מסל"ת ועוד דבת"ה הקצר שם סתם לגמרי כסברת ר"ת ולא הזכיר סברת המקילין (ומחותני האלוף המרומם מהר"ר גרשון נר"ו הקשה ג"כ על הת"ה דהא הרא"ש וסייעתו דמצרכי קפילא ע"כ לאו טעמא משום דלא מרע חזקה דהרי הוא מסל"ת אלא הטעם הוא משום דאל"כ מנ"ל שיודע להבחין בטעם וכן משמע בב"י וכן הוא בתה"א דף ק"ו ע"ב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא הרא"ש פסק כר"ת ופסק דסמכינן אמסל"ת [ועוד] דע"כ טעמא הוא משום מסל"ת לחוד דאי משום דלא מרע אומנתיה ליסגי בקפילא לחוד ודוק) ועוד דעדיין דברי המחבר אינם מיושבים שסתם בחבור זה הפסקים וכן מהרש"ל פג"ה סי' ל"ג פסק דאפי' האידנא סמכינן אעובד כוכבים מסל"ת אפי' לאו קפילא ובסי' מ"ו שם הביא מ"ש הרשב"א ואמרו להחמיר בשל תורה וכתב עליו ולפי מה שפירשתי הוא בלא חומרא דכך הוא מחוורתא דשמעתא דהוא דאורייתא כו' ע"ש ויש שהיו רוצים לתרץ דהא דאמרינן בהגוזל דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן בשאר דברים היינו היכא דאתחזק איסורא משא"כ הכא דלא ידעינן אי אית ביה טעם כלל ודוחק ועוד דהתם פרכינן עלה מהא דהתירו שבויה על פי קטן מסל"ת ומשני בשבויה הקילו והשתא מאי פריך הא בשבויה לא אתחזק איסורא ואע"ג דבריב"ש סי' תל"ג כתב על דין דעובד כוכבים מסל"ת על קנקנים של יין נסך שעברו עליו י"ב חדשים דאינו נאמן דאף אם נאמר גבי מין בשאינו מינו דסמכינן אעובד כוכבים מסל"ת אפי' לאו קפילא מכל מקום שאני הכא דאתחזק איסורא דודאי נשתמשו בקנקן ביין של איסור ואתה בא להוציא מכח עדותו מידי ודאי איסורו עכ"ל ע"כ צ"ל דהריב"ש ס"ל כרש"י וסייעתו והלכך באיסור דרבנן (דקנקנים של עובדי כוכבים אינם אסורים אלא מדרבנן וכדלקמן בהל' כלי היין) הוא דיש לחלק בהכי וכמו שמוכרח לחלק בהכי לדעת הרב כמ"ש בסוף סימן קל"ז ע"ש אבל באיסור דאורייתא ודאי א"א לחלק בהכי וכמו שכתבתי לכך נ"ל לחלק דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור תורה אבל במין בשאינו מינו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה וחלוק זה מוכח בריב"ש שם ע"ש וע' בסימן ט"ז סעיף י"א ובסימן ס"ט ס"י ובסימן קכ"ב סי"א ובס"ס קל"ז ובמ"ש שם:


(ג) והוא שלא יהא סופו להשביח ע"ל סימן ק"ג סוף ס"ב:


(ד) ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו כו'. משמע דעת המחבר דכשיש שם עובד כוכבים לטועמו לא שרינן אלא ע"י עובד כוכבים ואי אמר דאיתביה טעם איסור אסור אפי' טפי מס' ואי אמר דלית ביה טעם מותר אפי' בפחות מששים ולא אמרינן לשער בס' אלא היכא דלא אפשר למיקם עלה דמילתא כגון שאין שם עובד כוכבים או מין במינו וכמו שפירש בב"י דעת הרמב"ם כן וע"ש:


(ה) ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כובבים כו'. מדלא קאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימה וקאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אעובד כוכבים משמע דוקא אעובד כוכבים הוא דלא סמכינן משום דעובד כוכבים הוא אבל אטעימת ישראל סמכינן במין בשאינו מינו דהתירא כגון תרומה שנפל לחולין דטעים לה כהן כדאי' בש"ס ופוסקים ואף שאין תרומה נוהג בזמנינו מ"מ נ"מ לענין האומר קונם בשר ויין שאני טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ"ט דסמכי' אטעימת ישראל וכדלקמן סימן רי"ז ס"ק כ"ו א"נ לענין טעימת בשר או חלב כמו גבי צנון וכה"ג וכמ"ש בסמוך וכ"פ הב"ח דבשא"מ דהיתירא יש לסמוך אישראל אפי' אינו אומן אפי' האידנא אפי' בנתערב גוף הדבר דודאי ישראל לא משקר וכן משמע לעיל ר"ס צ"ו גבי צנון שחתכו בסכין של בשר וכמ"ש שם בס"ק ה' וכן משמע בתשובת הרב סימן נ"ד דקי"ט ע"ג ודלא כהעט"ז שכ' ועכשיו אין נוהגין לסמוך אטעימת כהן ועובד כוכבים עכ"ל ואזיל לטעמיה שגם בסימן צ"ו לא הזכיר טעימת צנון כלל והא ליתא אלא בישראל מהני לעולם טעימה וכמ"ש:


סעיף ב[עריכה]


(ו) אם נתערב מין במינו. הטעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דק"ל טעם כעיקר אסור מדאורייתא במין בשאינו מינו דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מה"ת ברוב כדכתיב אחרי רבים להטות אלא שחכמים הצריכוהו ס' והלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר ולא נסתפק אלא אם יש שם ס' או לאו ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ כשלא נודע שהיה רובו היתר דה"ל ספק דאורייתא ואסור אבל מין בשאינו מינו כיון דאסור מה"ת עד ס' כיון שנ"ט אפי' נודע שהיה רובו היתר ולא נודע שהיה ס' ה"ל ספיקא דאורייתא דאסור ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מין במינו אזלי' בתר שמא כו' דדעתו אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור מדרבנן ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל מבשא"מ ואסור מה"ת וכ"נ מדברי מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה ס"ס ל"ב והרי מבואר בכל הפוסקים דלהכי מבשא"מ אסור מה"ת עד ששים כיון דנ"ט ולהכי מין במינו דאינו נ"ט בטל מן התורה ברוב כדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלינן בתר טעמא דאם אינו שוה בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ כיון דנ"ט בהיתר ונהפך ההיתר להיות כולו איסור אסור מן התורה עד ששים והלכך בנשפך אזלינן לחומרא ואם שוה בטעמא אע"ג דלא שוה בשמא מ"מ כיון דלא יהיב טעמא בטיל מן התורה וכדאזלינן בכל דוכתי בתר רובא כדכתיב אחרי רבים להטות והלכך בנשפך אזלינן לקולא ואע"ג דקי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים ס"ו גבי חמרא חדתא דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא לענין מין במינו היינו דוקא לענין יי"נ וטבל שאוסרים במשהו מין במינו וכן לענין תרומה וערלה ששיעורן למעלה מששים במינו והלכך אם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ואסור במשהו או בק"א ור"א ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא אסור בנ"ט וכן לר' יודא דאמר בכל האיסורין מין במינו במשהו והלכך בכה"ג תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות וכן הוא להדיא בתוספות פג"ה (דצ"ז ע"א) ד"ה אמר רבא כו' ובאשיר"י וראב"ן ור"ן סוף עבודת כוכבים וכל הפוסקים דהך דרבא איירי ביי"נ וטבל ודכותייהו וא"כ י"ל דוקא בהנך אבל לא לדידן בשאר איסורים ולענין נשפך (והגיעו דברי אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו לדברי גם מ"ו הגאון מוהר"ר יושיע נר"ו אמר שדברים ברורים הם) והכי מוכח נמי בדברי מהרא"י בת"ה שהבאתי בס"ק ב' דאל"כ לא הוי צ"ל דהרשב"א סבר כרש"י ע"ש ודוק והכי מוכח נמי להדיא בחידושי הרשב"א דף ק"ט ובת"ה הארוך דף ק"ב ק"ג ע"ש וכן מוכח עוד בכמה הוכחות למעיין ומדקדק בדברי התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ותשובת ראב"ן אשר התוכח עם ר' אפרים והיא נדפסת בסוף ספר ראב"ן ושאר כל הפוסקים והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש פג"ה במ"ש וגם מין במינו כו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו ומביאו ב"י בסימן ק"ט והכי מוכח נמי בפי' בדברי הרא"ש בסוף הלכות חלה ע"ש וכן משמע להדיא מדברי הפוסקים שאביא לקמן גבי יבש שלא במינו דצריך ששים משום שאם יבשלם יתן טעם וה"ל איסורא דאורייתא ע"ש וזה ברור לדעתי ועיין נמי בס"ק ח' ואע"ג דהאגור ושאר קצת אחרונים כתבו ג"כ בשם א"ז הך דרבא דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אפשר שכתבו כן לרש"י וסייעתו שפסקו כר"י דמין במינו לא בטיל וכן משמע לכאורה באגור ע"ש אי נמי נ"מ לענין י"נ כדלקמן סימן קל"ד וכן לענין שאר תקרובת עבודת כוכבים ומשמשיהן דאסור במשהו במינן א"נ לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל במינו דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכמ"ש לקמן סימן ק"ב ס"ק ג' (או אפשר שס"ל דנ"מ לענין יבש ביבש וס"ל הטעם דיבש ביבש לא בטיל כמ"ש האו"ה לקמן) והלכך בכל הנך גווני תו ליכא משום טעם כעיקר או אחרי רבים להטות אבל לענין שאר איסורים דאסורים בששים ולענין נשפך בדאורייתא או דרבנן ודאי דהכל תלי בטעמא וכדאמרן גם הב"ח והעט"ז נמשכו אחר דברי הרב ולפעד"נ כמו שכתבתי שוב מצאתי באו"ה סוף כלל כ"ג שהאריך בשם הא"ז בדינים איזו נקרא מין במינו בשמא ודאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכ' עליו לבסוף ואנו דקי"ל דאף מין במינו בדבר לח בששים כדאיתא לעיל אין נפקותא אלא באיסור יבש שנתערב בהיתר ונודע תערובתו קודם בישול שהוא במינו ברוב ושלא במינו בששים עכ"ל ושם בכלל ההוא כתב בהדיא דקי"ל כר"ת דמין במינו בששים מדרבנן ושלא במינו בששים מדאורייתא ונ"מ אם נשפך עכ"ל הרי מוכח בהדיא דס"ל כמו שכתבתי אלא שמ"ש דנ"מ לענין יבש ביבש כו' אזיל לטעמיה שכ' שם ד"ח דאין הטעם דיבש ביבש במינו בטל ברוב ושלא במינו בששים משום דמין במינו אינו נ"ט כשיתבשלו אבל שלא במינו נ"ט כשיתבשלו דא"כ היה מותר ממ"נ דאי נודע התערובות קודם הבישול היה מותר אף לבשלן יחד לבדו ואי לא ידע בו עד שנתבשלו א"כ צריך ששים מטעם דהוי איסור לח אלא הטעם דשלא במינו אף בדבר יבש שאינו נ"ט חמיר יותר לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו משם ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא ג"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה אבל באמת טעמו דחוק והטעם ברור ומבואר בדברי הרא"ש פג"ה והר"ן שם ובחידושי הרשב"א שם דק"ה ריש ע"ג ובטור סק"ט בשם סה"ת וברוקח סי' תע"ט ובתשובת מהרי"ל סימן קצ"ד ורי"ד דמין בשאינו מינו ביבש צריך ששים דחיישינן שמא יבשלם ויתן טעם וה"ל איסור דאורייתא ואפילו נודע התערובות קודם הבישול מכל מקום כיון דנ"ט אחר כך אסור מן התורה וכדאיתא לשם (ומדברי הפוסקים אלו מוכח נמי דאזלינן בתר טעמא ודוק) וכן דעת הרב לקמן סימן ק"ט ושאר כל האחרונים משא"כ במין במינו והלכך כיון דבטעמא תליא מילתא גם ביבש אזלינן בתר טעמא וכל זה נלפע"ד ברור:


(ז) אבל אם נתערב בשאינו מינו כו'. כתוב בת"ח כלל פ"ה די"ג בשם או"ה כלל ל"ז דאפילו אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפילו הכי אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ בסימניו והוא תמוה דהא מ"מ אפילו עיקר בשר בחלב דעוף גופיה אינו אלא מדרבנן ואם כן הוי ספיקא דרבנן ולקולא והכי מוכח להדיא ממה שהביא הרשב"א והר"ן ושאר פוסקים ראיה לאיסור שהוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו דאין תולין להקל מכחל דאיסורו דרבנן דחלב שחוטה דרבנן ע"ש ודו"ק ועס"ק ט' וכן לקמן סי' קי"א אמרי' בין באיסור דרבנן בין בשיעור דרבנן תולין להקל אבל המעיין באו"ה יראה דהרב לא כוון יפה דז"ל שם דט"ו אם נשפכו המים שבקדרה לאחר נפילת האיסור וספק אם היה שם ס' מתחלה או לא כתב בסמ"ק שנוהגין כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא ודנין בספיקו לחומרא ע"כ ואפילו נפל חלב לתבשיל של בשר עוף דאין חילוק עכ"ל ור"ל דאין חילוק דאזיל לטעמיה שכתב בכלל מ' ד"ו דבשר עוף בחלב הוי דאוריי' ואין חילוק בין בשר עוף לבהמה בכל מילי עכ"ל וכ"כ בכמה דוכתי אבל למאי דקי"ל בר"ס פ"ז דבשר עוף בחלב דרבנן פשיטא דתולין כאן להקל וזה ברור:


(ח) ואם נתערב במינו ובשאינו מינו כו'. באמת צריך עיון בדין זה דהטור בשם הרשב"א הוציא דין זה ממאי דאמרי' רואין את מינו כאלו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל עכ"ל (וע"ל סי' קל"ד ס"ד) ולא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הלכך אמרי' רואין את מינו כאלו אינו דהא נתבטל בשאינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין את שאינו מינו כאלו אינו סוף סוף השתא נ"ט בשאינו מינו וא"כ הוי ספקא דאורייתא דלמא לא היה ס' ונתן טעם וכן השיג מהרש"ל באו"ש סי' פ"ה ובספרו פכ"ה סי' מ"ו בדין הרביעי ע"ז ע"ש ומ"ש הב"ח בזה קשה דמ"מ מנין להמציא היתר כיון דל"ד כלל ויש טעם נכון לחלק ביניהם ודו"ק ונ"ל דגם הרשב"א והנמשכים אחריו לא אמרו אלא להתיר את מינו ולאפוקי דלא נימא כיון דהשתא נפל באינו מינו א"כ ה"ל ספיקא דאורייתא אלא אמרי' רואין את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו והיינו דדייק לישנא דוהשאר מינו רבה עליו כו' דהל"ל ומינו רבה עליו אלא משום דשאינו מינו אסור קאמר דמינו הנשאר רבה עליו:


סעיף ג[עריכה]


(ט) והוא לפנינו וא"א לעמוד עליו כו'. פי' שעכ"פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא דאין אנו בקיאין אם יש בו ס' או לא או שאין אנו יודעין כמה איסור נפק מיניה דאז הוי מאיסורים של דבריהם אפ"ה אין תולין להקל כדקי"ל גבי כחל לעיל סי' צ' והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מיקרי ספק דדעת שוטים הוא זה משא"כ ברישא דבא הספק מכח שנשפך והר"ן כ' משום דבדבר שא"א לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל א' ישער במה שנראה בעיניו ולפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה"ג אזלינן לקולא ע"כ:


סעיף ד[עריכה]


(י) איסור שנתבשל כו'. אפי' איסור דרבנן וכמ"ש בס"ק שלפני זה:


(יא) צריך ס' נגד כל הקדרה. פי' וא"כ אסור התבשיל שבקדרה דאין מה שבתוך הכלי ס' נגד הכלי ועיין בסי' צ"ג ס"ק א':


(יב) בין שהם של חרס כו'. כלומר ולאפוקי סברת הראב"ד דס"ל דבעץ ובמתכת כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה אין משערין בכולו אלא אומדים אומד יפה כמה יצא ממנו אלא אין חילוק:


(יג) אבל ע"י רתיחת מליחה כו'. וכתוב בת"ח ריש כלל פ"ה בשם או"ה דה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי א"צ לשער רק כדי קליפה אבל אם נאסר ע"י כבישה צריך לשער נגד כולו עכ"ל ועיין בסימן ס"ט ס"ק ס' ובסימן צ"א ס"ה בהג"ה ג' ובמ"ש שם:


(יד) בכלי. דוקא בכלי אבל בדבר מאכל קי"ל דנאסר כולו כדלעיל סימן צ"א ס"ה ובסימן ק"ה ס"ט:


(טו) ונוהגין כסברא הראשונה. וכמו שנתבאר בס"ס צ"ד וע"ש:


(טז) ולכן אם נפל חלב כו' ונתבטל טעמו בששים כו'. משמע דהיכא דליכא ס' לא מהני נתינת מים צוננים וכ"כ בת"ח כלל פ"ה די"ז בהדיא וכ"כ באו"ה כלל כ"ג סוף ד"י בשם ראב"ן וכן כל הפוסקים לא הזכירו היתר נתינת מים צוננים היכא דליכא ס' אלא ודאי כיון דליכא ס' אע"פ שנותן מים צוננים מ"מ מתחלה נפלט טעם האיסור וטעמא לא בטיל במה שמסיר השומן אח"כ ולא עדיף מאילו נפל חתיכת איסור אע"פ שמכירו והוא שלם וזרקו צריך ס' נגד כולו וכדכתבו הט"ו וכל הפוסקי' דלא כהב"ח שסמך עצמו אהגהת או"ה להתיר בדיעבד על ידי נתינת מים צוננים אפי' ליכא ס' וע"ל ר"ס ק"ד:


סעיף ה[עריכה]


(יז) או שאינה בת יומא. פי' שהיה של בשר ואינה בת יומא שניער בה כזית חלב דליכא למימר דנ"נ כיון שהבלוע שבה היא נ"ט לפגם הלכך אם ניער בה אחר כך קדרה של בשר א"צ אלא ס' נגד הכזית חלב דלגבי הכלי לא אמרינן חנ"נ לכ"ע אפי' ניער בו איסור כיון דהבלוע לא נ"נ דודאי לא שייך לומר שגוף העץ או מתכת או חרס יעשה נבלה אבל אם ניער בכף אח"כ חלב פשיטא דמותר בדיעבד שהבשר נטל"פ אבל כף ישנה של בשר ובת יומא שניער בה כזית חלב או איפכא ונעשה הבלוע בה נבילה בין שניער אח"כ בה קדרה של בשר או של חלב או של שאר דברים צריך ס' לבטל כל מה שנתחב מהכף בקדרה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע לא הוה צריך לשער אלא נגד הבשר והחלב כגון אם ניער בה כזית של בשר ואח"כ ביומו כזית חלב א"צ אלא ס' נגד הב' זיתים:


(יח) אפי' אם ניערו בו איסור. מדלא כ' זה בסיפא גבי כף ישן משמע דס"ל דאף בשאר איסורים חנ"נ בכלי ישן מיהו היינו דוקא במקום שאין הפסד אבל בהפסד שרי בשאר איסורים בכלי ישן כדמשמע בת"ח כלל נ"א ד"ב ע"ש:


(יט) שגם בזו כו'. דס"ל דלגבי דבר הבלוע לא אמרי' חנ"נ:


(כ) במו שנתבאר לעיל סי' צ"ב ס"ה ועמ"ש שם:


(כא) ויש שאין מחלקין כו'. מה שנרשם כאן בש"ע רשב"א בת"ה בשם הראב"ד הוא טעות דהרשב"א בשם הראב"ד לא כתב כן אלא דבכלים שיש להם הכשר בהגעלה אפי' לא ידעינן כמה בלע א"צ לשער נגד כולו אלא לפי אומד דעת מאי דנפיק מיניה וכמ"ש בס"ק י"ב אבל לא מיירי כלל מדין נ"נ אלא היש מחלקים הוא מ"ש בת"ח ריש כלל פ"ה בשם המרדכי דכ' דבדבר שיש לו הגעלה לא אמרי' ביה חנ"נ כיון דאפשר להפריד האיסור משם ע"י הגעלה ומ"מ נראה דדוקא בכלי ישן קאמר הכי אבל בכלי חדש אפי' של חרס ודאי אינו עולה על הדעת שגוף החרס יעשה נבילה וכן דעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' ג"ה סי' ל"ו וכן הב"ח השיג על הרב בזה במ"ש דכלי חרס חדש נ"נ ומ"מ נראה דבישנה יש להחמיר כאותן הפוסקים והמחבר מכללם דנ"נ אפי' בדבר שיש לו היתר בהגעלה ולומר דס"ס השתא הבלוע בה נ"נ אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להקל כהפוסקים דבשל עץ ומתכת לא אמרי' נ"נ וכדברי מהרש"ל (ואו"ה) וכ"פ הב"ח וע"ל סי' צ"ד ס"ב וע"ל ס"ס ק"ז:


(כב) דבכלי חרס כו' נ"נ. היינו כשבלע איסור אבל כלי חרס חדש שבלע חלב או בשר לבד לא שייך נ"נ דהא אפי' בחתיכה וכה"ג לא אמרי' בכה"ג דנ"נ כיון דעדיין כולו היתר וכדלעיל סימן צ"ד ס"ו וכמה דוכתי:


סעיף ו[עריכה]


(כג) כחצי זית כו'. דקי"ל חצי שיעור נמי אסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו:


סעיף ז[עריכה]


(כד) לבטל פליטתה. לאפוקי לבטל היא עצמה אם אינו מכירה דאז חשיבה בריה כשיש בה אפרוח וכדלקמן ר"ס ק' וע"ל סי' פ"ו סעיף ה' ו' נתבארו דינים אלו על נכון וע"ל סי' ק"ה ס"ק ב':


סעיף ח[עריכה]


(כה) כחל. ע"ל סי' צ' נתבארו דיני כחל כי שם מקומם:


(כו) כל האיסורים כו'. פי' בין של תורה בין של דבריהם כ"כ הטור והרשב"א דלא כהרמב"ם שסובר דאיסורים של דבריהם מתבטלים בחמשים ותשעה כמו כחל וכתב הב"י שנראה דעת כל הפוסקים כהרשב"א וכן פשוט בכמה דוכתי:


(כז) מלבד חמץ בפסח כו'. ל' הטור מלבד חמץ בפסח ויי"נ וטבל וערלה שאין לנו עתה עסק בהן ודאי דערלה נוהגת בזמן הזה אפי' בח"ל כדלקמן סי' רצ"ד אלא ר"ל שאין לנו במקום הזה בהלכות תערובות עסק בהן וכ"פ הפרישה דלא כהעט"ז שכ' חוץ מטבל וערלה שאין לנו עתה עסק בהן שאין נוהגין בינינו עכ"ל ולא דק והא דהשמיט הרב ערלה אע"ג דפשוט במשנה וכל הפוסקים וכן לקמן סי' רצ"ד דשיעורא דערלה במין במינו במאתים אפשר דתנא ושייר א"נ לא בא אלא לומ' חוץ מחמץ בפסח ויי"נ ששיעורן במשהו:


(כח) אבל אם נ"ט בקדרה כו' ולכן כו'. כלומר דכל האסורים דעלמא לא עבידי לטעמא מן הסתם בטלים בששים לפי שאין נותנים טעם ביותר מששים אלא א"כ נרגש טעמו דאז פשיטא דאסור וכמ"ש הרא"ש והרשב"א והר"ן ומביאם ב"י בר"ס זה וכן שאר פוסקים והוא פשוט ולכן כיון דאם מרגישין טעמו אינו בטל אפי' ביותר מששים הלכך מלח ותבלין כו' אינם בטלים אפי' באלף לפי שמן הסתם נותנין טעם אפי' באלף כיון שנעשים ליתן טעם דהא דמילתא דעביד לטעמא אינו בטל היינו נמי מטעם שמסתמא הוא נ"ט אפי' באלף וכדמוכח מדברי סה"ת שהביאו הטור וב"י ס"ס ק"ה ולפ"ז היכא דידוע בבירור שאינו נ"ט כגון שנפל קורט א' של מלח או תבלין ליורה גדולה מותר וכן משמע להדיא בת"ח כלל פ"ה דין כ' וכן מצאתי (בתוס' בעבודת כוכבים דף ס"ו ע"א) סוף ד"ה תבלין בהדיא וז"ל והא דטעמא לא בטיל לא בעי למימר דלא בטיל כלל אלא דלא בטיל כשאר איסורים אבל בטל ודאי שפיר כי ידעינן ודאי דנתבטל הטעם כגון ביורה גדולה עכ"ל וכן הוא בפוסקים:


(כט) אפי' באלף לא בטיל כו'. וכתב באו"ה כלל כ"ה דהיינו מדרבנן וכתב עוד שם בסוף הכלל דאם אינו ידוע אם מרגישים טעמו או לא מתיר בכה"ג בא"ז גם עתה להאכילו לעובד כוכבים מסל"ת ע"כ:


(ל) ולכן מלח ותבלין כו' עיין בת"ח כלל פ"ה ד"ד שפסק דאפי' נפל מלח ותבלין לדבר ששוה בשמו אפ"ה כיון דחלוק בטעמו לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בששים ע"ש:


(לא) דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן. אפי' אינם אסורים אלא מדרבנן אינם בטלים כן הוכיח הב"י לקמן ר"ס קי"ב מהש"ס וכן משמע מתשובת הרשב"א שהביא ב"י ס"ס קל"ד ומדברי האו"ה והרב לקמן סי' קי"ד ס"ו שכתבו כן גבי סתם יינם דאינו אלא מדרבנן ע"ש וכן משמע מדברי הפוסקים בכמה דוכתי:


(לב) אם אסורים מחמת עצמם כו'. כגון תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכיוצא בו לאפוקי בלועים מאיסור וכדלקמן ס"ס ק"ה:


סעיף ט[עריכה]


(לג) כל אחד מצטרף כו' לבטל חבירו כו'. דסברא הוא דכל איסור בטל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינה שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר עכ"ל הרא"ש:


(לד) וכן כ"ט כו'. בטור כתוב וכן שלשים ובש"ע הישנים מבלי הגהות כתוב וכן כ"ט זיתים וכן הוא בתשו' הרא"ש והוא יותר נכון דה"ל רבותא יותר ודוק ומ"מ צ"ע דהאי דינא לא שייך לפי מאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים דכיון דנפל כזית דם לקדרה אחת ולא היה בו ס' נ"נ וכן הקדרה הב' מיהו רישא איכא לפרושי בנפלו הב' זיתים בבת אחת דכל אחד מבטל טעם חבירו אבל הכא דמיירי בב' קדרות קשה דלא ה"ל להרב לסתום הדברים ועוד שכתב וכ"ש בשני זיתים א' של גבינה כו' משמע דברישא מודה להמחבר והא ליתא למאי דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים דפשיטא דהיינו אפי' בשוגג כדמוכח בכמה דוכתי וכדלקמן סי' צ"ט ס"ה בהדיא וי"ל דסתם הדברים לענין לח בלח דלא אמרי' חנ"נ בהפסד מרובה כדלעיל בסי' צ"ב ס"ד וכ"כ בהג"ה בסי' צ"ט ס"ה ועי"ל דהרב אזיל לטעמיה שפסק בת"ח הבאתיו לקמן סי' צ"ט ס"ק ט"ו דאם ניתוסף על האיסור בשוגג קודם שנודע התערובות לא אמרי' חנ"נ וא"צ אלא ס' נגד האיסור אם כן מיירי הכא שנתערבו ב' הקדרות יחד קודם שנודע התערובות אבל למאי דהוכחתי שם דאפי' לא נודע התערובות אמרי' חנ"נ א"כ לא שייך הא דינא בנפל לב' קדרות בפחות מס' אם לא בלח בלח בהפסד מרובה אבל מ"מ נ"מ לענין דכל א' מבטל טעם חבירו כשנפלו שניהם בבת אחת לנ"ט א"נ אם נפל כזית גבינה לכ"ט זיתים היתר ובקדרה אחרת נפל כזית בשר לשלשים זיתים של היתר ונתערבו אלו ב' התערובות בשוגג דמותר דלא שייך לומר חנ"נ כיון דעדיין כולו היתר וכדלעיל סי' צ"ד ס"ו וכמה דוכתי א"נ נ"מ אם נפל כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ואחר כך נפל כזית ועוד של חלב לאותן ס"א זיתים דא"צ ס' נגד ב' זיתים אלו של איסור אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף לבטל הכזית ועוד של חלב ואילו לא היינו מצטרפים הכזית של דם לא היה ס' לבטל הכזית ועוד והשתא דכל אחד מבטל טעם חברו גם הוא מצטרף לבטל מיהו כל זה דוקא בשני מיני איסורין שאין טעמם שוה אבל במין אחד לעולם חוזר וניעור וכדלקמן סימן צ"ט ס"ו:


(לה) ונתערבו הקדרות יחד בשוגג. אבל במזיד יתבאר דינו בסי' צ"ט ס"ה וע"ש: