שולחן ערוך אורח חיים תרמט ה

כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב הראשון בלבד אבל בשאר ימים הכל כשר:

הגה: ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים והכי נהוג אבל שאול יוצא בו (טור והמגיד בשם פוסקים). ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו בשאר ימים דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה והוי כשאול (תרומת הדשן סימן ק' ופסקיו סימן קנ"ט). וחסר כשר בשאר ימים (טור). וניטל פטמתו או עוקצו דינו כחסר וכשר מיום ראשון ואילך (רבינו ירוחם נתיב ח' חלק ג'). מיהו אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים משום מאוס (כל בו) עד שיסיר ניקור העכברים אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל שבעת ימים אף אם חתך היבשות או הנמור פסול כל שבעה הואיל ובא מכח פסול (הגהות אשירי פרק לולב הגזול). ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום ראשון ושאינו בודל ממנו כל בין השמשות של ליל שני ואילך ומותר אז לכתחילה לאכול ממנו מיום שני ואילך ולצאת ידי מצוה עם הנשאר (בית יוסף בשם הרא"ש) אלא שאין אנו בקיאין בתנאים כדלעיל בסוף סימן תרל"ח בהג"ה:

והפיסול שהוא משום עבודת כוכבים או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה או מפני שאינם מינם או שהם חסרים השיעור בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים פסול. (וחזזית פוסלת כל שבעת הימים) (רבינו ירוחם נתיב ח' חלק ג' ור"ן פרק לולב הגזול). והעושים שני ימים טובים פסולי ראשון נוטלין בשני אבל ברוכי לא מברכינן. ואם יש לחבירו לולב ואתרוג כשר יברך על של חבירו מדעתו (דברי עצמו):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ויש פוסלין בגזול כל ז'. משום דה"ל מצוה הבאה בעביר' ואין לברך עלי':

דניחא ליה וכו'. כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ ל"ד זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש שלא יקלקלנו:

עד שיסיר ניקור העכברים. בגמ' איכא תרי לישני דלישנ' קמא אמר רב נקבוהו העכברי' אין זה הדר איני והא ר"ח מטבל בו ונפיק ביה א"ל רב שאני עכברי' דמאיסי א"ד אמ' רב זה הדר דהא ר"ח אביל מני' ונפיק בי' וכ"ז בי"ט ב' ואין סברא לו' דפליגי הני לישני אם צריך לחתוך מה שנראה שאכלו העכברים דודאי הכל מודים שהוא מאיס ותו מאי ראי' מביא לישנא בתרא מהא דר"ח דאכיל מיניה ומה מדמה זה לאכילת עכברים שנראה בפנינו ולמה לא נחתוך אותו קצת המאוס ותו דמאי מקשה בלישנא קמא מדר"ח דהא רב דאסר היינו כל זמן שלא נחתוך המאוס וכ"ת דאכתי לא היינו יודעי' טעם דמיאוס והיינו סוברים דרב אוסר אפי' אחר שחתך את המיאוס משום שהוא חסר עד שתי' לו משום מיאוס ואז איו מפרשי' דרב לא פסל כולו רק אחר שחתכו זה אינו דא"כ אמאי אמרי' דיש כאן ב' לשונות דשמא גם ל' הב' ס"ל דעכברים מאיסין ואחר החתך קאמר רב דזה הדר ותו דהטור כ' ובה"ג פסל אם נקבו עכברים כל ז' משום דמיאוס אמאי פסלו הל"ל צריך לחתכו במקום המיאוס ע"כ נ"ל דהכל מודים שצריך לחתוך המאוס אלא דלישנא קמא ס"ל דאף אחר החתך יהיה פסול כיון דבא מחמת מיאוס וכעין שכ' הג"א אם חתך היבשות והמנומר דפסול דכיון דבא מחמת הפסול והמאוס וה"ה נמי באכילת עבבר דמאוס טפי ממנומר ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמירים לאסור עוד דהוה הדר ויוצא בו משום חסר כר' חנינא ורמ"א מחלק בין פסול דעכבר לפסול דמנומר דאינו נכון דודאי עכבר מאוס טפי כ"ז שרואין מקום המאוס ולפ"ז כיון שביארנו להחמיר כלישנא קמא כבה"ג וחיישינן למיאוס אפילו אם הסיר המאוס פסול כמ"ש:

וחזזית פוסלת כל ז'. הטעם בר"ן דכל שהוא פסול משום הדר אין חילוק בין ראשון לשני כדאמרינן בר"פ יבש פסול כל ז' משום דבעינן הדר ותימא לי דבדין לולב דסליק בחד הוצא כתב הר"ן מדאמרינן בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל ז' אפי' בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול עכ"ל ש"מ דכל שהפסול משום הדר לא פסול כל ז' לד"ה ודוחק לחלק בין הדר להדר גם מל' הגמ' דפסול כל ז' מדאמר רב בלישנא קמא אין זה הדר ולא אמר סתם פסול כמ"ש בכל הפסולין אלא להורות שיהי' פסול כל הז' ימים ובאשר"י כת' שמא ירושלמי חולק אגמ' דידן וסבר אפי' בהדר לא בעינן אלא יום ראשון ומדברי הרמב"ם שהם דברי הש"ע כאן בפסול מחמת מומין אינו פסול כי אם בראשון והיינו פסול מחמת שאינו הדר שזהו המום באתרוג וא"כ גם חזזית אינה פוסלת אלא בראשון וה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דחזזית פסול כל ז' ונרא' לענין הלכ' לסמוך להקל בחזזית כרמב"ם כיון דבשאר ימים אין חיוב נטיל' אלא מדרבנן:

שני ימים טובים כו'. הטעם דאנן בקיאין בקביעי דירחי ואין אנו עושים יום טוב שני אלא בשביל מנהג אבותינו כדאית' ריש ביצ' ויש סברא להיפך דכל דתיקון רבנן תיקון כעין דאוריית' וה"ל כמו יום ראשון ע"כ נוטלין ולא מברכין על פסולי י"ט הראשון:

יברך על של חבירו מדעתו. פי' יתן לו במתני' בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ הוה כשאול ופסול בי"ט ראשון וגם בשני מספק:

מגן אברהם

עריכה

(טו) מפני גזל וכו': ז"ד הרמב"ם דפסק כשמואל דבי"ט שני כיון דהו' דרבנן מותר הגזול אף על גב דהוי מצוה ה"ב, וצ"ע דא"כ למה כ' בס"א לאחרים כשר חוץ מיום ראשון הא אפי' לגזלן עצמו כשר לדעה זו וכ"כ בכל בו ששני הסברות האלו הם חולקין זע"ז ואפשר דהרב"י ס"ל דלכתחלה לא יטלנו הגזלן עצמו ולאחרים מותר:

(טז) ומותר ליטול: אבל אסור ליקח מביתו לבה"כ או איפכא כמ"ש סי' י"ד ס"ד עמ"ש שם:

(יז) ניטל פטמתו או עוקצו: ור"א פראג כ' דפוסל כל ז' ובד"מ חולק עליו וכת' כיון דטעמ' משום חסר כשר בשאר הימי' עכ"ל ואף על פי שחסרון אינו פוסל אלא בכאיסר שאני הכא כיון שהו' בראשו פסול (הג"מ) אבל במ"מ משמע שהפסול הפיטמא משו' הדר הוא שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא דחסר פסול ע"ש וכ"מ בסי' תרמ"ה ס"ז ובפוסקים ולכן אין להקל בפטמא:

(יח) עד שיסיר: נ"ל דס"ל לרמ"א דניקוב עכברים כשר מדינא כדעת רוב הפוסקים אך לכתחל' לא יטלנו עד שיסיר ניקור העכברים אבל יבש או מנומר שפסול מדינא ל"מ הסרה:

(יט) כולו ליום ראשון וכו': דביום ראשון אתקצאי כולו דהא חסר פסול ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מליל ב' ואילך אבל אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר לאכול ממנו ובלבד שישאר כשיעור וכמ"ש הרא"ש והטור וכ"מ דבתחלה לא כתוב שהתנה ע"ש וכ"כ רי"ו דלא כמ"ש ב"י ובב"י סי' תרנ"ג כ' בשם רשב"א תנאי מועיל בהדס להריח בו במ"ש דמ"ש מאתרוג דיוצא בו ואוכלם ול"ד לעצי סוכ' דהתם חג הסוכות לה' כתיב עכ"ל ועיין בתשובותיו סי' קס"ט משמע דס"ל דאפי' מה שצריך לשיעור אתרוג מהני תנאי ולכן כ' ול"ד לעצי סוכה וכו' ועיין בר"ן רפ"ק דביצה ופ"ד וז"ל תנאי מהני בסוכה וה"ל גביה כסוכ' דלאו מצוה כמי שיש לו אתרוג והתנה עליו לאכלו אם ירצה ואם נמלך יוצ' בו עכ"ל וכ"כ במלחמות ועי' בשבת דף כ"ב ובתו' שם אי' לאכול ממנו כו' ולצאת כו' פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כמ"ש סי' תרנ"ב:

(כ) אסור באכילה: משמע דס"ל דאע"פ שמותר בהנאה כיון דאסור באכילה פסול כל ז' ומ"ש תו' ל"ל טעמא גבי לולב של ע"א משום דמכתת שיעורי' ת"ל שאין בו דין ממון תי' המחבר במ"ש שאותו אתרוג וכו' אסור באכיל' כלו' דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו (ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג כמ"ש בתו' ריש הפ') משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאוכלו לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אף על פי שאסור בהנאה לכם קרינן ביה, אתרוג של ערלה פסול (גמ') וערלת ח"ל כשר שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג) וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו אבל לפי מ"ש הרב"י ביורה דעה סי' רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו א"כ פסול הוא, מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל ופשטא דתלמוד' משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור פסול (ש"ג) ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן נ"ל דיש להכשירו בשאר ימים דהא התו' ורש"י וכל בו מכשירין אפי' של ערלה בשאר הימים ולכן יש לסמוך עליהם בכה"ג. אתרוג דמאי כשר, וטבל עיין בר"ן:

(כא) שאינם מינם: כגון שוטה והצפצפ':

(כב) וחזזית: אינו הדר:

(כג) על של חבירו מדעתו: ואח"כ יטול את זה ד"מ:

באר היטב

עריכה

(ט) ליטול: אבל אסור ליקח מביתו לבית הכנסת או איפכא עיין סימן י"ד ס"ד. מ"א.

(י) פטמתו: ובמט"מ פוסל כשניטל פטמתו משום הדר ולכן אין להקל בפטמא. מ"א.

(יא) שיסיר: עיין ט"ז שהעלה דאפי' אם הסיר המאוס פסול ע"ש.

(יב) פוסלת: הט"ז כתב להלכה להקל בחזזית בשאר ימים ע"ש.

(יג) מדעתו: פי' שיתן לו במתנה בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו הוה כשאול ופסול ביום טוב ראשון. וגם בשני מספק. ט"ז.

משנה ברורה

עריכה

(כט) כל אלו וכו' - הוא לשון הרמב"ם וסתם המחבר לדינא כמותו ודעת הרמ"א בזה יבואר לקמיה:

(ל) שהם פסולים מפני מומין וכו' - דע דיש בהן שהם פסולים משום שאינו הדר ויש משום שהם בכלל חסר ודעת הרמב"ם בכולם להכשיר מיום ראשון ואילך ודעת שארי פוסקים יבואר לקמיה ומש"כ מפני גזל וגניבה ביו"ט הראשון וכו' טעמו כיון דיו"ט שני הוא דרבנן מותר הגזול אע"ג דהוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דבס"א קאמר דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן עצמו ומוכח שם דאפילו ביו"ט שני ותירץ המ"א דהתם רק לענין לכתחלה והכא מיירי לענין עצם הדין דבדיעבד יוצא ביו"ט שני אף בגזול אבל יו"ט ראשון לכו"ע לא דבעינן לכם ועיין בבה"ל:

(לא) הכל כשר - ומ"מ לענין ברכה בגנוב וגזול גם לדעת הרמב"ם אין לברך דבוצע ברך ניאץ ד':

(לב) ויש פוסלין וכו' - טעמם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בו:

(לג) בשאר ימים - דביום הראשון לא מהני מה דניחא ליה וכו' דהא בעינן לכם שיהא שלו ממש ולא עדיף משאול ועיין לקמן סי' תרנ"ח איך להתנהג ביום א':

(לד) דניחא ליה וכו' - כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ לא דמי זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש בו שלא יקלקלנו. כתב הפמ"ג שדוקא פ"א מותר ליטלו ולנענע בו כהלכה אבל לכל ז' ימים אפשר דמקפיד ואסור [ומטעם זה נ"ל דה"ה שלא יתן לחבירו בעצמו דאולי הוא מקפיד ע"ז] ועיין לעיל בסימן י"ד שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד דאסור מדינא ליטול שלא מדעתו. ואפילו אין בעליו עמו דוקא ליטול באותו מקום אבל להוציאו מביתו לביהכ"נ או איפכא אסור [אחרונים]:

(לה) וחסר כשר בשאר הימים - לכו"ע דיום א' דאורייתא בגבולין ושאר הימים דרבנן זכר למקדש הלכך עיקר הלקיחה כגון ד' מינים שבלולב ולקיחה לכל אחד ואחד בפני עצמו (ולא שיטול אחד בשביל כולם) תקון גם בשאר יומי כעין דאורייתא אבל בחסר לא תקון וכן בשאול. ודברים שטעמם משום שאינו הדר יש דיעות בפוסקים דעת הרמב"ם וסייעתו להכשיר כמו בחסר ודעת הרא"ש וסייעתו להחמיר בזה דבעינן הדר בכל ז' ימים משום הידור מצוה וסתם הרמ"א לקמיה בזה כוותייהו:

(לו) וניטל פטמתו - עיין לעיל סימן תרמ"ח ס"ז ועיין במ"א שהביא דיש פוסקים שסוברין דניטל הפטמא הוא משום הדר והוא מצדד ג"כ כוותייהו וע"כ אין להקל בניטל הפיטמא כל ז' ומ"מ אם א"א למצוא אחר יש לסמוך על המקילין דבלא"ה רוב הפוסקים סוברין כהרמב"ם דאף אותן שפסולין משום הדר כשר בשאר יומי [א"ר] ומשמע מדבריו דיוכל לברך ג"כ ויש שמפקפקין לענין ברכה אכן אם יצטרף עוד ספק בזה אם נטלה פיטמתו (עיין לעיל בסימן תרמ"ח ס"ז במ"ב) בודאי יוכל לברך בשאר יומי:

(לז) עד שיסיר וכו' - ולהכי מקילינן כאן דמדינא הוא בכלל חסר וחסר כשר בשאר יומי ורק לכתחילה מחמרינן כאן משום דמאיס וע"כ כשהסיר מקום המאוס כשר אבל במנומר או יבש דמדינא פסול משום הדר להכי אין מועיל תיקון משום דבא מכח פסול:

(לח) הואיל ובא מכח פסול - עיין בביאור הגר"א שמצדד לומר דלפי מה שפסק המחבר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ד דאם עלתה בו חזזית או שהוא מנומר וקלפו אם חוזר למראה האתרוג כשר מוכח דפליג ע"ז וכן מצדד המאמר מרדכי במסקנתו עי"ש וע"כ מצדד המאמר מרדכי דיש לדון להקל בחתך היבשות או הנימור בשאר יומי מאחר דסתם המחבר כדעת הרמב"ם וסייעתו דכל הפסולין משום מומין דכולל בזה בין שהפסול משום חסר או משום הדר כשר ביו"ט ב' [וכלול בזה אף יבש או מנומר דטעמם משום הדר] אף בלא חתך עכ"פ אין לנו להחמיר בחתך. ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך ע"ז. ועיין מה שכתבנו לקמיה לענין חזזית:

(לט) להתנות על אתרוג - היינו בעיו"ט קודם בין השמשות:

(מ) שיהיה כולו ליום ראשון - דאינו יכול להתנות שאינו בודל ממנו ויוכל להנות דהא יום ראשון איתקצאי כולו דחסר פסול בו ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מבין השמשות של ליל שני ואילך:

(מא) ומותר אז לכתחלה - ר"ל דאי לא התנה אינו רשאי לאכול ממנו אפילו בכל ימי החג כיון דאיתקצאי בבין השמשות של יום ראשון. ואם הפריש לכתחלה ליום שני דעת המ"א בשם הרא"ש דמותר לאכול אפילו בלא תנאי רק שישאיר השיעור הראוי לאתרוג דלא אמרינן איתקצאי רק השיעור הראוי לאתרוג ולא יותר וי"א דאפילו הפריש ליום שני אמרינן דאיתקצאי כל האתרוג ואסור לאכול ממנו אם לא שהתנה מתחלה וכן הסכים הגר"א בביאורו:

(מב) לאכול ממנו וכו' - ולצאת וכו'. פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כדלקמן בסי' תרנ"ב:

(מג) הנשאר - כתב הר"ן דוקא בנשתייר רובו דשמו עליו הא לא"ה לאו אתרוג מקרי ואתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג אבל בפסקי מהרא"י משמע דאפילו לא נשאר בו אלא מיעוטו סגי ביום שני [ד"מ] ובלבד שיהא נשאר שיעור ביצה כמבואר לעיל בסוף סי' תרמ"ח ועיין בב"ח:

(מד) שהוא משום ע"ג - כגון באשרה של ישראל וכנ"ל בס"ג ע"ש הטעם במ"ב:

(מה) שאותו אתרוג אסור באכילה - משמע אע"פ שמותר בהנאה כגון של טבל כיון דאסור באכילה פסול כל ז' וכ"ש אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דעומדים לשרפה דפסול כל ז'. וערלת חו"ל כשר אפילו ביום ראשון. אתרוג של דמאי כשר. ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור כגון שנפל מקצתו לתוך חלב רותח יש להחמיר שלא לצאת בו ביום ראשון אבל בשאר הימים יש להקל כיון שאין איסורו מחמת עצמו:

(מו) שאינם מינם - כגון הדס שוטה בסימן תרמ"ו וצפצפה בסימן תרמ"ז ואתרוג המורכב:

(מז) חסרים השיעור - דאף דמבואר לעיל דחסר כשר בשאר יומי מ"מ צריך שישאר בכל אחד כשיעורו:

(מח) וחזזית פוסלת וכו' - זהו רק לדעת המחמירים בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם בהדר אינו פוסל אלא ביום א' בלבד והו"ל לכתוב בלשון ויש אומרים אלא שכן דרכו בכמה מקומות וכן מה שכתב בהג"ה למעלה אבל יבש או מנומר שפסול כל ז' הוא ג"כ אזיל לשיטתו שמחמיר בהדר כל ז' אבל לדעת המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם גם ביבש ומנומר אינו פסול אלא ביום א' בלבד:

(מט) כל שבעת הימים - ובשעת הדחק יש לסמוך להקל בחזזית בשאר ימים כיון דבשאר ימים אין חיוב נטילה אלא מדרבנן:

(נ) לא מברכינן - דיש דיעות בפוסקים דכיון דאנו עושין משום ספיקא דיומי אפשר דדינו כראשון או דכיון דאנו בקיאין בקביעא דירחא דינו כשאר ימים לכך נוטלין בדליכא אחר ולא מברכינן ואף דבדליכא אחר גם ביום ראשון נוטלין ולא מברכין כמבואר לקמיה בס"ו שם מיירי בדליכא אחר כלל וכאן מיירי שיש בנמצא ע"י טורח וקמ"ל דבשני א"צ לטרוח:

(נא) יברך על של חבירו מדעתו - פי' יתן לו במתנה בענין דמהני אפילו ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה מ"מ לא עדיף משאול ופסול ביו"ט ראשון וגם בשני מספק וע"כ יתן לו במתנה ולא בתורת שאלה. וכתב המ"א בשם הד"מ דאח"כ יטול את זה ור"ל על של חבירו שקבל במתנה יברך ואח"כ יטול שלו להלל והושענא:

ביאור הלכה

עריכה

(*) מפני גזל וגנבה וכו': עיין במ"ב מש"כ וקשה דבס"א קאמר וכו' ותירץ המגן אברהם וכו' ובמטה יהודא כתב וליתא לענ"ד דהא בס"א הזכיר לשון פסול ומשמעות פסול הוא אפילו דיעבד ויותר נ"ל דהך דגזל וגנבה באשגרת לישנא נקט הב"י וכדי נסבה ותפס לשון הרמב"ם ז"ל כצורתו ועיקרו הוא משום החילוק דמחלק בין פסולי המומין ובין פסולי שארי ענינים שהם משום ע"ז או מפני שאינם מינם ולפ"ז מה דהוסיף הרמ"א ויש פוסלין בגזול וכו' הוא רק אדעת הרמב"ם ולא על ב"י דהוא סובר ג"כ הכי לדינא וכמו שפסק בס"א וכן משמע מהגר"א דהמחבר העתיק רק לשון הרמב"ם להורות לענין כל הפסולין בין אלו שהוא משום הדר או משום חסר דאינו נוהג אלא ביום א' אבל לענין גזל סתם בריש הסימן להחמיר דכן כתב הגר"א בסוף ד"ה וחזזית ע"ש:

(*) אבל אם היה יבש או מנומר וכו' אף אם חתך וכו': לפי מה שמבואר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ב במ"ב שם דלכו"ע יבש במקום אחד אינו פוסל שלא ברובו ע"כ דהכא מיירי שהיה יבש ברובו או שהיה בשנים ושלשה מקומות או בחוטמו וסובר כהי"א שם דאל"ה כשר אף בלא חתך וגם ביום ראשון:

(*) פסולי ראשון נוטלין בשני אבל ברוכי וכו': וה"ה בשאול בשני אין לברך עליו [א"ר ופמ"ג בסימן תרנ"ח וכ"כ בברכי יוסף וכן משמע מדברי הרמ"א לקמיה וכן מוכח ברי"ו ובכל בו והעולם אין נזהרין בזה. בכורי יעקב]:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}