שולחן ערוך אורח חיים קסז ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קסז · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך.
- הגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו). והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).
מפרשים
(ז) הביאו מלח כו'. נראה דאפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש בס"ה מ"מ כיון דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ואע"ג דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק אלא דאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם היה דעתו תחלה לאכול בלא לפתן ואח"כ אמר הביאו לפתן הוה הפסק וצריך לחזור ולברך כבר דחה ב"י מהלכה מפני דקי"ל אפילו דיבר במידי דל"ש לפרוסת המוציא אלא לצורך סעודה לא הוי הפסק. וכן נ"ל דמוכח מן גביל לתורי דלא הוי הפסק. והב"י דחה זה ואמר דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו לעד"נ דאין איסור בטעימ' בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן כו' ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש ל' זה בפ"ק דשבת דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והא ראיה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת ובפי' אמרו בזה והדר ואכלת ושבעת דלכאורה קשה למה מביא כאן ושבעת אלא להורות דמתחלה לא היה רק כדי אכילה המביאה לידי שביעה וכ"כ מורי חמי זכרונו לברכ' דלאו דוקא לפרוסת המוציא:
(ח) כבר יצאו כולם כו'. זה הביא ב"י בשם הרוקח וחלק עליו ודחה ראיה שלו בטוב טעם כי הרוקח מביא ראיה מהא דמברכין ונותנין לתינוק לשתות ואינה ראיה דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק לבד וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אע"ג דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזל' לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמ' יהי' עדיף של חברו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו. ומו"ח ז"ל הביא ראיה לפסק הרוקח מהא דפירש"י על טול בריך דלא הוי הפסק הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיטו למי שאצלו כו' משמע דאם טעם הבוצע מהפרוסה אע"פ שהמסובין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מהמסובים שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מהפרוסה לכולם מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין בזה ראייה כלל דודאי הוי הפסק גמור במה שהמסובים מפסיקי' בדבור קודם עיקר אכילת' אף אם לא היו טועמים פרוסת המוציא ותלמוד' לא בעי רק לומר דשיחה לא הוי הפסק באמירת טול פרוסת המוציא וזה לא תמצא רק בבוצע לחוד ואין שייך כאן לומר רבותא ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח:
(טז) ולא יסיח: עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועיין סוף סי' ר"י דהלועס א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע:
(יז) מענין דברים: אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:
(יח) מאכיל לבהמה: הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח):
(יט) אבל אחר כך לא הוי כו': והא דצריך להמתין עד שיביאו מלח לפני כל אחד כמ"ש ס"ה היינו לכתחלה דלכתחלה אסורים גם הם להפסיק והא דקאמר בסי' קע"ד ס"ח דיין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי ואין יכולין לענות אמן ולא קאמר משום דמפסיקין בין ברכה לשתיה התם ה"ק דיטעמו כלם תכף לברכה זה אחר זה ומיהו בתו' פסחים דף ק"א בד"ה ור"י אמר כתבו בהדיא דאם הפסיקו צריך לחזור ולברך ע"ש ובד"ה ידי קידוש וכ"כ הראב"ן סימן קפ"א וכן כתב הרא"ש והמרדכי בהדיא, והל"ח כתב דהתוספות סברי כהרוקח משום שכתבו דף קט"ו מצה לפני כל אחד ואחד נראה דטעמא כדי שיטעום תכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה א"צ לטעום תיכף לברכ' מיד עכ"ל וסובר הל"ח דרשאין להפסיק וזה אינו כמ"ש התוספו' דף ק"א ועוד דהא בכל השנה נמי צריך ליתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד כמ"ש ס"ה אלא פשוט דכוונת התוס' אף על גב דבכל השנה ממתין עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא הכא נותני' מצה לפני כל א' כדי שיטעום תכף ומיד בלי הפסק כלל, ולכן כפלו לשונם וכתבו תכף לברכה מיד, אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם:
(ט) לאכילה: וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך. של"ה עיין מ"א ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ג. עיין ט"ז ס"ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע"ש וצ"ע דבגיטין דף ס"ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור"ר משה חאגי"ז השיב דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כ"א על שנשנה במקומו לזה דייק הט"ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו"ק באר היטב אשר לפני.
(י) מלח: אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ"ה לא הוי הפסק. ט"ז.
(יא) הפסק: ט"ז ומ"א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ"כ בפרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד וט"ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע"ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע"ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ג.
(לד) יאכל מיד - דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:
(לה) ולא ישיח - עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:
(לו) ואם שח - אפילו תיבה אחת:
(לז) מענין דברים - ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:
(לח) שבירך על הפת וכו' - ואפילו פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני סעודה:
(לט) תנו לפלוני לאכול - בין עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:
(מ) מאכל לבהמה - ג"כ מעניני סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:
(מא) לא יפסיק כלל - בכל אלו הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:
(מב) ששח - הבוצע קודם שאכל כצ"ל:
(מג) אבל אח"כ וכו' - פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:
(*) ולא ישיח: עד שיבלע עכ"פ מעט כמו שכתבתי במ"ב ויש ליזהר בזה הרבה דדעת המ"א וא"ר דמה שלועס לא מקרי עדיין אכילה וא"כ כששח הוי הפסק בין הברכה לאכילה ועיין בא"ר שהביא בשם ברכת אברהם שגם הוא סובר כהמ"א אך הרבה אחרונים כתבו דאף שלכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה מ"מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו א"צ לחזור ולברך דהלעיסה ג"כ אתחלתא דאכילה היא [הג"ה והנה ראית המ"א הוא מסימן ר"י דהלועס ופולט א"צ ברכה ובאמת לפי מה דמסקי האחרונים שם דשם משום שכונתו רק לטעימה בעלמא א"כ אין שום ראיה לעניננו דכונתו בלעיסה היה רק לשם אכילה וכן דחה באמת בזה הבגדי ישע את דבריו וכזה ג"כ בספר מגן גבורים וכן הגריעב"ץ בסידורו כולם דחו דבריו מהלכה [ונ"ל עוד דאף שבא"ר פה סתם כדבריו בסימן ר"י סק"ג שהביא משם ע"ת משמע שם בהדיא דאם לעס האוכל בפיו שלא לשם טעימה רק לשם אכילה מקרי אכילה] ומ"מ אפשר ליישב דבריו דכונתו הוא לפי מה שכתב בסימן ר"י מתחלה לפי דעת הרוקח דאפילו כונתו לאכילה מקרי רק טעימה ואף דשם מיירי באכילה ממש מ"מ לענין לעיסה לבד ס"ל להמ"א דבודאי יש לתפוס כדבריו דרק בשם טעימה מקרי עדיין אך האחרונים הנ"ל לא הסכימו לדבריו לענין דיעבד. ולענ"ד באמת צע"ג בזה דלשיטת הרמב"ם דס"ל לענין ברכה דהסוגיא איירי בבולע אפשר דבלא בליעה רק בלעיסה בעלמא אפילו כשהיה מתכוין לאכילה בשם טעימה בעלמא מקרי עדיין וכפי הנראה לדינא לכאורה יש לנהוג למעשה כהכרעת הח"א ואפשר עוד דאפילו המ"א מודה היכא דבלע הטעם שיש בפיו מן הלעיסה שא"צ לחזור ולברך דעי"ז חלה הברכה]. ועיין בח"א שגם הוא הסכים כן להלכה אך משמע מדבריו דדוקא כשבלע מתחלה עכ"פ הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה עי"ש:.
(*) ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל: היינו אפילו בתנו לבהמה כן משמע מסתימת הכל בו וכן הביא בשיו"ב משם ספר האורה וכן מוכח בבה"ל ובספר האשכול עי"ש. והנה המ"א הביא בסימן רע"א בשם תשובת מהר"מ דלאכול קודם הבהמה הוא איסור דאורייתא ומשמע דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא ולפ"ז פשוט דאפילו בירך המוציא צריך להפסיק אבל מהפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל הכי. ודע עוד דמסתימת הרמ"א משמע דאפילו פת שאינו נקי אף דלכתחלה בודאי מצוה להביא מלח קודם שמברך על הפת אבל בדיעבד אם כבר בירך אסור להפסיק קודם שיבלע מעט מפרוסת המוציא והנה הפמ"ג כתב דהרמ"א מיירי רק בפת נקי ולא נהירא אח"כ מצאתי בעזה"י בבה"ג ובאשכול שמוכח בהדיא כמו שכתבנו:.
(*) אבל אח"כ וכו': עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים שמסכימים עם הב"י ובאמת מקור דברי הרמ"א הוא מרוקח ואור זרוע והמעיין באור זרוע בתחלת דבריו יראה דלא איירי כלל בדינא דרמ"א בהפסיקו השומעים קודם שאכלו אלא תוכן דברי האור זרוע דשקיל וטרי הוא דלאו חיובא הוא להיוצאים בברכה לטעום מפרוסת הבוצע בדוקא אלא כאו"א יכול לאכול מככרו המונח לפניו דלא הוציאם אלא בברכה אבל לא שיאכלו דוקא מככרו ומשום זה אע"ג דבודאי יש חיובא לטעום מככר שברכו עליו המוציא [דבלא"ה תתבטל הברכה אצל המברך וממילא תתבטל ג"כ שמיעתם ולא יצאו גם הם וכמו שמוכח בסימן רי"ג ס"ב דהיכא דהברכה הוא לבטלה ממילא לא יצאו גם השומעים וכעין סייעתא לדברינו מדברי רבינו יונה בסוגיין דאין המסובין רשאין לטעום וכו' עי"ש בתירוץ א' ומה שהביא הפמ"ג ראיה מסימן ר"ט ס"ב בהג"ה דכתב שם הרמ"א גם הוציא האחרים בברכתו ולכן ברכתו ברכה לאו ראיה היא כלל לענ"ד דהתם אמרינן הואיל דהברכה חלה על אחרים שיוכלו לשתות מכוסם חלה נמי הברכה לגבי דידיה שיוכל לשתות יין מכוסות אחרים אע"ג דלא היה דעתו עליהם בפירוש אלא בסתמא וברכתו לא לבטלה היא כלל משא"כ בענינא דידן כיון שהפסיק לא חלה עדיין הברכה כלל ואינו יכול לאכול ולשתות על סמך ברכה זו והוי לבטלה וממילא לא יצאו השומעים ג"כ בברכתם ובדברינו מיושב קושית המ"א שמקשה בסימן רי"ג ס"ב על דברי הרמ"א דסימן ר"ט] אבל אין החיוב מוטל על כל אחד מהשומעים ובטעימת אחד מהם סגי או שיטעום הבוצע או אפילו אחד משארי המסובין יכולים אח"כ כ"א לאכול מככר אשר לפניו ומביא ראיה לזה מההיא דעירובין דאמרינן שם לטעמיה ינוקא אלמא דלאו דוקא כל השומעים מחויבים לטעום מכוס שברכו עליו אלא בטעימת אחד סגי ואפילו לא טעם המברך בעצמו אלא אחד מן השומעים סגי כן הוא תוכן דבריו למעיין שם [וכן משמע משארי ראשונים בסוגיא זו שעל זה שקלו וטרו עיין תוספות ר"י שארליא"ן וברבינו יונה] אבל אה"נ דאסור להפסיק לכל אחד מהשומעים קודם שיאכל מככרו ואם הפסיק אבד ברכתו ודברים אלו יש להעמיס גם ברוקח המובא בב"י למעיין בו אלא שיש שם ט"ס קטן שבמקום והשיחו צ"ל והשיח ור"ל שאחר שאכל המברך מככרו אף שהשיח מ"מ נפקי כולם בברכתו ויוכלו אח"כ לאכול מככרם משא"כ אם השיח קודם שאכל איבד ברכתו והויא ברכה לבטלה וממילא גם אחרים לא יוכלו לאכול מככרם על סמך זה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב וזהו שלא כדברי הפמ"ג שרצה לומר שבאופן זה לכו"ע יוצאים דליתא וכן י"ל בכונת הריקאנטי סימן ע"ד המובא בא"ר ע"ש ולפ"ז גם הוא יכול לסבור כהב"י היוצא מדברינו שמרוקח ואו"ז גופא ג"כ אין מקור לדברי הרמ"א וקם דינא כהב"י וכמו שכתבו האחרונים:.