שולחן ערוך אורח חיים רט ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אורח חיים · רט · ב · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו וכך היתה אמירתו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו יצא.

הגה: ואם היו אחרים שותים גם כן ויין לפניהם ודעתו גם כן על יין שהיה סבור שבכוסו יין ובירך בורא פרי הגפן ונמצא אחר כך שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אחר כך יין אין צריך לחזור ולברך ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות דהא דעתו היה לשתות גם כן שאר יין גם הוציא האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה (תשובת מהרי"ל סימן צ"ב, בית יוסף סוף סימן ר"ו):

מפרשים

מגן אברהם

(ג) לקח כו':    כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו דאלת"ה אלא איירי שסובר שהי' יין קשה דלעיל כ' וי"א וכו' אף ע"ג דאמר כהוגן כ"ש כאן דאמר שלא כהוגן ה"ל לכתוב וי"א וכו' ולמה כ' סתמ' ועוד דלמה לא כתב כאן ג"כ וסבור שהוא של יין כמש"ל אלא ע"כ כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן וסיים שנ"ב לא יצא וכ"פ התוס' והמרדכי ורש"י והרמב"ם וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח /ס"א/ אחרי שהוא יודע שהוא י"ט משמע דאם לא ידע לא יצא ואפי' תכ"ד ועיין סי' ר"ח ס"ג ומ"מ קשה למה פסקו התוס' לחומר' הא קי"ל ספק ברכות להקל וכן הקשה במ"צ ח"ב ס"ב ואפשר לומ' דס"ל מצות צריכות כונה והכא נתכוין למין אחר כמ"ש התוס' שם ובב"ה לכ"ע צריך לחזור אם לא פתח כהוגן כיון שהי' דאורייתא וכ"מ בש"ג ספ"ז וספ"ח:


(ד) ותוך כ"ד:    משמע שאחר כדי דיבור צריך לברך וי"א דשאר הפוסקים חולקים ע"ז ור"י הלוי סי' מ"ז הוכיח דכ"ע מודה בזה וכ"מ במ"צ ח"ב ס"ב ומיהו מל' התו' משמע דזה אזיל לשיט' ר"י ע"ש (כ"ה):


(ה) אחרים שותין כו':    לכאורה משמע כאן דתרתי בעינן אחרי' שותים ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין אפי' אין אחרי' עמו אינו צריך לברך דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ו ס"ו ע' סי' ער"א סט"ו ומשמע דוק' שלא הפסיק עד ששתה יין, ובמהרי"ל אי' שטעם הכוס של מים ע"ש וקשה דלהוי הטעימת מים הפסק בין הברכה לשתיית היין כמ"ש סי' קס"ז, ואפשר דס"ל דטעימה כיון שהי' ג"כ אכילה לא הוי הפסק וצ"ע ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרי' שהיה יין לפניהם צ"ע, ונ"ל דיצאו מ"ד אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם ה"נ יצאו בדיעבד ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו וכ"מ כאן דכתב גם הוצי' האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא, והיכא דבעי למימר בא"י אמ"ה פוקח עורים וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים וחזר ואמר תכ"ד פוקח עורים [צ"ע אם] יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע, מי שאמר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר וסיים במ"ב יצא ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש (מ"צ ח"ב ס"ב כ"ה) ונ"ל דוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ומברך אח"כ על הבשמים:

באר היטב

(ג) בפה"ג:    ומיירי שידע שהוא מים רק טעה בדיבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בפה"ג וסיים שהכל לא יצא. מ"א ע"ש.


(ד) כ"ד:    משמע שאחר כדי דבור צריך לחזור ולברך מהר"י לוי סי' מ"ז והלק"ט ח"ב סי' קמ"ט ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ט כ' דא"צ לחזור ולברך עיין מ"א והיד אהרן.


(ה) שותים:    לכאורה משמע כאן דתרתי בעי אחרים שותין ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם היה בדעתו לשתות גם שאר יין אפילו אין אחרים עמו א"צ לברך ודוקא שלא הפסיק עד ששתה יין ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך והאחרים שהיה יין לפניהם יוצאים בברכתו אף שהיה ברכה לבטלה עיין מ"א.


משנה ברורה

(ה) ובירך בא"י וכו' - היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ"ה כיון שעקר תוך כ"ד וסיים כהוגן יצא:

(ו) ותוך כדי דיבור - אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך. ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ"ז שהוא דאורייתא אם אירע כה"ג כגון שאכל לחם וטעה וסבר שאכל פירות והתחיל לברך בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ונזכר שהוא לחם וסיים הזן את העולם וכו' כהוגן צריך לחזור ולברך ודוקא באופן זה שציירנו אבל אם טעה וסבר על הלחם שאכל שהוא אחד מחמשת המינים והתחיל לברך בא"י אמ"ה על המחיה ונזכר יכול לסיים הזן את העולם כולו וכו' ויצא דמחיה נמי מזון הוא. כתבו האחרונים מי שאומר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר שצריך להקדים בשמים וסיים בורא מיני בשמים יצא ידי בשמים וחוזר ומברך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש ודוקא כשנתכוין בשעת הזכרת שם ומלכות על הבשמים שנקט בידו ונכשל בלשונו ואמר בורא מאורי האש אבל כשנתכוין על האש יצא ידי ברכת מאורי האש ואח"כ מברך ברכה אחרת על הבשמים דהא על האש ג"כ צריך לברך והסדר אינו מעכב. ולענין ברכת השחר אם טעה בפוקח עורים ומלביש ערומים וכדומה נתברר לעיל בסימן מ"ו במ"ב סק"כ עי"ש:

(ז) ובירך בפה"ג - וכונתו היתה להוציא גם האחרים בברכתו:

(ח) דהא דעתו היה וכו' - אמר שני טעמים לפטור אחד כיון שדעתו לשתות שאר יין ואפילו לא היה אז אותו היין לפניו והביאו לו אח"כ חל הברכה עליהם [ואף דכוס זה היה מים והתחיל לשתותו אפ"ה לא מקרי הפסק כיון שלא הפסיק בדיבור בינתים] ואפילו לא היה דעתו בהדיא לשתות יותר ורק בסתמא כיון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות היין שלפניהם נמצא שלא היתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות שאר יין. והנה הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן ר"ו ס"ג בהגהה שס"ל שם דהיכא שלא היה דעתו בהדיא ורק בסתמא צריך לחזור ולברך ולכן בעניננו נמי כתב דהא דעתו וכו' אבל לפמש"כ שם במ"ב ובה"ל דיש כמה פוסקים שסוברין דאפילו בסתמא כל שהיו לפניו על השלחן בשעת ברכה ממילא חל הברכה על כולם ואין צריך לחזור ולברך כשנשפך הכוס שבירך עליו א"כ ה"ה בעניננו כשנמצא מים ושותה כוס אחר יין שהיה לפניו בכל גווני א"צ לחזור ולברך:

ביאור הלכה

(*) ותוך כדי דיבור:    עיין במ"ב מש"כ ודוקא בברכות שהם דרבנן כ"כ המגן אברהם בשם הריא"ז והטעם דהא בגמרא הוא בעיא דלא איפשיטא וכתב ברי"ף דנקטינן לקולא משום דהוא ספיקא דרבנן ומינה דבדאורייתא אזלינן להחמיר ומה שציירתי וטעה וסבר שאכל פירות דאי בשעת שאמר שם ומלכות היתה כונתו לומר כהוגן אלא שאח"כ נכשל בלשונו ואמר על העץ ועל פרי העץ נראה שמהני מה שחזר תוך כדי דיבור לומר כהוגן אפילו בדאורייתא וראיה לדבר דהא דעת ר"י בתוספות דבברכות אפילו דרבנן בספיקא אזלינן לחומרא ואפ"ה כתבו מיהו היה אומר הר"ם דאם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו מאחר שהוא יודע שהוא יו"ט ע"ש הרי דזה דבר פשוט הוא לתוספות דהיכא שכונתו בעת אמירת שם ומלכות היה כהוגן אלא שאח"כ נכשל בלשונו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור וספיקא דהש"ס הוא רק אם הכוונה היתה ג"כ שלא כהוגן. ודע עוד דאף דלדעת רש"י והרשב"א והרבינו יונה היכא דבשעת אמירת שם ומלכות היתה על דעת שלא לסיים כהוגן ואח"כ נזכר וסיים כהוגן [והוא הי"א שבסעיף א'] הוא בעיא בגמרא ומשום דלא איפשטא אזלינן לקולא כמו שכתבו הפוסקים וא"כ לפ"ז אי איתרמי כה"ג במלתא דאורייתא [כגון בבהמ"ז שבשעה שאמר בא"י אמ"ה היתה דעתו לומר על העץ ועל פה"ע ונזכר וסיים בפיו הזן את העולם כהוגן] הכי נמי דלא יצא וצריך לחזור לראש דהא ספיקא דאורייתא הוא וכן כתב באמת הריא"ז שהובא בשלטי הגבורים ובמ"א מ"מ לדינא צ"ע דמכמה ראשונים משמע דפליגי על רש"י [הראב"ד והרמב"ן ופירשו כן דעת הרי"ף ג"כ] וסברי דפשיטא דלא אזלינן כלל בתר מחשבה לבד כיון שבפיו אמר כהוגן וא"כ לדידהו בודאי אף בדאורייתא יצא וצ"ע לדינא:.





▲ חזור לראש