ט"ז על אורח חיים קסז

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים קסז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) במקום שנאפה היטב. בטור כ' עוד ממקום היפה שבפת:

(ב) ובפת דידן כו'. פי' דבפרק חלק אמרינן דיבצע ממקום דקדים בישולא. ויש ב' גירסות הא' דקרים ברי"ש ופי' ממקום דנקרמין פנים של פת בתנור דהיינו מלמעלה לא מאמצעיתו של לחם וגי' אחרינא דקדי' בדלי"ת ופירש ממקום שהלחם אפוי הרבה וכל זה בלחם שלהם שהיה נאפה באויר התנור ושם לא היה חילוק בין עליון לתחתון כי הכל היה באויר התנור. אבל פת שלנו נאפ' על קרקעית התנור ויש בזה ב' דיעות די"מ שמתבשל תחלה בצד התחתון כי שם נדבק בתנור. וי"מ שצד העליון מתבשל תחלה ע"כ כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמטה ומלמעלה בחתך א':

(ג) וצריך לחתוך כו'. כדי שלא יהיה שהיית החתיכה הפסק בין ברכה לאכילה ואע"ג דאין זה הפסק דהא בשבת לא יחתוך כלל קודם המוציא דבעינן שלימות כדלקמן. אלא דבחול יעשה ע"צ היותר טוב:

סעיף ב

(ד) יברך המוציא כו'. דבגמרא יש פלוגת' רבנן ס"ל המוציא ור"נ ס"ל מוציא ואמרי' דבמוציא כ"ע ל"פ דמשמע לשעבר והברכה קאי על העבר אלא דבהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסקי' כרבנן. וכתבו התוספות אע"ג דבמוציא כ"ע ל"פ מפרש בירוש' כדי שלא לערב ראשי האותיות העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפ"ק דפסחים יש נמי כה"ג בברכת ביעור חמץ דיש פלוגתא אי נימא לבער או על ביעור ואמרי' לבער כ"ע ל"פ כ"פ בעל ביעור והלכתא על ביעור וכ' שם הרא"ש אע"ג דלבער כ"ע מודים ובעל ביעור פליגי משום דאמרי' בברכות מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרי' בפ' כ"מ משתבחי רבנן לר"ז בדרב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא א"ל הביאו לידי כי אתא קריבו ליה תכא א"ל לטעום מר מידי פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן דאמרי אף המוציא (כ"כ זקיני מהר"י בר בצלאל) אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ"ע ל"פ אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור להשמיענו חידוש דג"ז להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ל. וקשה לי מפ"ג שאכלו דף כ"ב מפלוגתא דר"ע ור"י אם לומר ברכו את ה' המבורך דר"ע ס"ל דאומר ברכו את ה' המבורך ואיתא שם בגמ' רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואישתק ולא אמר המבורך אוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא פי' כלי חרס בהדי פלוגת' למה לך (פירש"י טוב לאחוז דברי ר"י שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שא"צ) ועוד הא נהוג עלמא כר"י ע"כ הגמ' ואמאי גער רבא ברפרם דהא שפיר עבד כדי להראות שאף זה יצא ומ"ש מההיא דכיצד מברכין שאותו שאמר מוציא היה כונתו לאפוקי נפשיה מפלוגתא כדאמרינן בהדיא התם בגמ' ואפ"ה חלק עליו ר"ז מטעם דניכר מברכותיו של אדם אם הוא ת"ח ושמא גם רפרם כאן עבד מטעם זה כר"ע להראות חידוש דאין חילוק בעולם ביניהם דהכא כ"ע מודים בהמבורך הוה כהתם במוציא מודים כ"ע ואמאי לא נימא דשפיר עבד רפרם להראו' בברכותיו שהוא ת"ח כמו שירצה ר"ז בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות ניחא אלא להרא"ש דכתב מטעם שצריך להראות חידוש והוא מוכח מכח ההיא דפסחים קשה. ויש לישב דאחד מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה אליבא דכ"ע ובשלמא ההיא דר"ז היה שפיר עושה להראות חידוש דהלכה לומר המוציא כרבנן דפליגי עם ר' נחמיה ואע"ג דפשוט דהלכ' כרבים מ"מ ה"א דהלכ' כר"נ דמסתבר טעמיה דמייתי ראיה דהמוציא משמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובשעה שאמר משה כן אכתי לא הוציא אותם אלא דרבנן מתרצי להאי קרא כדאי' שם בגמ' ממילא לר"נ עדיף טפי ע"כ קמ"ל חידוש דהלכה כרבנן וזה מבואר בלשון ר' זירא שאמר אי אמר המוציא אמר טעמא דמשמע דהיה צ"ל טעם ע"ז וזה עיקר החידוש וכן בפלוגתא דעל ביעור היה סברא לו' לבער דכ"ע מודים ופליגי בעל ביעור ר"פ ורב פפי ממילא הי' סברא לומ' כמו שכ"ע מודים ע"כ הוה חידוש במ"ש על ביעור אבל התם בהמבורך ע"כ לא אמר ככ"ע אלא שבא לומר חידוש דהלכה כר' עקיבא שא"צ המבורך וזה אין חידוש דהא קי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו וכיון שאין כאן חידוש טפי ניחא לומר ככ"ע ע"כ איקפד עליו רבא וא"ל א"כ למה הוצרך רבא שם בפ"ג שאכלו לעיל מינה לפסוק הלכה כר"ע לענין שאין חילוק בין רבים ליחיד י"ל דהתם איכא רישא דמתניתין שם דאתיא כר"י הגלילי וה"א דכן הלכה קא משמע לן כאידך סתמא דאתיא כר"ע כנלע"ד ליישב:

סעיף ה

(ה) עד שיביאו לפניו מלח. בגמ' ורמב"ם כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד מלח כו' ולמה כתב הטור וש"ע לפניו. ונראה דהטור מיירי ביחיד שאוכל ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים וזה מדוקדק בלשון גמרא ורמב"ם שכתבו אין הבוצע רשאי לבצוע כפל לשון אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע ולכן לא כתב הטור לשון הזה אלא לא יבצע לחוד:

(ו) נקייה כו'. בטור כתב ואם היא פת נקיה א"צ וכ"כ ר"ח והרמב"ם והקשה ב"י אמאי כתב שכן כתב הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כ"כ אלא כתב אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה ולי נראה לפר' דברי הטור לפי שהרא"ש כתב וז"ל א"ל לית דין צריך בשש. י"מ איחור עד שיביאו לפתן מל' כי בושש משה וי"מ אין זה צריך לפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא עכ"ל ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ דלפי' הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להתאחר בשביל הבאת לפתן דמ"ש תחילה עד שיביאו לפניו לפתן היינו אם הוא מוכן אלא שמחוסר קצת הבאה משא"כ במקום שצריך איחור ושם במעשה ההוא דרבה בר' שמואל היה בענין שאם היה רוצה להמתין על הלפתן הי' איחור בדבר ע"כ אמר שא"צ להתאחר בשביל זה ול' לית דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן שא"צ לאחר ולפי' השני דאמר א"צ לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה ע"כ א"צ לפתן כלל אפי' אם הוא לפנינו. ולזה הפי' מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב לחלק אם נתכוונו לאכול פת חריבה דאז א"צ כלל ללפתן ש"מ דלא כפי' הראשון אלא דכל אחד נקט פרט בפ"ע להרמב"ם הי' הפרט באם הפת חביבה עליו שלא יאכל כי אם לחם לבדו א"צ כלל לפתן. ולהטור הוה הפרט באם היא פת נקיה וע"כ פסק בש"ע כדברי שניהם:

סעיף ו

(ז) הביאו מלח כו'. נראה דאפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש בס"ה מ"מ כיון דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ואע"ג דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק אלא דאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם היה דעתו תחלה לאכול בלא לפתן ואח"כ אמר הביאו לפתן הוה הפסק וצריך לחזור ולברך כבר דחה ב"י מהלכה מפני דקי"ל אפילו דיבר במידי דל"ש לפרוסת המוציא אלא לצורך סעודה לא הוי הפסק. וכן נ"ל דמוכח מן גביל לתורי דלא הוי הפסק. והב"י דחה זה ואמר דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו לעד"נ דאין איסור בטעימ' בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן כו' ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש ל' זה בפ"ק דשבת דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והא ראיה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת ובפי' אמרו בזה והדר ואכלת ושבעת דלכאורה קשה למה מביא כאן ושבעת אלא להורות דמתחלה לא היה רק כדי אכילה המביאה לידי שביעה וכ"כ מורי חמי זכרונו לברכ' דלאו דוקא לפרוסת המוציא:

(ח) כבר יצאו כולם כו'. זה הביא ב"י בשם הרוקח וחלק עליו ודחה ראיה שלו בטוב טעם כי הרוקח מביא ראיה מהא דמברכין ונותנין לתינוק לשתות ואינה ראיה דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק לבד וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אע"ג דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזל' לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמ' יהי' עדיף של חברו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו. ומו"ח ז"ל הביא ראיה לפסק הרוקח מהא דפירש"י על טול בריך דלא הוי הפסק הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיטו למי שאצלו כו' משמע דאם טעם הבוצע מהפרוסה אע"פ שהמסובין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מהמסובים שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מהפרוסה לכולם מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין בזה ראייה כלל דודאי הוי הפסק גמור במה שהמסובים מפסיקי' בדבור קודם עיקר אכילת' אף אם לא היו טועמים פרוסת המוציא ותלמוד' לא בעי רק לומר דשיחה לא הוי הפסק באמירת טול פרוסת המוציא וזה לא תמצא רק בבוצע לחוד ואין שייך כאן לומר רבותא ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח:

סעיף ח

(ט) שגמר סעודתו כו'. עמ"ש סי' קנ"ח סי"א מזה:

סעיף ט

(י) אינו חוזר ומברך דהמוציא הוא מדרבנן ואע"ג דבריש פרק כיצד מברכין יליף קל וחומר אם לאחריו מברך לפניו לא כל שכן כבר כתבו התוס' שם דלאו ק"ו הוא:

סעיף י

(יא) בירך שהכל כו'. פי' שאמר בא"י אמ"ה שהכל כו' או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך כו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכו' דרחמנ' הוא שם:

סעיף יא

(יב) אם הם ב' או רבים. אי לא נקט אלא ב' לחוד ה"א בג' מהני אפי' בלא הסיבה ואי הוה נקט רבים לחוד ה"א רבים הם ג' כמו בב"ה דשנים הוין כא' כן יש לכוין דברי ב"י:

סעיף יג

(יג) אם כיון המברך כו'. פי' דבדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל א' אלא לכתחל' וכמ"ש ב"י בסי' רי"ג בשם תשוב' הרשב"א לענין זימון דפירות והל' דכאן אינו מיושב דמה הוצרך להזכיר בכונ' המברך והשומע שזהו בכל מקום אפי' בהסבו אלא היה לו לכתוב ובדיעבד יצאו ומ"ש ב"י שזהו בס' הרוקח לא מצאתיו ברוקח שלנו:

סעיף יד

(יד) אם המסובים רבים. פי' אפי' שנים דכבר גילה לנו דשנים כרבים אלא דלעיל הוצרך לפ' מטעם שכתבתי:

סעיף טו

(טו) אבל מותר לתת כו'. זה תמוה לי דהא דפליג בזה דהיינו התו' בשם שר מקוצי התיר להמסובים לטעום תחל' אם נתן להם הבוצע חלקם והרמב"ם וטור לא חלקו וס"ל דבכל גווני אין להם לטעום תחלה זולת אם כל אחד אוכל מככרו ופסק ב"י ורמ"א להחמיר מ"מ אין להתיר לכתחלה להבוצע לחלוק להם קודם שיאכל הוא והם ימתינו דזה הוה הפסק בשלמא להשר מקוצי לא מקרי הפסק כיון שהם יאכלו תכף משא"כ למאי דמחמרינן ממילא ימתינו והוה זה הפסק בין הברכה לאכילת הבוצע שהוא עיקר החיוב והלא לעיל סי' זה סעיף ו' פסק דאפי' לטול בריך אסור לכתחלה להפסיק. ותו דבסעיף א' כ' שצריך שבחול יחתוך קודם המוציא שלא יהיה החיתוך הפסק כ"ש בזה שהוא חותך קוד' למי שלא יאכל בודאי הוי הפסק ולא יעש' כן וכן לא ראינו מעולם מי שנוהג כן וכ"כ מו"ח ז"ל שנ"ל שהבוצע יזהר לכתחל' לחתוך לו קודם אלא שהוא נותן טעם וז"ל לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוות' וזה שלא בדקדוק דאם ימתינו לאכול עד שיטעום הבוצע אין בזה פלוגת' אלא מטע' שכתבתי:

סעיף יט

(טז) אבל לקטנים כו'. פי' אפי' אינם בני ביתו והא דנקט בבריית' ולב"ב אורחא דמלתא נקט:

סעיף כ

(יז) ולא שרי לברך כו'. פי' דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שאין יכול לברך הברכה כשהוא יצא כבר אלא שמברך בשביל אחרים מש"ה בהמוציא דמצה ויין דקידוש דלא מקרי ברכת הנהנין אלא משו' דמצוה היא עליו ע"כ יכול להוציא אחרים אע"פ שהוא אינו טועם עמהם אבל בפת של שבת אע"פ שהוא חיוב מ"מ קרוי ברכת הנהנין ולא אמרו בזה להתיר להוצי' אחרי' אע"פ שאינו טועם ונרא' הטע' דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכיל' מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי:

(יח) שבצע עליה. ב"י הביא בשם הכל בו ואבודרהם שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא פי' באותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא לא יאכיל אותה הפרוסה לבהמה והב"י כ' ע"ז שאין סמך לדבר זה. ואני ראיתי בס' טעמי מצות להרקנטי במצה דמצוה שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה וכן ראיתי רבים נוהגים נזהרים מזה בפסח ממילא יש ליזהר גם בחתיכו' המוציא בזה דחד טעמ' הוא. עוד הבאתי ראיה בחבורי על רש"י פרשת בא בפסוק משארותם צרורות בשמלותם כו' שיש חבוב מצות במה שנשתייר מן מצה ומרור: