שולחן ערוך אורח חיים כח א
שולחן ערוך אורח חיים · כח · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
אחייב אדם למשמש בתפילין אאבכל אאשעה בשלא יסיח דעתו מהם בוימשמש גבשל יד דתחלה גוכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בשל יד וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש:
מפרשים
(א) חייב אדם — מנחות לו א.
(ב) וימשמש בשל יד — יומא לג ב לפירוש התוספות בשם רבי אליהו.
(ג) וכשיאמר וקשרתם — טור בסימן סא.
(א) בכל שעה: פי' בכל שעה שנזכר בהם חייב למשמש שלא ישכחם [ב"ח] ועמ"ש סי' כ"ה סי"ב:
(א) שעה: פי' בכל שעה שנזכר מהם חייב למשמש ב"ח מ"א. ע"ל סי' מ"ד ס"ק א' ובספר הכוונות הזהיר מאוד בענין היסח הדעת דאין פגם גדול מזה.
(א) שעה — עיין באר היטב. וכתבו בשם גורי האר"י ז"ל: בעת לימוד התורה ותפילה אין צריך ליתן דעתו בהתפילין. ועיין לקמן סימן מ"ד. ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן מ', שאוסר היסח הדעת בכל עניין, רק כתב שיש לומר ששיעור היסח הדעת הוא כפי הילוך מאה אמה כמו שאמרו בשינת ארעי, עיין שם. ובאמת שהוא זוטר בשיעורא טפי, שאינו אלא חלק ס"ז משעה, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. ועיין בסימן מ"ד בט"ז שם. ונראה שהעולם סומכין בזה על רבינו יונה והרא"ש והטור, דלא הוי היסח הדעת כי אם כשעומד בשחוק וקלות ראש. ומה שהקשה בשאגת אריה יש ליישב, ועיין במגן אברהם סימן מ"ד:
(א) בכל שעה — פי' בכל שעה שנזכר בהם חייב למשמש דעל ידי כן נזכר עליהן תדיר ולא יבא לידי היסח הדעת ועוד כדי לתקנם שלא יזיזו ממקומן:
(ב) שלא יסיח דעתו — ובעת התפלה א"צ למשמש בהם [מ"א לקמן בסימן מ"ד ועיין בפמ"ג]:
(ג) בשל יד — דהש"י סמוכה לו למשמשו ואין מעבירין על המצות:
(ד) תחלה — ואח"כ בשל ראש. ואם בעת משמוש הש"ר מצאהו שנשמט ממקומו ונודע לו אז שהש"י ג"כ נשמט ממקומו צריך להחזיר הש"י תחלה על מקומו מקרא וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך וכנ"ל בסימן כ"ה ס"ו:
(א) סעיף א׳: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה וכו׳ — פירוש, בכל שעה שנזכר מהם, דמיד לאחר שנזכר מהם חייב למשמש בהם כדי שלא יגיע לידי היסח הדעת. ב״ח. מגן אברהם ס״ק א׳ ומחצית השקל. אליהו רבא אות א׳. עטרת זהב. פרי מגדים אשל אברהם אות א׳. ר׳ זלמן אות ב׳. ש״ץ דף מ׳ עמוד ג׳. חס״ל אות א׳. ועיין ערוך השולחן אות א׳. יפה ללב אות א׳. ובאות שאחר זה:
(ב) שלא יסיח דעתו מהם — הנה בעניין היסח הדעת, לדעת הר׳ יונה והרא״ש והטור לא נקרא היסח הדעת ואסור אלא אם כן הוא עומד בשחוק וקלות ראש, כמו שכתוב בסימן מ״ד בטור ובית יוסף יעו״ש. וכן כתב הב״ח שם בשם הנזכרים, אלא שכתב וזה לשונו: אבל מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין, ושלא יסיח דעתו מהם למשוך בשיחה בטלה ולהרהר במחשבות רעות, שמטעם זה חייב אדם למשמש בהם כל שעה שלא יסיח דעתו מהן, כדלעיל בסימן כ״ח ובסימן ל״ז, עכ״ל. וכן כתב המגן אברהם שם ס״ק ב׳, סולת בלולה בזה הסימן אות א', ר׳ זלמן אות א׳. אמנם הרב שאגת אריה סימן ט״ל כתב דכל היסח הדעת אסור, והוכיח כן מדברי הרמב״ם והרמב״ן ז״ל וסיעתם, וכתב וכן עיקר, יעו״ש. וכן כתב האר״י ז״ל בשער הכוונות דרוש ה׳ דתפילין, דאסור להסיח דעתו מהתפילין בכל רגע ואפילו בהיותו מתפלל, רק כשהוא עוסק בתורה או מתפלל י״ח פטור, יעו״ש. וכן כתב בפרי עץ חיים שער התפילין פרק י׳. עו״ת דף ל״ד ע״ב הנדפס מחדש. נגיד ומצוה. מצת שמורים. ועיין ערוך השולחן אות ג׳. ובשער הגלגולים הקדמה כ״ב דף כ״ב עמוד א׳ הביא מעשה נורא על זה, שפעם אחת ראה האר״י ז״ל בעיניו לחכם אחד גדול מדור שלפנים ממנו כמה שנים שהגיע זמנו להעלותו עתה למחיצה יותר עליונה ממה שהיה בתחילה, כי כפי ערך המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפילו בדקדוקי מצוות כחוט השערה, ומכלל הדברים היה נענש על שהסיח דעתו מן התפילין באומרו "יהי רצון מלפניך... שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", כמו שכתוב אחר קדושת "ובא לציון גואל". ולהיותו מכוין בתפילה ההיא הסיח דעתו מן התפילין, ונענש על זה הדקדוק הקל. ומה יעשה מי שאינו מכוין בתפילתו ולא בתפילין שעל ראשו? עכ״ד. והובא זה בפרי עץ חיים שם ובעו״ת שם. נגיד ומצוה שם. מצת שמורים שם. אליהו רבה שם. סולת בלולה אות א׳. מחזיק ברכה אות ב׳. ש״ץ דף מ׳ ע״ג. נו״ש אות ה׳. חס״ל אות ב׳. וכתב שם החס״ל: ולעניין גדר שלא להסיח דעתו מן התפילין, ראיתי אנשי מעשה שהיו כותבין על כל דף בסידור התפילה כזה, כוונת תפילין, עכ״ל. וכן כתב כף החיים סימן יו״ד אות כ״ו. דברי מנחם בסימן ל״ז אות ב׳. ופשוט דלאו דווקא שצריך לכתוב בכל דף בסידור, אלא אפילו אם כותב זה בחתיכת קלף או נייר ומניחה למעלה מדפי הסידור כדי שיראה אותה בכל רגע ויזכור, די. וכן כתב בן איש חי פרשת חיי שרה אות י״ז:
(ג) שם: שלא יסיח דעתו מהם — המגיה ספר תורה להכינו לצורך קריאת התורה בשבת בעוד התפילין עליו, לאו שפיר עבד, דעל כרחיה אסח דעתיה מתפילין כדי ליתן דעתו עיניו ולבו בהגהת הספר תורה כתיקונו בחסרות ויתירות ודבוקים ונפרדים, ולפעמים צריך לכתוב ולהגיה [2] ולתפור איזה יריעה, וזימנין דמתרמי דפרשת השבוע ארוכה, או תהיין חוברות; וכל זמן זה לא פלט מהיסח הדעת. פתח הדביר אות א׳. ועיין שם שכתב, דהגם דאין מקום לגעור בו, שהרי ר״י והטור בסימן מ״ד לא חשבי הסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש, אבל מתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש – אין זה נקרא הסח הדעת. וכן כתב בפשיטות חיי אדם כלל י״ד אות ט״ו. מכל מקום, הירא את דבר ה׳ נכון לו ליזהר, דכיון דאנן בדידן אין תפילין עלינו כל היום כבזמן התלמוד, לפחות בשעה קלה נכון ליזהר מהסח הדעת אפילו לא יהיה בשחוק וקלות ראש. ועוד, הרי שאגת אריה סימן ט״ל אסר הסח הדעת לגמרי. וכל שכן דרבינו האר״י ז״ל ומצת שמורים ז״ל החמירו מאד בזה, וביארו דעושה פגם גדול, עיין להאליהו רבה בסימן זה, דוודאי כל בעל נפש יחמיר. ועוד עיין שם שהביא ראיה מדברי הב״ח סימן ל״ח סעיף ז׳ והפרי מגדים שם במשבצות זהב אות ד׳ יעויין שם. והביאו כף החיים סימן יו״ד אות כ״ו וכתב דהדין עמו, יעויין שם:
(ד) שם: וימשמש בשל יד תחילה — כדי שלא לעבור על המצוה שהיא סמוכה לו למשמושו; ועוד, שהיא קודמת בפסוק. לבוש. ואם מצאן שנשמטו שניהם ממקומן, בלאו אין מעבירין צריך להחזיר של יד תחילה, מקרא "והיו לטוטפות", כל זמן בין עיניך יהיו לטוטפות. פרי מגדים אשל אברהם אות א׳. ומה שכתב: וכשיאמר וקשרתם לאות וכו׳ – כן כתב גם כן לקמן סימן ס״א סעיף כ״ה. ועיין בדברינו לשם בסייעתא דשמיא אות ס״ו: