שבת עח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וליתא דרבי ינאי והכא בהא קמיפלגי ר"ש בן אלעזר סבר אבר קטן דגדול ואבר גדול דקטן בן יומו כי הדדי נינהו ורבי נתן סבר אבר קטן דגדול אין אבר גדול דקטן בן יומו לא מאי הוי עלה תא שמע דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו:
מים כדי לשוף בהן את הקילור:
אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא יין שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר אכילתו לקולא דבש אכילתו שכיחא רפואתו שכיחא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא אלא מים מכדי שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא אמר אביי בגלילא שנו רבא אמר אפי' תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי:
ושאר כל המשקין ברביעית:
תנו רבנן אדם וכל מיני משקין ברביעית רבי שמעון בן אלעזר אומר דם כדי לכחול בעין אחת שכן כוחלין לברקית ומאי נינהו דמא דתרנגולת ברא רשב"ג אומר דם כדי לכחול בו עין אחת שכן כוחלין ליארוד ומאי ניהו דמא דכרושתינא וסימניך גוא לגוא ברא לברא בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב רבי שמעון אומר בד"א במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית ומודים חכמים לר"ש במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית:
אמר מר בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא אטו מצניע לאו מוציא הוא אמר אביי הכא במאי עסקינן בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי המקום לסעודה הלך ופנה לו דבר חשוב לכל חייב עילויה דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעי' רביה מיחייב עילויה ואי לא לא מיחייב:
אמר מר מודים חכמים לר"ש בבמוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית:
שופכין למאי חזו אמר רבי ירמיה לגבל בהן את הטיט והתניא טיט כדי לעשות בהן פי כור לא קשיא הא דמיגבל הא דלא מיגבל לפי שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור:
מתניתין גהמוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה רבי יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב
רש"י
[עריכה]
וליתא לדרבי ינאי - ור' שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא:
ת"ש כו' - ודרבי ינאי תנאי היא:
מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא - כל ששיערו חכמים לענין שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה להא עביד ולא אמרי' הואיל וחזי נמי למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל בתרה לחומרא ואע"פ דלא שכיחא:
שכיחא ושכיחא - והיכא דשכיחי תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן בשיעורא זוטא:
רפואתו לא שכיחא - כגון לשוף בו קילור ואע"ג דחזי לה דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא דעביד במיא וחסין על היין שדמיו יקרים הלכך אזול בתר שתייתו ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע"ג דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמיאה ואע"ג דקולא היא:
דבש רפואתו נמי שכיחא - שאין משקה אחר ראוי לכתית:
לחומרא - הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא בעינן לשעוריה:
רפואתו לא שכיחא - שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא שרוב שתיית מים הם שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו:
בגלילא שנו - שהן עניים ומקפידין בדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפין אלא במים והלכך רפואתו נמי שכיחא ובעינן למיזל לחומרא:
כל שקייני - כל משקין ששפין בהן קילור:
מסו - החולי:
ומטללי - מסככין על העין ומונעין מראיתו עד שיכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין ונגלדין כמין דבק שקורין גלוזייר (גלו"ד: דבק) :
בר ממיא - דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי שנבלעין מיד או ניגבין מהר ולא נגלדין על גב העין:
שכן כוחלין לברקית - מיילא שבולטת בעין:
ומאי נינהו - מאיזה דם כוחלין אותו:
ליארוד - תבלול ובתוספתא ראיתי לחורור והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין כדתנן בבכורות גבי מומין (דף לח:) דמא דכרושתינא. עטלף שקורין טלפא:
גוא - כרושתינא מצוי בתוך היישוב שהוא ליארוד שהוא שוקע בתוך העין:
לברא - דמא דתרנגולת ברא לברקית שהיא בולטת:
בד"א - דבעינן שיעורא במוציא לר"ה:
אבל המצניע - והוציאו חייב בכל שהוא לקמיה פריך אטו מצניע לאו מוציא הוא:
ר' שמעון אומר בד"א - דמיחייב בשיעורא זוטא כי האי:
במצניע - בשיעור הזה וחזר והוציאו:
אבל במוציא - אדם שלא הצניעו והוציאו אינו חייב אלא ברביעית:
במוציא שופכין - אדם שלא הצניען אינו חייב אלא ברביעית דבציר מהכי לא חזו כדלקמן לגבל טיט:
אטו מצניע לאו מוציא הוא - הלא אין מתחייב אלא על ידי הוצאה:
אמר אביי הכא בתלמיד - כגון שולי דנגרי שאומר לו רבו לך ופנה לי המקום:
דבר שחשוב לכל מיחייב עליה - ואף על גב דלא אצנעיה רביה לצרכו:
דבר שאינו חשוב לכל כו' - והכי קאמרי בד"א דבעינן שעורא דחשיב במוציא כלומר בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא אבל במצניע בדבר שיש לך לילך אחר מחשבה של מצניע כגון המצניע כל שהוא חייב זה המוציאו ורשב"א אמרה ואזיל לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו נתחייב זה במחשבתו של זה וה"ה דמצי לאוקמי במצניע גופיה ולמימר הכי בד"א במוציא בדבר שלא הוצנע ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה אבל אם היה זה מצניע דבר זה מתחילה וחזר והוציאו חייב אלא משום דשמעי' לי' דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפי' באחר שהוציאו וכ"ש אם הוציאו הוא עצמו:
פי כור - נקב שנותנין בו המפוח ושיעורא זוטא הוא ומרביעית חזי לגבל טובא וכיון דהוצאת טיט חשיבא בכדי פי כור בעינן נמי לשעוריה בהנך דעבדי לטיט בכדי גיבול פי כור:
דמיגבל - כבר חשוב בכדי פי כור אבל זה שעדיין לא נגבל אינו נשער בכך לפי שאין אדם טורח לגבל שיעור מועט כזה ואם בא לגבל מגבל יותר ועושה בו דברים אחרים:
מתני' אזן לקופה - לאוחזה בה:
תלאי - לתלותו בו:
מדת מנעל - להראותו לאומן כמדה זו אני צריך:
נייר - מעשבים עושים אותו:
קשר של מוכסין - יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום אחד או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שמחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו:
תוספות
[עריכה]
שכן כוחלין ליארוד. אין נראה לר"י לפרש דהיינו תבלול דבתוספת' קתני בהך מילתא גופא שכוחלים לחורור ובבכורות (דף לח:) חשיב תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור:
דם וכל מיני משקין ברביעית. בתוספתא גרס ושאר מיני משקין וכן נראה דהא כל מיני משקין אינן ברביעית דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתני':
אטו מצניע לאו מוציא הוא. פירש בקונט' דהוה מצי למימר הב"ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו משום דאתיא כרשב"א וקשה דמנלן דאתיא כרשב"א אדרבה כרשב"ג אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי נקט בתלמיד שא"ל רבו אפילו אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רבי שמעון במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה דה"פ אטו מצניע לאו מוציא הוא דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו מתניתין דלא כרשב"א אלא קתני במצניע משמע אפילו אחר הצניעו חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו מצניע לאו מוציא הוא דהא שום תנא לא מחייב אא"כ הוציאו המצניע אלא רשב"א לבדו ומתניתין דכלל גדול (לעיל עה:) דהמצניע דלא כוותיה ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה"ג כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו:
שופכין למאי חזו. דוקא אברייתא קא בעי וכן משמע לקמן (דף עט.) דאמר והא טיט דמקמי דליגבליה תנא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין כו' והוינן בה שופכין למאי חזו משמע דבמתני' אתי שפיר ונרא' לר"י דהיינו טעמא משום דשופכין דמתניתין איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהם כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינן ראויין לשתיה אבל הכא דומיא דדם קתני דמאיסי טובא ולכך בעי למאי חזו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח (עריכה)
ד א ב מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה ב':
ה ג מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ח (עריכה)
אמר אביי מכדי לענין שיעור הוצאה כל דבר שיש בו ב' צרכים. ב' מדות. אחת מצויה ואחת שאינה מצויה הלכו חכמים בשיעור הוצאתו אחר ההנאה המצויה. אע"ג שהיא מרובה מן האחרת ונמצאת לקולא ואם שתיהן מצויות הלכו להחמיר. חלב שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו לקולא.
יין שתייתו שכיח' ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן נמי בתר שתייתו לקולא. דבש אכילתו שכיחא ורפואתו שכיחא אזול רבנן אחר רפואתו לחומרא. ושאלו את אביי מים מכדי שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא מ"ט אזול רבנן בתר רפואתו ואמרו כדי לשוף בהן את הקילור.
ואהדר אביי בדגלילא שנו. כלומר מי גליל שהן ידועין שמועילין לעין בקילור שהן כמי דקלים שהן ידועין שמועילין לירוקה. אבל מים דעלמא ברביעית. רבא אמר אפי' תימא מים שבשאר מקומו' שיעורן כדי לשוף בהן את הקילור כדשמואל דאמר שמואל כולהו שקייני מעלו וסעדי בר מן מיא דמעלו וגרדי. וכן תורף הדברים שאין המים סועדין כמיני מאכל. אלא עיקר שתייתן כעין רפואה היא. לפיכך שיעורן כרפואה:
דם ברביעית ודם של דוכיפת דא תרנגולא ברא. או של עטלף כדי לכחול עין אחת ברקית. כאותה ששנינו השוכר את החמו' והבריק'. [ליארוד] חוורוור שמלבין שחור שבעין כרושתינא. תרנגולא דביתא וי"א אלכפאש ודמה מועיל לכאב שבתוך עין. ודם דוכיפת מועיל לכאב שמחוץ לעין:
תנא במה דברים אמורים במוציא שהוציא דבר שלא קדם והצניעו. שהוא צריך לשיעורין הללו. אבל הצניע דבר בחול לצורכו והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא. ר"ש אומר כל השיעורין הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן שאם הצניע בחול בשיעורין הללו והוציאו בשבת חייב. אבל אם הוציא כלום מן כל אלו בין יין בין חלב בין דבש ובין מים שלא קדם והצניעו אינו חייב אלא על רביעית. ואקשי' אמר מר ר' שמעון אומר בד"א במצניע. אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעי'. ואמרינן וכי מאחר שהצניעו לצרכו היאך אינו חייב אלא על הוצאתו. פי' בכל שהוא. והיאך צריך שיעור. פי' המוציא יין כו'. ואוקימנא לדר' שמעון בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה כל מה שהיה שם והצניעו ובא רבו בשבת והוציא כל מה שהצניע לו תלמידו. אם הוציא הרב דבר שהוא חשוב לכל כשיעורין הללו הרי הוא חייב. ואם הוציא הרב דבר שאינו חשוב לכל ופיחת מן השיעורין הללו אילו הוא בעצמו הצניען חייב עליו בכל שהוא. אבל תלמידו הצניעו ופיחת הוא מן השיעורין הללו מוציאו פטור ואם הוציא מן המשקין מה שלא הוצנע אינו חייב אלא ברביעית שנמצאו דברי ר"ש שאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן למי שהצניעם לו. (שמשו) ויש שמפרשין שמועה זו פי' אחר דהכין קאמר ר"ש לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לענין הצנעה. ולא סלקא. ויש שגורסין שיטה זו דאביי ארישא דברייתא.
בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא. ומקשי' הכי אטו מוציא לאו מצניע הוא. ומפרקי' פירוק דאביי ואנחנא לא קא סלקא לנא הכי וכלישנא דפרישנא דווקא. פי כוש קורין אותו בל' ארמי ריש פילכא ובלשון ישמעאל פלכה. שעושין על פי הכוש כמו כדור אצל הצינורה כדי שיכבד הכוש ויסוב ויש עושים אותו מן העצם ויש עושים אותו מן העץ. ויש שעושין אותו מן הטיט. ומקשי' כי מכדי שיעור טיט כדי לעשות פי כוש למה הוצרכו שיעור שופכין רביעית כדי לגבל בה את הטיט. והלא טיט של פי כוש מתגבל בפחות מרביעית. והשבנו אם הטיט מגובל ועומד סגי בזה השיעור. ואם צריך לגבלו אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כוש:
מתני' נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין [כו'].
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ח (עריכה)
אמר אביי בגלילא שנו. פר"ח ז"ל מי גליל ידועין הן שמועילין לעין כקילור, אבל מיא דעלמא ברביעית כשתיה, פי' לפירושו שמאחר שהן ידועין לרפואה ובכ"מ מתרפאין מהן רפואתן מצויה בכ"מ כשתייתן במקומן ויותר, ודאמרינן נמי דשמואל דאמר כל שקיינו מסו ומטללי לבר ממיא ר"ח ז"ל גריס בה מסו ומצערי בר ממיא דמסי ולא מצערי ופי' שהמים כולן אפילו שתייתן לרפואה היא וכיון דעיקר שתייתן לרפואה שעורן ברפואה, פי' לפי' אע"פ שהשתייה אינה אלא ברביעית כיון שהוא עושה רפואה ופעמים שעושין מהן רפואה לקילור רפואתן שכיחא והולכין אחר רפואה קטנה שלהן לחומרא שהוא רפואות הקילור, ולפי הפי' הזה ראוי לפרש כל שקיינו כגון העשויין לרפואה כגון אספרגוס וחבריו, ויש לדקדק אחר פי' של רש"י ז"ל דהואיל ושתייתן שכיחא רפואתן לא שכיחא אע"פ שהוא רפואה טובה לעין יותר מכל הקילורין בתר שתייתן הו"ל למיזל ויש לפרש דמעיקרא כי אמרי רפואתן לא שכיחא משום דאיכא שקיינו אחרינא דמסו בהו ועדיפא ממיא קאמרינן והשתא מתרץ רפואתו נמי שכיחא דהא מיא עדיפא מכולהו שקיינו ואע"ג דשתייתן שכיחא טפי דשכיחא ושכיחא אזיל רבנן לחומרא אע"ג דלא שכיחא כולי האי:
אטו מצניע לאו מוציא הוא. נראה שכך פירושו הול"ל בד"א בשאר כל אדם אבל המצניעו בכל שהוא מדקאמר במוציא משמע דמצניע לאו מוציא הוא ואלומי אלים לקושיא דהו"ל למידק אטו מצניע שלא הוציאו מי מחייב במשהו:
אמר אביי הכא במאי עסקין בתלמיד. וה"ק במה דברים אמורים במוציא שאינו מחשב כלל אלא להוצאה שנצטוה עליה אבל במצניעו רבו חייב זה במחשבתו של רבו לפי שדעתו תלוי בדעת רבו ואלו תנא במה דברים אמורים בשאר כל אדם אבל במצניע כל שהוא הייתי אומר שאין שום אדם מתחייב בכ"ש אא"כ המצניעו הוא עצמו הוציא, ולפיכך שנה בד"א במוציא כלומר אדם שאינו מתכוין אלא להוצאה בלבד ואינו יודע חשיבותו של דבר ואם הוא מוצנע, אבל במצניע והוציא על דעת רבו המצניע חייב, ומני ר"ש הא פליג עליה ואלו רשב"א בלא רבו נמי מחייב זה במחשבתו של זה אלא כת"ק, ורש"י ז"ל מוקי לה כרשב"א ואינו מחוור, דאיהו לכל אדם מחייב בזה במחשבתו של זה ולא היה צריך לאוקמי בתלמיד שא"צ רבו וכולה אוקימתא דאביי ועוד למה לי לדוחקה ולאוקמי כידחיאה ה"נ הוי יכול למימרא לפי פירושו הכי בד"א במוציא שלא הצניעו אבל הצניעו כ"ש, ואי משום דברישא אמרי רשב"א אדרבה משמע דרבנן הוא דקתני רשיא סתם דם וכל מיני משקין ברביעית והך סיפא לאו בתר רשב"א גרירא דנימא כולה מילתא דידיה הוא, אלא סיימו רשב"א ורשב"ג מילתייהו ואתאן לת"ק, ועוד דאי הוי אפשר למימר דה"ק בד"א במוציא דבר שלא הצניעו וכו' וכרבנן לא הוי מקשי בגמ' אטו מצניע לאו מוציא הוא דפשיטא לן דאיכא חילוק בין מוציא שאינו מצניע למצניע דהא איפלגי בה במתני', ואיתא נמי בפ' כלל גדול וכלישנא דברייתא לא משני מידי, אלא ש"מ דלישנא דברייתא לא דייקא ליה כדפרישית:
מתני', נייר כדי לכתוב קשר של מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב. יש לפרש דסד"א דהמוציא קשר מוכסין פטור והמוציא נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין לא נתחייב בשביל שהוא מיוחד לכך שהרי אפילו בקשר עצמו פטור אלא מפני שהוא שיעור לכתוב עליו שתי אותיות דידן שהוא שם משמעון ובית אחיזה שהוא קשר מוכסין לפיכך חזר ושנה שהמוציא קשר מוכסין חייב שהוא דבר חשוב בעצמו, ויש לפרש והמוציא קשר מוכסין חייב אפילו לאחר שהראהו למוכס וסתמא כר' יהודה:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
ר' שמעון אומר בד"א במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית פי' כדתני במתני' ר"ש אומר כולן ברביעית. ירושלמי משיבין חכמים לר"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והאי מתיב לון כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לגרוגרת אוף אכא אית לי כל המשקין מצטרפין ברביעית:
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין המוציא קשר של מוכסין חייב. יש לתמוה השתא נייר חלק כשיעור לכתוב קשר של מוכסין חשיב' קשר עצמו לא כ"ש ייש לומר דהמוציא קשר של מוכסין אע"פ שהראהו למיכס חייב ואתיא סתם מתני' כר' יהודא דלקמן וריב"ם זצוק"ל פירש המוציא קשר מוכסין מכל דבר שנעשה בין מעור בין מקלף אע"פ שקלף צריך שיעור גדול מזה כדלקמן כיון שנעשה עליו קשר חשוב הוא ויפה פירש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה