שבת סט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קמ"ל מיתיבי אאיזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר שאם אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא חייב הא מני מונבז היא (לישנא אחרינא מני אילימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה דלאו חידוש הוא אמר שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן היא ותיובתא דאביי תיובתא):
ואמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן רבי יוחנן פשיטא כי אמר רבי יוחנן היכא דאיכא כרת היכא דליכא כרת לא מהו דתימא מיתה במקום כרת עומדת וכי שגג במיתה נמי ליחייב קמ"ל רבא אמר במיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי:
אמר רב הונא גהיה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון מיתיבי היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה מאי לאו מונה ששה ומשמר יום אחד לא משמר יום אחד ומונה ששה אי הכי משמר יום אחד לששה משמר יום אחד ומונה ששה מיבעי ליה ועוד תניא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ומשמר יום אחד תיובתא (דר' חייא) בר רב תיובתא אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו [בר מההוא יומא] וההוא יומא לימות דעביד מאתמול שתי פרנסות ודילמא מאתמול שבת הואי אלא דכל יום ויום עושה לו פרנסתו אפילו ההוא יומא וההוא יומא במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא אמר רבא האם היה מכיר מקצת היום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו פשיטא מהו דתימא כיון דשבת לא נפיק במעלי שבתא [נמי] לא נפיק והאי אי נמי בחמשה בשבתא נפיק לישתרי ליה למיעבד מלאכה תרי יומי קא משמע לן זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק:
היודע עיקר שבת:
מנהני מילי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תרי קראי כתיבי (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת וכתי' (ויקרא יט, ג) ואת שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לכל שבת ושבת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אדרבה איפכא מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לכל שבת ושבת ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה:
היודע שהוא שבת:
רש"י
[עריכה]
קמ"ל - אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה:
איזהו שבועת ביטוי לשעבר - בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ"ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן:
אמר יודע אני שאני נשבע לשקר - ונזהרתי על כך:
אבל איני יודע כו' - דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה:
חייב - אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן:
הא מני מונבז היא - דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה:
הכל מודים בתרומה - זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש:
בלאו שבה - כסבור חולין ואין כאן לאו:
מיתה - דכתיב בתרומה:
במקום כרת - דשאר עבירות:
וחומש - דשגגת תרומה במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה:
מונה ו' - מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי:
משמר יום אחד ומונה ו' - וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום:
כברייתו של עולם - ימי חול נמנו תחלה:
כאדם הראשון - שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת היה:
יום אחד לששה - משמע לו' שעברו:
וההוא יומא לימות - בתמיה:
ודלמא אתמול שבת הוה - ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש:
בקדושתא ואבדלתא - לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו:
אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו - לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:
במעלי שבתא נמי לא נפיק - דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת:
מנא הני מילי - שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת: הכי גרסינן הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת. דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק:
איפכא מסתברא - ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב' שבתות ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך:
תוספות
[עריכה]
הא מני מונבז היא. פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות [פ"ג וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות] בפ"ג (דף כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז ומשני אפילו תימא רבנן אע"ג דבכל התורה כולה לית להו שגגה בקרבן כו' ומה שהקשה בקונטרס מאי פשיטא הא קמ"ל אף על גב דבעלמא הוי שגגה הכא לאו שגגה היא משום דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך ליתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא משמע דשגגת קרבן אתא לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך לאביי ממתניתין דשבועות דמחייב ר"ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת לה אלא אם כן הזיד בלאו על כן נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות (שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע דהכי אמר רב כו' הלכך הא מני מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא דשבועות דבעא מיניה רבא מרב נחמן פליגא אדאביי:
עושה כדי פרנסתו. אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב והא דקאמר במאי מינכר משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך אי נמי אפי' ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור"ת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז (עריכה)
ח א מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ז':
ט ב מיי' פ"י מהל' תרומות הלכה א':
י ג ד מיי' פ"ב מהל' שבת הלכה כ"ב, טור ושו"ע או"ח סי' שד"מ סעיף א':
יא ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שד"מ סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש כו'. עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכמו כן עוד חיוב המיתה הוא כתוב בתורה (שם) ומתו בו כי יחללוהו וכמה ששנינו במסכת ביכורים בפ' התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ופי אל בריתא במסכת זבחים בפרק רבי אומר [בתוספתא דזבחים פ' י"ג] הפרש בין השוחט בפנים ובמסכת כריתות בפ' א' אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ותמצאנו בתלמוד במס' סנהדרין (פג) בפ' אלו הן הנשרפין:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
קיי"ל דכל לאו שבתורה שחייבין עליו מלקות בלבד ואין בו כרת אינו חייב עליו חטאת וכי אינו חייב חטאת אלא על דבר שזדונו חייב כרת בשגגתו חייב חטאת זולתי המביאין על הזדון כשגגה ומותבינן עליה דר' יוחנן איזהו שבועת ביטוי לשעבר אמר אני יודע ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב ודחי ר' יוחנן הא למונבז היא ואנא דאמרי כרבנן מיהא שמעינן דרבי יוחנן פליג עליה דמונבז בהא תו אמר אביי הכל מודים והוא ר' יוחנן בזר שאכל תרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג [בלאו] שבה מ"ט כיון דתרומה יש בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו אבל כרת לית בה עד שישגוג בלאו שבה דקיי"ל שגגת דכרת הויא שגגה וכל מאן דלית ליה כרת בעינן שגגה בלאו שבה ואע"ג דתרומה עון מיתה היא שגגת דמיתה אינה חשובה כשגגה דכרת אלא בעינן שגגה בלאו שבה ודחה רבא להא דאביי ואמר לעולם מיתה במקום כרת עומדת וכשם שבשאר מצות אם שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו לר' יוחנן מביא קרבן הכי נמי לענין תרומה אם שגג במיתה אע"פ שהזיד בלאו מוסיף חומש שחומש במקום קרבן הוא וקיי"ל כרבא. וקמייתא נמי דאמר אביי בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אבל שגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן [אוקמינה] להא מתניתא בשבועות פר' ב' אפילו תימא רבנן בשגגת קרבן בשבועת ביטוי מחייבי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בעלמא אבל בשבועת ביטוי דהוא חידוש דלא אשכחן מזיד קאי בלאו בשוגג מייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מזיד קאי בלאו ושוגג מייתי קרבן שגגה דקרבן נמי הוא שגגה וחייב חטאת:
הא דאמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת כו' קיי"ל כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום שבת הוא ואעפ"כ עושה כדי פרנסתו בכל יום. ומונה ו' ימים ומשמר שביעי ואם אין לו מאין יתפרנס עושה גם בו ביום כדי פרנסתו ומינכר ליה בקידושא ובאבדלתא כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים ואם מכיר סכום הימים שיצא כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה כל היום (דלא מנפקא ליה) דודאי יום שבת לא יצא וכל יום שמיני יציאתו הוא יום יציאתו. ואם ברי לו שלא יצא בע"ש עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק אבל אי לא ידע בבירור חיישינן דלמא אזדמן ליה שיירא ונפק בע"ש:
היודע עיקר שבת ונעלם ממנו שהיום יום שבת הוא ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת בכל שבת ושבת ושמעינן ליה מדכתיב ושמרתם את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו ופשוטה היא לרבה בר אבוה כטעמיה.
ולרב נחמן בר יצחק כטעמיה זה סובר [ושמרו ב"י את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד השוכח עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת וזה סובר] ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד (היודע) [השוכח] עיקר שבת:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
הא מני מונבז הוא. פירש"י ז"ל אבל רבנן דפליגי עליה לית ליה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דסבירא ליה כר' ישמעאל דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא והק' בתוס' מכדי מאם דפליג עליה דמונבז ר"ע ור"ע הוא דמחייב לשעב במס' שבועות, ויש לי לדחות שלא חלק ר"ע עליה דמונבז אלא על שהיה פוטר כל שלא ידיעה בבנין אב דידיה אבל איהו סבירא ליה דבין בשלא היתה לו ידיעה כלל בין בשיש לו נמי ידיעה בשעת מעשה כולן חייבין דשגגת קרבן שמה שגגה, וכשא"ל הריני מוסיף על דבריך לומר שאם תדרוש ההיקש כמו שתדרוש בנין אב ידיעת בשעת מעשה תיבעי, וא"ל מונבז הן אדרוש, וא"ל ר"ע הן זה נקרא שוגג סתם אם תפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה אלא מזיד נמי הוא במקצת, ולחנם תפסה לו תורה לשון שוגג הא מ"מ מודה ר"ע דשגגת קרבן שמה שגגה מבנין אב הוא דתחטא ודקאמרינן ורבנן שגגה במאי שאלה הוא לשאר רבנן מה לי אמרו בה, א"נ לאביי נימא הכי וסוגיין דר"ע פליג אמונבז בשגגת קרבן לגמרי דלא כאביי והיינו דקאמרינן ורבנן שגגה במאי, ויש מקצת נוסחאות שכ' בהן מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה דלאו חידוש אמר שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן וכו' תיובתא דאביי תיובתא, ורש"י ז"ל השיב עליה דאי פשיטותא הא אצטריך לאשמוענין דחלוקה שגגה זו משאר שגגות, דאלו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה הוא דהאדם בשבועה פרט לאנוס, ואינו מחוור דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל והבור שלא אכל ונשבע לא אכלתי כדמייתינן עלה בפ' שבועות שתים עובדא דתלמידי דרב דחד אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו וא"ל לאידך את לבך אונסך אבל טועה באיסור השבועה ואמר מותר אינו בכלל אנוס זה, אלא חייב כאן כמו שחייב בכל התורה, תינוק שנשבה לבין הגוים ושוכח עיקר שבת ואיסורן וכ"ש היתה לו ידיעה באיסור זה ושכחה דהיינו אומר מותר דכל איסורין שבתורה דחייב הלכך הא דקתני הך ברייתא איזהו שבועת ביטוי לאו למעוטי אומר מותר, ואביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה היינו שנשבע לא אוכל וזכור בשבעתו אלא שהוא שוגג באיסור שבה וסבר מותר לעבור על שבועות אלו, אבל שוכח שבועתו לא שוגג בלאו הוא, אלא בשבועה שלו והלכך לאביי נמי בכה"ג אית ליה שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר הלכך ברייתא דקתני איזהו שבועת ביטוי לשעבר לא בא אלא ללמד שאף זה שבועת ביטוי הוא ולא בעינן שוגג בלאו שבה וזה הפי' הנכון, אלא שיש לדקדק מההוא דמס' שבועות דבעי מיניה רבא מר"נ שבועת ביטוי לשעבר ה"ד ופשיט ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא משמע לכאורה כה"ג אבל אומר איני יודע ששבועה זו אסורה פטור משום האדם בשבועה, ולאו קושיא הוא דרבא בעי מיניה איזו שבועת ביטוי לשעבר משום דליתיה דומיא דלהבא בשוכח, ופשיט ליה בטועה בקרבן לומר דשגגת קרבן הוה שגגה לדברי הכל דלא כאביי וה"ה בשגגת לאו וכ"ש, וי"מ דלאביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה סבר לרבנן ע"כ אית לן למימר דשבועת ביטוי לשעבר בשאומר איני יודע ששבועה זו אסורה ומוקמינן האדם בשבועה פרט שלא נשבע לשקר דאלת"ה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דרבי רחמנא היכי משכחת לה ומ"ה מקשינן עלה מברייתא דקתני איזו היא שבועת ביטוי לשעבר דמשמע איני יודע ששבועה זו אסורה לאו שבועת ביטוי הוא, וממיעטא מהאדם בשבועה וכ"ת הא מני מונבז ולאו למעוטי אומר מותר אלא לרבות שאף על זו חייב דשגגת קרבן שמיה שגגה השתא בכל התורה כולה וכו' אלא לאו רבנן הוא כלומר אלא לאו דקוא קאמר זו הוא שבועת ביטוי לשעבר ולא אחרת דממעטינן לה מהאדם בשבועה פרט לאנוס ואפילו לרבנן הוא וה"ה למונבז שאין מחלוקת בין מונבז לחכמים באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ובדרשת האדם בשבועה ומונבז היינו רבנן הלכך קשיא לאביי וזה פי' מקולקל בזה שהרי לזה הפי' עיקר ההויה לאביי ממה שלא הזכיר בסוגיא והוא מדין האדם בשבועה, אבל לזה הדרך יותר נכונה גירסת הספרים שגורסים הא מני מונבז הוא ועיקר הקושיא משגגת קרבן הוא כפשטה אבל נאמר ודאי דלאביי למונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה ומשכחת שבועת ביטוי לשעבר בשגג בקרבנה ממעטינן מהאדם בשבועה אומר איני יודע ששבועה זו אסורה אע"פ שהיתה ידיעה לו מתחלה, אבל לרבנן דאמרי עד שישגוג בלאו שבה לא ממעטינן מינה אלא סבור שלא נשבע לשקר שכך דרך בכ"מ שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט תפוס מיעוטו של זה וריבוי של זה בכדי שלא יהיו סותרין זה את זה, והיינו דפשט ליה ר"נ לרבא שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן משום דלא ס"ל כאביי אלא שאני הכא דחידוש הוא או שנתמעט מהאדם בשבועה בודאי כסברא דמאן דמותיב עליה דאביי:
במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא. פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל אבל מותר לילך חוץ לתחום אפילו באותו יום שהוא מקדש לפי שתחומין מדבריהם וכל שהוא מדבריהם לא גזרו ואפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה לא החמירו תדע מדלא אמרינן במאי מנכר ליה בתחומין וליכא למימר דשאר יומי נמי לא אזיל חוץ לתחום א"כ ישאר לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
הכי גריס רש"י ז"ל: הא מני מונבז היא: ופירש הוא ז"ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס', דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור"ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (כה, א) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש"י ז"ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו' כפשטא.
- [ בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף סט ע"ב עד דף צ ע"ב. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: "לא חבר הרב ז"ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר' עקיבא לא חבר כלום" אך אין דבר זה מתקבל על הדעת, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור. ]
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה