שולחן ערוך אורח חיים שדמ א

ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת ומותר לילך בו בכל יום אפילו ביום שמקדש בו.

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

(א) ואז יעשה מלאכה. הטעם מפני פ"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות וע"כ אסור לעשות מלאכה להתפרנס יותר מיומו וע"כ נראה שאם יש לו מה לאכול כגון לחם אסור לבשל לו תבשיל דאין כאן פ"נ והא דמותר לילך משום דתחומין דרבנן ואין כאן אלא ספק בכל יום:

מגן אברהם

עריכה

(א) אסור לו לעשות: ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע:

(ב) ומותר לילך: שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבתות וימות בארץ גזירה:

(ג) אפי' באותו יום: לפי שתחומין מדבריהם ואפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון דלית ביה איסור סקילה לא החמירו בו (מ"מ ור"ן) והתוס' והרא"ש כתבו כדי למהר לצאת מן המדבר משמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ואף על גב דקי"ל ספקא דרבנן לקולא דכיון דחל עליו שבת אסור בכל כמו בי"ט שני דהוי נמי ספיקא ואיסור שבות:

באר היטב

עריכה

(א) כדי פרנסתו: ואם יש לו לחם אסור לבשל דאין כאן פקוח נפש. ט"ז.

(ב) אפי': אבל שאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ועיין מ"א ועיין במהר"ם גלאנט"י בספר קרבן חגיגה סי' ל"ח.

משנה ברורה

עריכה

(א) ההולך במדבר - וה"ה אם נשבה בין העו"ג ונשכח יום שבת ממנו [ירושלמי] אך לפעמים בזה יכול לברר מחשבונותם באיזה יום חל שבת שלנו:

(ב) מיום שנתן וכו' - ר"ל מיום שנפל בלבו הספק מתי הוא שבת ואותו היום גופא הוא יום א' למנין ששת ימי החול:

(ג) בקידוש והבדלה - דהיינו שעושה קידוש על הפת והיין כדין ותקנו חכמים זה לזכרון שלא תשתכח תורת שבת ממנו ואם אין לו יקדש ע"י התפלה דהא התפלה הוא מתפלל של שבת ביום זה כמ"ש הפמ"ג ויוצא בזה מדאורייתא אפילו אם היום הוא באמת שבת כמבואר לעיל בסימן רע"א במ"ב ע"ש וגם יבדיל בתפלה שאומר אתה חוננתנו ויוצא בזה ע"פ הדחק מצות הבדלה:

(ד) ואם יש לו וכו' - היינו אפילו אין לו כ"א לחם בעלמא שוב אסור לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר בשביל תבשיל דהלא אין כאן פקוח נפש:

(ה) ממה להתפרנס - דהיינו מכספו שיש לו או שיוכל למכור איזה חפץ או שיוכל להשיג בהקפה מבני השיירא עד שיגיע למקום ישוב או במתנה מאצלם:

(ו) אסור לו - ר"ל אפילו בכל ששת הימים דהא כל יום הוא ספק שבת ואע"ג דרוב הימים הוא ימי חול זה מקרי קבוע דהא יום שבת מנכר לכל הוא:

(ז) כדי פרנסתו מצומצמת - אכל יום נמי קאי שאינו רשאי להשתכר ממלאכה יותר ואפילו ביום הששי שלו כדי להכין על יום השביעי שלו שלא יצטרך לעשות בו מלאכה ג"כ אסור דשמא היום הוא יום שבת ולמחר יהיה יום חול ואיך יחלל בדבר שאינו נוגע לפקו"נ אבל כדי פרנסה מותר שנוגע לפקו"נ שאם לא יעשה מלאכה ימות במדבר ברעב. ובדיעבד אם הרויח ביום אחד יותר מכדי פרנסתו אסור לו למחר לעשות מלאכה עד שיכלה מה שיש לו [תו"ש]:

(ח) ומותר לילך - אפי' כמה פרסאות שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבת וימות בארץ גזרה:

(ט) אפילו ביום שמקדש בו - כדי למהר לצאת מן המדבר אבל שארי איסורים אפי' אינו רק שבות דרבנן אסור לעשות ביום השביעי שלו [מ"א] ובא"ר מיקל בשבות אפילו ביום הז' שלו כיון דהוא רק ספיקא דרבנן:

ביאור הלכה

עריכה

(*) ההולך במדבר וכו': וה"ה אם שכח באיזה חודש עומד או מנין הימים של חודש בניסן סיון תשרי ויצוייר זה בימים שאין הלבנה נראית וכדומה דזה ג"כ א"א לידע ולהכיר הימים טובים ואינו יודע מתי חל המועדות צריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע שיצאו הימים טובים [פמ"ג במ"ז]:.

(*) ואז יעשה מלאכה וכו': כתב בתו"ש דאם יכול להתענות יום אחד בלי סכנה אסור לו לעשות מלאכה באותו יום דאין כאן פקו"נ ועיין בספר בגדי ישע שחולק עליו וסובר דאין צריך לסגף עצמו בתענית כדי שיוכל למהר לצאת מן המדבר ועוד האריך עי"ש:.

(*) מצומצמת: לכאורה למה לא הרשוהו שירויח ביום אחד או בשני ימים הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיוכל לשבות אח"כ ד' וה' ימים ממלאכה שעי"ז קרוב שיקיים מצות שבת כדין תורה משא"כ עתה שהוא עושה בכל יום ויום בודאי יתחלל שבת במלאכה דאורייתא י"ל דעתה כשהוא עושה כדי פרנסתו אין זה מקרי חילול שבת דנוגע לו בכל יום לפקו"נ וע"כ זה עדיף יותר משיעשה יום או יומים יותר מפרנסתו ויחלל שבת בספק ברצונו. ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון אך שלא היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת בודאי שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק ויש לדחות דבעניננו הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד מה נ"מ בין תחלת המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול שבת וצ"ע:.

(*) אפילו ביום שמקדש בו: ולענין תפלין נלענ"ד דחייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך למיזל בתר רובא ומה שעושה קידוש הוא רק לזכרון בעלמא כדפירש רש"י ומה שאסור במלאכה בכל יום אפשר משום דעשאוהו רבנן כקבוע ואפילו אם נאמר דיום זה של שבת הוא בכלל קבוע גמור מדאורייתא והוי כמחצה על מחצה מ"מ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ואפילו לדעת המגן אברהם דס"ל דיום שביעי אסור אלו אפילו בעניני שבותין כמו ביו"ט שני זהו רק לחומרא אבל לא להקל ואף דביו"ט שני פטור גם מתפלין התם שאני דעיקר התקנה נתקן לכל ישראל כדי שלא יבואו לחילול יו"ט ועשאוהו כיו"ט גמור [לבד לענין מת דמותר להתעסק בו] כדי שלא יבואו לזלזל בו ויש כח ביד רבנן לעקור ד"ת בשב ואל תעשה ותדע דהלא נתקן יו"ט שני אפילו לדידן דבקיאין בקביעא דירחא משא"כ בזה ששכח יום שבת לא עשאו רבנן כלל תקנה אצלו לעקור המצות דאורייתא ששייך על ימות החול ועוד יש סברא לחייבו דהלא פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות וא"כ זה שעושה בו מלאכה לפרנסתו אין בו היכר [דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי והוא ג"כ שובת]. וא"ל דא"כ כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת יהיה חייב בתפילין וע"כ משום דשובת בשאר עניני מלאכות שאין תועלת לו לרפואתו שייך בו שם אות וא"כ ה"נ בעניננו הרי לא הותר לו כ"א המלאכה שצריך לו להרויח לפרנסתו כדי שלא ימות במדבר ברעב ואף גם זה בצמצום זה אינו דשם הוא אות והיכר מה שבכל יום הוא מותר בכל מלאכות לעשותן והיום אסור משא"כ בזה ששוה אצלו יום שביעי זה לכל הימים דבכל יום הוא ג"כ אין מותר בשום מלאכה וגם אפשר דשם הוא אות במה שכל ישראל שובתים באותו יום משא"כ בזה אך מ"מ לא ברירא סברא זו כל כך אך מפני טעם הראשון יש לחייבו ואך בעת התפלה של שבת לא יניח התפלין כדי שלא יהיה תרתי דסתרי. וגם דאל"ה יתרץ הגמרא דמנכר שהוא שבת במה שאינו מניח תפלין לתירוץ שני של התוספות דבמה שהוא בשב ואל תעשה ג"כ מנכר שהוא שבת כנלענ"ד:.

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}