שבת יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך אמרה לי חס ושלום אאפי' באצבע קטנה לא נגע [בי] בימי לבוניך מהו אצלך אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו בשלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הואי במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה:
מתניתין ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דברים גזרו בו ביום:
גמ' א"ל אביי לרב יוסף אלו תנן או ואלו תנן ואלו תנן הני דאמרן או אלו תנן דבעינן למימר קמן תא שמע אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ש"מ ואלו תנן ש"מ:
ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והאמר רב יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנא' (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן:
ושמנה עשר דבר גזרו:
מאי נינהו שמנה עשר דבר דתנן אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין והספר והידים והטבול יום והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין מאן תנא האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני מפסל פסלי טמויי
רש"י
[עריכה]
ושימש תלמידי חכמים - להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד:
נדותיך - כל שבעה של ראייה ראשונה:
ליבוניך - כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה:
בנדת טומאתה - ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים:
מטה חדא הואי - רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי:
סינר - פורציינ"ט (חגורה) שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:
מתני' ונמנו ורבו - באו למנין ונמצאו של ב"ש מרובין: גמ' ה"ג ואלו תנן הני דאמרן או דלמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן. ואלו קאי אדלעיל לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואלו מן ההלכות כו' או דילמא אלו תנן וקאי לקמן אאין שורין דיו:
ת"ש - דאתרתי קמייתי קאי אבל אינך לאו משמונה עשר דבר נינהו ולקמן בגמרא מפרש להו:
מגילת תענית - לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר:
מחבבין את הצרות - שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו':
אין אנו מספיקין - לפי שהן תדירות. ל"א אין אנו מספיקין מלעשות י"ט בכל יום:
אין שוטה נפגע - אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן:
בשר מת שבחי - הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו:
דברי תורה - כגון נבילה וטרפה וגו' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אוכלים וכגון וכן תעשה בשבעה בחודש היכן נרמז קרבן זה בתורה:
גרבי - למאור ולמזונות:
דרשן - כדדרשינן להני קראי במנחות (דף מה.) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת העוף גבייהו הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה:
האוכל אוכל ראשון - מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה (פ"ה דמ"ב:) מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום כדמפרש טעמא לקמן בכולהו ושיעורן לפסול את הגויה בחצי פרס בפרק יום הכפורים (יומא ד' פ:) והתם נמי אמר הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו מטומאה דאורייתא דסגי לה בטבילה לתרומה דלא בעיא הערב שמש דתניא בספרי אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב:
והבא - לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום:
וטהור - גמור שנפלו על ראשו כו':
והספר - כל כתבי הקודש תורה נביאים וכתובים פוסלין תרומה במגען:
והידים - סתמן קודם נטילתן:
וטבול יום - ולקמן פריך טבול יום מדאורייתא הוא:
והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין - לקמן בעי לה:
מאן תנא - מי הוא האומר כן:
פסלי - את התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה:
תוספות
[עריכה]
בימי לבוניך מהו אצלך. לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר"ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה ונראה לר"י שיש סמך מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך ומיהו התם מסיים ונגע ביך באצבע הקטנה ומפרק אע"פ (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה כי שמא דוקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם אבל שאר דברים לא ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה:
מטה חדא הואי. ופלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה (סנהדרין פ"ב דף יט:) איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לרה"ר שלא היה משום יחוד או שמא סבר כשאול שלא היתה מקודשת לדוד ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה: רש"י גריס [וכן ר"ת] ואלו תנן הני דאמרן ומביא ראיה דאומר במדרש (פ' משפטים) כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית (' ברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה:
ש"מ ואלו תנן. דלא קתני בתר הכי כדקתני במתניתין:
אוכל ראשון ואוכל שני. אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא:
והשותה משקין טמאים. לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ"מ היה בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמעינן משקין ואוכלין כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח ואי תנא משקין ה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל:
והבא ראשו ורובו במים שאובין. וא"ת תיפוק ליה שהוא טבול יום וי"ל דנפקא מינה דאפילו העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול: וטהור שנפלו על ראשו כו': וא"ת מ"ש דבטהור לא גזרו כ"א בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום ונראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים כדאמר בסמוך והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים [וע"ע תוס' גיטין מז. ד"ה רבא]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק א (עריכה)
קד א מיי' פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה י"ח, סמג לאוין קיא, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ה סעיף ב':
קה ב מיי' שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ה סעיף י"ד:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
ואף על גב דפליגא דר' פדת ומהא עובדא נמי דההוא דקרא ושנה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו ושאל אליהו את אשתו בימי (נדותיך) [לבוניך] מהו אצלך. פירוש בז' ימי נקיים [והיא] (ואף) אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנא' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. במערבא אמרי כך אמרה לו מטה חדא הוה וסינר מפסיק ביניהם:
פשטנא ממתניתין דתני אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניא בן חזקיה בן גרון ש"מ אלו תנן שכבר הזכרנום ולא מה דבעו למימר לקמן:
ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה בן גרון וסייעתו שהיו מחבבין להזכיר ימי צרות בשמחה. ארשב"ג אף אנו כו' שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שדבריו סותרין דברי תורה פירוש יש בספר יחזקאל דברים שמראין כאילו סותרי ד"ת כגון קרבנות המועדים וחנוכות וכיוצא בהן. ובא חנניא בן חזקיה ודרשן כגון (הכתוב כת"י ונתברר שספר יחזקאל והתורה שוין:
פיס' שמונה עשר דברים גזרו בו ביום ואלו הן דתנן פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני כו' פי' אוכל ראשון הוא שנגע בו השרץ ואוכל שני הנוגע במשקין במה שנגע בו השרץ אבל אוכל לא שאין אוכל מטמא אוכל ושניהם אליבא דר' יהושע האוכל אותם שני הוא ופוסל את התרומה דתנן בטהרות פרק ב' ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני והשותה משקין טמאים שאלו כולן פוסלין גופו של אדם כדתנן במעילה פרק ד' כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס פירוש אוכלין טמאים. וכל המשקים פירוש הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. [והבא ראשו ורובו במים שאובין] וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסלו בתרומה פי' לולי שאמר כי בטהור טימאוהו לא עמדה בטמא שלא טיהרוהו. גזרו על הספר מפני שהיו מצניעין אוכלין של תרומה גבי הספרים והיו העכברים באין על האוכלין ומפסידין הספרים. ידים מפני שהן עסקניות חיישינן דילמא נגעו בטומאה הלכך גזרו בהו טומאה ומתחלה גזרו על הידים הנוגעות בספר להיות פוסלין התרומה כדי שלא יהו מצוין ליגע ס"ת אלא במפה וגזרו נמי על האוכלין שנטמאו מן המשקין שנטמאו מחמת ידים שיפסלו התרומה גזירה משום משקין שנטמאו מחמת שרץ. ועל הכלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת שרץ גזירה משום זב. טבול יום אסיק' סמי מכאן טבול יום ואסיק' שלמה תיקן טומאה לידים לקדשים והלל ושמאי גזרו לתרומה נמי ולא קבילו מינייהו אתו תלמידיהן גזרו וקבילו מנהון אמר רב יהודה בי"ח דבר נחלקו ובי"ח גזרו ואסיק' בי"ח שנחלקו בו ביום למחר הושוו:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
בימי לבונך מהו אצלך. פי' היה יודע אבא אליהו שטעה אותו תלמיד בכך חפיכך שאל לו כן אבל לא מפני שיהא שום קולא בימי לבון מבימי נדות, ונראה שזה הליבון הוא לאחר שתיקן רבי שאם ראתה יום א' או ב' וג' שיהא מונה שבעה והם, ומאחר שהשלימה שבעה ימים מתחלת ראייה קורין השאר ימי ליבון לומר שאינו ימי נדות שכבר יצאה מהן, והן ימי לבון לפי שלא היה יודע לטבילת נדה עיקר מן התורה ולא היה יודע ה"ד תהא בנתדה עד שתבוא במים כדכתב כאן רש"י ז"ל ולפיכך נענש, ואין זה מחוור שיטעה מי ששימש ת"ח הרבה בכך, ולא היה יודע שטבילת נדה מן התורה, וכן קשיא לי שנלמוד טבילת נדה מכאן תהא בנדתה עד שתבוא במים דא"כ זקנים הראשונים דמוקמי לה לא תכחול ולא תתקשט במיני צבעונין טבילה לנדה מנ"ל. אבל נ"ל שטבילה לנדה ולזבה מפורשת הוא מן התורה בזב כתוב איש כי יהיה זב כו' פרשה דטומאה וכתב וכי יטהר הזב וגו' וספר לו ורחץ בשרו במים חיים וטהר וכשבא הכתוב לפרש בין נדה וזבה כתוב ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה כלומר טומאת הזב בלובן והזבה באודם, וכתיב וספרה ואחר תטהר בטהרה האמרוה לענין הזב למעלה וזהו נמי פשוטו של מקרא ומ"ש שאין הזבה צריכה מים חיים אפשר שראו ריבוי בכתוב מן ואחר תטהר או ממקום אחר, אבל טבילה מפורשת היא ובהרבה מקומות בתורה כן שכתוב וטמא עד הערב וטהר ואין כתוב ורחץ במים ואנן לומדין מן המפורשין שכתוב שם ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ואין טומאה פורחת דמ"מ א"א למי ששימש ת"ח שלא תהא לו נדה בהכרת עד שתטבול ומ"ש ר"ע תהא בנדתה עד שתבוא במים משמע ליה דהיינו אזהרה לאשה שתהא נזכרת לנתדה ותהיה מתרחקת עצמה ומתנדה מבעלה ומטהרת כל ימי נדותה, והאי דקאמר עד שתבוא במים לישנא בעלמא כל ימי נדותה עד שתטהר, ובלשון הראשון של זקנים הראשונים תניא נמי לא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים וזו ראיה לדברינו, ויש לדחוק ולומר שטבילה שבפרשה שאמרנו לטהרות הוא אבל לבעלה או מדר"ע או מדרשה התם אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וגם זה אינו מתחוור, ומ"מ א"א למשמש ת"ח הרבה שיקל מחמת שלא תהא צריכה טבילה, אלא נפרש דטובלת היתה אשתו לסוף ימי נדותה של תורה ולפי שהיה מיקל ופורץ גדר של חכמים נחש שכל דבריהם כגחלי אש וכן מפורש בס' הישר, וי"א דשומרת יום כנגד יום היא שנקרא ימי ליבון והיה מיקל לפי שהיא חששא בעלמא ושמא לא תראה ולא תבוא לידי זיבה וסוף דבר שלא כהוגן נעשה וראה מה עלתה בו, אבל לשון הראשון יותר נכון שאף בזה לא היה ראוי לטעות שאינה חששא אלא ספירה היא שכשם שסופרת שבעה לזיבה כך סופרת אחד לאחד שהיא זיבה קטנה ואם טבלה אפילו בשמיני ושמשה אינו אלא תרבות רעה ואפשר דמשום חומרא דאתיא לידי קולא הוא דבטלוה לטבילתה בדורות האחרונים ומשום טהרות נהגו בה תחילה:
האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. פיר"ת ז"ל שאין זה פסולי גויה דההוא בדורות ראשונים נתקנו ובמס' יומא מספקא להו נמי בפסול גויה א דאורייתא וההוא אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכול בתרומה וטעמא דההוא משום דמחזי כמאן דנגעי בהדדי ומטמו במעיו ולהכי בעו חצי פרס שנתמעט בעיכול מכביצה וחזרו ב"ש וב"ה וגזרו אוכל כביצה ושיפסול במגע תרומה ומפורש בס' הישר.
והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין. פי' נ"ל דאף טהור קאמר וכ"ש טבל ועלה ונפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין דמכלל טהור לא נפיק, ועוד דעיקר גזירה בנפילה הוה שהיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין וכל עיקר לא גזרו ביאה אלא משום נתינה שהוקבעה להם ובדין הוא דהו"ל למיגזר תרוויהו בטמא שטבל ולא כלל בטהור אלא דאי לא הא לא קיימא הא כמדפורש בגמ',וא"ת ביאה נמי הא לא קיימא כיון דטהור לא מיטמי לב"ה, א"ל דאי ביא לא קיימא כולה האי לא איכפת לן שעיקרה של גזירה נפילה הוא, וא"ת לטהור נמי לגזור ביאה ומתקיימא כולה מילתא שפיר נוכל לומור דבהכי סגי להו, א"נ שא"א ליגזר בטהור ביאה שא"כ אין לך אדם רוחץ במרחץ ולא בשום מקום במים שאובין וא"א לרוב ציבור לעמוד בגזירה זו לפיכך לא גזרו כן וזה הטעם מספיק לכל, דמ"ה גזרו ביאה רק בטמא מפני שא"א לעמוד בה ואי אתו לבטלה תיבטל שא"א לגזור עוד בה גזירה אחרת כנ"ל וראיה לדבר מההוא דגרסינן במס' גיטין חציו בנפילה וחציו בביאה מהו ומשכחת לה בטמא שטבל וש"מ שמטמא בכל אחת משתיהן שאלמלא לא היו מטמאין אלא זה בנפילה וזה בביאה פשיטא דחציו בנפילה וחציו בביאה טהור דהא כולו בנפילה לזה או כולו בביאה לזה נמי טהור וליכא דמטמא בשתיהן והתם לא קמבעיא ליה אלא אי מצטרפות הואיל וכל אחת מטמא בפ"ע וכדמוכח שמעתא:
ושדי לפומיה ופסיל ליה. פי' משום שגזרו במשקין שניים תחלה חוץ מטבול יום נקט פסיל להו אבל אוכלין טמאין טמויי נמי מטמא להו דמשקין בתרומה וי"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדי להו לא מטמו אחרינא אלא מפסיל פסול להו מלאכול והא דאמרינן מ"ש הא שכיחא והא לא שכיחא ק"ל הא נמי שכיחא משום דילמא אכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדו לפומיה ופסול ואמאי לא אמר טעמא מהא ותרוייהו שכיחי, ומפרקי אוכל תרומה לדעת מזהיר זהיר מאוכלין טמאין אבל אוכל אוכלין חולין טמאין שמא יתן תרומה לתוך פיו שלא לדעת, ואינו מחוור וי"ל שאין חוששין שמא יאכל תרומה ויטמא אותו בפיו במשקין טמאין הבאין עליה לאחר מכאן לפי שכבר נמאסה משלעסה ועמד בפיו ואין חכמים חוששין כ"כ לטומאתה שיגזרו עליה שאינה ראויה, אבל עיקר החששא לשמא יאכל אוכלי חולין טמאין או משקין ויביא תרומה ויתננה לתוך פיו שנמצא שהוא מטמאה עם כניסתה לפיו וראויה היא שעדיין לא נפסלה מלאכול ויש בידו שתים ' שהוא אוכל תרומה טאמה שעדיין במקים שיכול להחזירה הוא, וא' שהוא מטמא תרומה טהורה הראויה, ולדידי לאו קושיא הוא כלל לפי שגזרו על מי שכבר אכל אוכלין טמאין שיפסול תרומה משום מי שהיו הדברים טמאין בפיו שמטמאה ודאי, אבל לגזור משום מי שבפיו אוכלין טהורין אינו מענינו, ודבר ברור הוא:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק א (עריכה)
בימי לבוניך מהו אצלך אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אבל לא עלה על לבו לדבר אחר: יש מקשים ואותו תלמיד ששנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה במה היה טועה, וכי לא היה יודע שאינה טהורה עד שתטבול ותספור, והא כתיב (ויקרא טו, כח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ומה הפרש היה לו בין ימי ראייתה לימי ספורים שלה. ויש מפרשים שלא בזבה דאורייתא קאמר, אלא בשראתה בימי נדה דדבר תורה אין צריך ספירת ימים נקיים שאפילו ראתה כל שבעה ולערב פסקה קודם שתשקע החמה טובלת וטהורה לביתה, אלא לאחר שנהגו בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים (נדה סו, א), ובאותן שבעה שהיו מתקנת בנות ישראל הוא שהיה מיקל בכך.
ועדיין קשה דכל שלא טבלה הרי היא בנדתה וכדאמרינן (לקמן סד, ב) שבעת ימים תהיה בנדה בנדתה תהיה עד שתבא במים. ויש אומרים שזה מדרש חכמים הוא ולא היה יודעו. ואינו נכון, מי ששנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה שלא היה יודע מדרש חכמים. ועוד דהא משמע דטבילת נדה וזבה מפורשת היא מן הכתוב, דכתיב (במדבר לא, כג) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם (חגיגה כג, ב). ועוד דכתיב (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכתיב בתריה בזבה (שם כח) ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כלומר: אחר כך תטהר בטהרה שהזכיר למעלה בזב, ואף על פי שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה, שמא ממקום אחר מיעטו.
אלא המחוור, שבאותן הימים לאחר תקנת בנות ישראל כשהיו משלימות שבעת ימי נדה דאורייתא היו טובלות וטהורות דבר תורה, ואחר כך סופרות שבעה נקיים, והיו נוהגות כן מפני תקנת הטהרות שמא תגע בטהרות, ובאותן הימים היה אותו תלמיד מיקל הואיל וכבר טבלה וטהורה היא דבר תורה.
האוכל אוכל ראשון ואוכל שני: פירש רבנו תם ז"ל: שאין זה פסול הגויה, דההיא בדורות הראשונים נתקנה, ובמסכת יומא (פ, ב) נסתפקא להו בפסול הגויה אי דאורייתא, וההוא נמי אינו פוסל במגעו אלא באכילתו, וכדאמרינן נפסל גופו מלאכול בתרומה. וטעמא דההיא משום דנגעי בהדדי במעיו וגזרו משום מגע תרומה באוכלין טמאים, ולהכי בעי אכילת [חצי] פרס מפני שנתמעט בעיכול עד כביצה ואילו אכל פחות (מאכילת) [מכחצי] פרס היה מתמעט יותר מכביצה ואינו מטמא. ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אף על כביצה ושיפסול תרומה אף במגעו.
והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין: פירש הרמב"ן ז"ל: דאף טהור קאמר וכל שכן בטבל ועלה דהיא היא עיקר הגזירה והכל בכלל טהור, אלא שבביאת מים לא גזרו אלא בטבל ועלה, לפי שאילו גזרו אף על טהור ממש אין רוב הצבור יכולין לעמוד, שא"כ אין לך רוחץ במים שאובים. וא"ת א"כ אי לא הא לא קיימא הא כדאמרינן בסמוך (לקמן יד, א). לא היא, דעיקר גזירה משום מים שאובים היא ובההיא הוא דחיישינן שמא תבטל, אבל בביאת מים לא חיישינן בה כולי האי דאי קיימא קיימא ואי לא תבטל דלאו עיקר גזירה הוא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה