רש"ש על המשנה/נגעים/יב

רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק יב

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

תוי"ט ד"ה בית טריגון. וה"ה בית כו' או חמש בת"כ תניא כו'. ליתא דבת"כ שנוי כלשון משנתינו. רק בתוספתא שנויה כמו שהביא הש"ס בפ' ג"פ: בא"ד ואין להקשות דבשלמא התם איתרבי כו'. ולעד"נ דהתם דכתיב מפורש ארבע צריך ריבוי לבעלת ה' אבל הכא דלא כתיב רק קירות קירות הוי אפי' טובא בכלל. ולא שייך כאן לומר תפסת מרובה לא תפסת כמש"כ בס"ד בסנהדרין (טז ב') בד"ה אחת. וממילא לדידי אפי' שש קירות ויותר נמי. אבל למהר"ם דוקא חמש ולא יותר וישאר הקושיא מדוע לא תני במתני' דשש טהור:

ב

ד"ה עד. עי' כה"ד. ומוכח מדבריו דשיש לא הוה בכלל אבן. וכ"כ הרמב"ם בחבורו פי"ד ה"ח להדיא ע"ש. ונראה דהוציא זה מרישא דמתני' דלא תני אלא הני דלא הוו בכלל אבנים ועפר דקרא (דעפר דתני היינו גושי) וכ"מ מהכ"מ שם. וצ"ע מדוע לא יהיה בכלל אבן הא כתיב ואבני שיש (ד"ה א' כ"ט). ואולי משום דיש להן שם לווי. אך מאי דמשמע מהתוי"ט שגם נסרים לא הוו בכלל עצים צ"ע מנא ליה דאדרבה מדלא חשיב להו ברישא משמע דהוו בכלל:

ד

ד"ה פצים. ושיעור האבנים כו' משאוי שנים. נ"ל דיליף מדכתיב וחלצו את האבנים דמשמע דלכל אבן צריך שנים וכרבנן דר' יוסי בירושלמי חגיגה הביאוהו התוס' שם (ג') ד"ה חרש ע"ש. וזהו ג"כ ממדת דבר הלמד מסופו: ד"ה וקירות המחיצה. ומהר"ם כו' דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה לשון חלוקה. ול"נ דאף לגירסת המחיצה יל"פ לשון חלוקה כדאיתא ריש ב"ב. ולפי הת"כ שהביא התוי"ט נ"ל דקירות המחיצה הוא קיר שעושין בבית לחלקו לשנים כההיא דאיתא בעירובין (עב) בגמ' וש"מ. וא"צ להוציא לשון מחיצה מפשטיה:

ה

עסק הוא לפנוי. פי' הרע"ב בתמיה. ואינו מחוור דאיכא למימר משום דשמא יצטרכם אחר ההסגר ולא יוכל להכנס שם להוציאם מפני שיתטמא בביאתו:

ו

ולא שתים תחת אחת. הן לר"ע לעיל מ"ג דהלכה כוותיה ע"כ ר"ל בכאן שתחת אחת מהשתים שבהן הנגע לא יביא ב' וא"כ ממילא משמע דלא יביא ג' או ד' תחת השתים. ונראה דלכן השמיטה המשנה סיומא דת"כ וארבע תחת שלש תחת שתים וכן הרמב"ם השמיטו בכוונה ודלא ככ"מ והתוי"ט: תוי"ט ד"ה שניהם. וכ"ת כו' וכן נמי כתיב אחר חלץ ל"י. ול"נ דתיבת חלץ הוא שם כמו תחלת דבר ה' בהושע וכן והדבר אין בהם (ירמיה ה') וכמו שאמר ואחרי הקצות. הטוח:

ז

ד"ה והחוזר. ונראה כו' אלא ה"ה לפסיון וצירוף. עיין מה שכתבתי לעיל פ"א מ"ג: בא"ד ע"כ ליכא למידרש בפחות כו' שאין חזרה אלא כשחוזר הכל. תימה דא"כ מה זה דקאמר הת"כ יכול כגריס כו'. ואפשר לומר דכגריס נמי מיקרי חזרה משום דעל אבן אחת לא היה מקודם רק כגריס והגריס השני היה באבן השני. ויתורא דהנגע ע"כ אתא לרבות גריס שני: