רש"ש על המשנה/נגעים/ד

רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק ד

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ד

תוי"ט ד"ה או שער שחור. ולפ"ז ה"ק כו' הא כדאיתא כו' שער לבן מחליטו כו'. ול"נ דפי' ובו שער לבן היינו קודם הבהרת דאינו סימן טומאה. ואף דבכ"מ במשנה שבא לשון ובה שער לבן פירושו דאח"כ בא השער וכמש"כ הרע"ב לקמן מי"א. אמנם ראה דיוק לשון המשנה דאמרה בכאן ובו לשון זכר ובכ"מ אמרה ובה לשון נקבה אלא משום דהכא קאי על עור האדם (ור"ל קודם שבאה הבהרת) ובכ"מ שב על הבהרת. ונכון בעז"ה:

ה

ד"ה אם. ותמיהני כו' השחין כו' חולקין בין האום לפשיון כו'. לקמן בדברי הראב"ד שהעתיק דייק מזה אדרבה להיפך דמשמע הא עור בשר חולק בינם אינו להקל. ועמש"כ בסמוך: בא"ד ואני נפלאתי כו' דהא ממתני' דבתרה כו' והלכו להן כו' שמעינן כו' דראויין הן לפסיון. ואני נפלאתי על כ"ת התוי"ט דנראה שהבין פי' והלכו להן היינו שבא הנגע עליהן ומזה הוכיח דע"כ ראויין לפסיון. דאל"כ הרי הפסיון שבהם כמו שאינו והם נשארו בתוקפן הראשון להפסיק. והרי שחין ומכוה ומחייתן ודאי אין ראויין לפסיון כדתנן לקמן ספ"ו ופ"ט. אלא ע"כ פי' והלכו להן היינו דהשחין וכו' נעשו צלקת והבוהק נעשה כעור בשר. ולפ"ז אדרבה גם מזה ראיה להראב"ד שכתב שהפסיון הרחוק טמא. אולם אנכי תמה איך נעלמה מהשליטים הללו הראב"ד ומהר"ם והכ"מ והתוי"ט תוספתא ערוכה בספ"ז וז"ל וחומר בבגדים מה שאין באדם כו' והפסיון הרחוק בבגדים טמאים. וכן עוד שם בחומר בבתים שאין באדם חשיב ג"כ והפסיון הרחוק בבתים טמא. כ"ה הגי' בתוספתא שעם הז"ז. ובדפוסים ישנים היא בטעות: בא"ד אלא ענינו פרט לכשהפשיון פשה למראה הבהק כו' מצאתי להרמב"ם כו' שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק כו'. ק"ל דהרמב"ם בעצמו הביאו התוי"ט לעיל מ"א בד"ה ומטמא בסופו הביא לימוד אחר ע"ז מת"כ גופיה. וזה יקשה גם לפי' הראב"ד דהא מ"מ יליף לה הכא הת"כ מן צרעת היא והתם יליף לה מן פרח בעור טהור הוא. לכן מזה נ"ל להכריע כפי' ר' הלל אשר הביא שם הק"א ולא כמו שדחהו שם:

ו

בהרת כגריס כו' ושער לבן בתוך המחיה כו' ר"ש מטהר כו' ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. לכאורה ר"ל דהיינו בבבא דרישא דאם השער הוא בבהרת. דע"כ לא פליג שם אלא משום דהשער בתוך המחיה כדקתני בהדיא. ולהכי חלקינהו לשתי בבות דלרבנן ודאי אפי' היא ומחיתה כגריס והשער בתוך המחיה טמא. וק"ל דהא בלא המחיה אין בנגע כשיעור דהא בעינן שיכנס בתוך הנגע כגריס כמש"כ הרע"ב לקמן רפ"ו. ויותר אני תמה על התוי"ט דלדידיה פשיטא ליה האי ומודה. ולדידי מיבעיא טובא. ועמש"כ לקמן בפ"י מ"י. ואולי כיון דמחיה סימן טומאה אינה מפסקת. ולפ"ז טובא אשמעינן תנא בהאי ומודה ואין לנו צורך בהויראה לי שבתוי"ט ואשר מזה דחה לקמן בס"פ פי' הר"ש והר"ת ע"ש. ואנכי מסתפק אם מחיה פחותה מכעדשה מפסקת כיון דאינה סימן טומאה. או דלמא הואיל שהיא ממין סימן טומאה אינה מפסקת (דומה לזה בת"כ שהביא התוי"ט לעיל מ"ד ד"ה או שער שחור ע"ש. וכן בכריתות (כא סע"א) לתירוצא דר' חייא ע"ש) ואולי דגם מצטרפת. ועי' לקמן פ"ו מ"ב וג'. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר"ש שם במ"ג דלענין צירוף פלוגתא. דר"מ ס"ל דמצטרפי ולחכמים לא מצטרפי אבל אפסוקי משמע שם דלא מפסקא ועי' רא"ש שם במ"ב וג' וה':

ז

בתוי"ט בסופו. עמש"כ עליו בס"ד בחולין (י ב') בתד"ה אלא:

ט

בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום כו'. לשיטת הא"ר בכל פלוגתתן. ה"ה אם לא פשתה רק כגריס מכוון לר"ע ה"ה כבתחלה כמו במ"ח לגירסתו ז"ל. ולחכמים תראה בתחלה ועמש"כ לקמן פ"ה מ"ג בס"ד:

י

וחכ"א תראה בתחלה. ופי' הא"ר ואע"ג כו' מ"מ עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט. ועתוי"ט. ונראה דר"ל דלרבנן מטהרו תחלה על נגעו הראשון. והוא טהור מתוך הסגר וטובל ומעריב שמשו והוה טהור גמור עד שיחליטנו הכהן על נגעו החדש. ואם הוא במועד אינו נזקק לו הכהן עליה. אבל לר"ע כיון דדינה כמו שהיתה אינו יכול לטהרו דהא אדרבה נולדו לו סימני טומאה ואפי' אם אינו מחליטו ה"ה מוסגר עכ"פ. ונ"ל להוסיף עוד נ"מ דלר"ע נצרך להזקק לו להחליטו אותו כהן שהסגירו תחלה כמש"כ בר"פ דלעיל מהתוספתא. ולחכמים אפי' כהן אחר: שם בהרת כחצי גריס כו'. עי' א"ר. ונ"ל דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל ולא מקצתה כולו. ולא מקצתה מקצתו (ר"ל אף דמקצתו השניה הפכתה כולה) ולא כולה מקצתו (זה נמצא ג"כ בולא השני) ומקצתה כולו (זה נמצא ג"כ בולא הראשון אך קמ"ל בזה דאף דתרווייהו כהדדי נמצאו בה מ"מ איננה רק להסגיר) והיינו ברישא קמ"ל לא מקצתה את כולו כו' והדר קתני מקצתה כולו וכולה מקצתו (ר"ל שניהם יחד). אמנם דרשה זו מן ושערה מפיק ה"א שכתב לא מצאתיה בת"כ. והר"ש הביאה מן והיא הפכה שער לבן. ותיבות ולא מקצתה מקצתו ליתנייהו וכ"ה בת"כ. וכן הגר"א ז"ל בעצמו בפי' התורה הביא מקרא דוהיא הפכה כו':

יא

ואם ספק טמא. התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דיראה לו שטומאתו בספק. ונ"ל ראיה מהא דנזיר (סה ב') פריך הגמ' ודלמא קיהה וטמא ותמהו התוס' דא"כ היינו ת"ק. ופי' הרר"י כו' שהת"ק מטמאו בספק ועמש"כ שם. ויש לנו לומר דגם לפי האמת הוא כן: שם ור"י קיהה. ונ"פ דר"י מטהר לגמרי ואפי' להסגירו א"צ. ואע"ג דאינו אלא ספק אם להסגיר או להחליט. מידי דהוה אמשנה ד' דפ' דלקמן ע"ש בפי' הרע"ב: תוי"ט ד"ה קיהה. וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת כו'. פירושו דחוק. ולכאורה הנ"ל לפרש דחוץ מזה היינו שהוא ספק אם בהרת קדמה או השער קדם. ואח"כ בסוף שבוע נולד עוד ספק אחר באותו הנגע עצמו ואיזה זה כו' טמא. מטעם דהוה ס"ס לחומרא ספק בהרת קדמה ואת"ל שער קדים שמא היא היא ויש בה פסיון. אך ז"א מב' טעמים. א) דהא לר' יהושע הדין שהוא טהור לגמרי וא"צ אפי' הסגר כמש"כ בסמוך. ואפי' הסגירו אין הסגרו הסגר כמו בטמא את הטהור דאיתא בתוספתא ספ"א דלא עשה כלום. וא"כ ה"ל כמו פסיון בתחלה דאינו מטמא. ויש לדון בזה ע"פ התוספתא שהביא הא"ר בפ' דלקמן מ"ב ע"ש. ב) הרי הר"ש והתוי"ט הביאו לקמן בפ"ד מ"ד מהתוספתא דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. כ"ש הכא דצריך לידע באיזה סימן הוא מחליטו אם בשער לבן או בפסיון: