רש"ש על המשנה/נגעים/ה
רש"ש על המשנה מסכת נגעים פרק ה
<< · רש"ש על המשנה · מסכת נגעים · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א[עריכה]
ספק שאחרת באה תחתיה. עי' א"ר. ומה שהביא ראיה דהלכה וחזרה במקומה הראשון ה"ה כמו שהיתה מלקמן פ"ט שמא תכניס ותפשה ע"ש. לכאורה אין מובן. ואולי כוונתו דבשלמא בגוונא דמתני' דבסוף שבוע פשתה ולא חזינן להדיא שום רפואה. לכן מאין לומר דהראשונה הלכה וכמש"כ התוי"ט בס"פ דלעיל אבל התם דחזינן דהתחילה להתרפאות שהרי כנסה על כן יש לנו לומר דהיא נתרפאת כולה. ואותה שלפנינו היא חדשה. אלא ע"כ מוכח דאף אם היא חדשה ה"ה כמו שהיתה:
ב[עריכה]
החליטה בפשיון הלך הפשיון כו'. המפרשים נתלבטו מאד מדוע לא תני ג"כ וכן במחיה ולא העלו כלום בישוביהן כאשר יראה המעיין. ולעד"נ דכשנחקור מדוע מחיה איננה סימן טומאה רק כשהיא מבוצרת. ונאמר דאנו רואין עפ"י נסיון דצרעת כשמתחלת להרפא ראשית רפואתה הוא מן צדדיה ומתקטנת והולכת עד לכלה. לכן כשהמחיה מבוצרת באמצע הנגע איננה ראשית רפואתה כי אין דרכה להתחיל מהאמצע אלא אדרבה זה סימן טומאה כמאמר הכתוב צרעת נושנת היא כו' והנה אם בב"א התחילה להרפא בצדדיה ובאמצעה נאמר ג"כ דאינה סימן טומאה שהרי אותות טהרה נראו בה במה שהתחילה מן הצדדים ג"כ. וכש"כ כשקדמה הרפואה בהצדדים. ולפי ההצעה הלזו אתיא לנכון מה שלא תני כאן מחיה. דכיון דהלך הפסיון א"כ התחילה להתרפאות מן הצדדים. ולכן אין המחיה שוב סימן טומאה ונכון בעז"ה: תוי"ט ד"ה וחזר. דהא בהדיא תנן כו' בהרת כגריס ובה מחיה כו'. ל"ד דזה מיירי שהיתה כגריס לבד המחיה וכדפי' שם הרע"ב. וה"ל לאתויי מסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס כו'. ומש"כ ואין פסיון אלא בחוץ כדתנן בר"פ דלעיל. ג"כ ל"ד דהתם לא תנן אלא חומר שיש בה שהיא מטמא אפי' חוץ לנגע. אבל שלא לטמא בתוך הנגע לא שמעינן. ואדרבה דלכאורה משמע משם דפושה אפי' לתוכה מדלא תני חומר במחיה מבפסיון שזו מטמא בתוך הנגע וזה א"מ אלא מחוץ לנגע:
ג[עריכה]
אר"ע כו' א"ל כשם כו'. נראה דר"ע ורבנן אזלי לשיטתייהו בפלוגתתן בפ' דלעיל מ"ח וט' וכפי פי' הא"ר שם והא דהכא מודה ר"ע בהלכה לגמרי וחזרה אע"פ שהיא במקומה הראשון דדינה כנגע חדש. והתם במ"ט בבבא השניה וכן במ"י פליג אפי' בהלכה האום לגמרי. ואפי' לא באה השניה אלא בצד מקום הראשונה. הכא הוא משום מיעוטא דהיא הפכה דבמאי מוקמת לה וגם לרבנן ע"כ צ"ל כן דהא מודו בהלכה וחזרה בפסיון דה"ה כמו שהיתה ויחליט כמש"כ הא"ר בר"פ. ועוד התם שאני דהשניה באה בעוד שהראשונה היתה קיימת לכן אמרי' שהכל בא מחמתה. ובזה יבא כמין חומר מאי דתני שם במ"ח וט' וי' ופשתה כו' והלך כו' אשר נדחק הא"ר לומר דחדא מתרתי נקיט. ולפמש"כ נקיט הכי בדוקא משום תרתי בבי בתרייתא ונכון בעז"ה. ולפ"ז הכא נמי אע"פ שלא חזר החצי גריס במקום הראשון אלא שנסמך לצד חצי גריס הנשאר דומיא דהתם לר"ע טמא. ואולי דה"ה בהלך חצי גריס שבמקום השער ובא חצי גריס אחר במקומו ג"כ טמא לר"ע:
ד[עריכה]
בהרע"ב ד"ה בין בשני אנשים כו'. ול"י מדוע לא פי' על איש אחד שאפי' להסגיר אינו טעון ונטר לפרושי זאת עד שבא לב' אנשים: תוי"ט ד"ה טהור בסופו. ונראה א"כ דה"ה נמי במחיה. דבריו באו סתומים דהא מחיה מטמאה באיזה ענין שתהיה. ואולי יכוון למש"כ הרא"ש דאפי' אח"כ דהיינו לאחר שפטרו בזה ובזה כסלע ועוד וא"כ ב' הנגעים ודאי פשו מ"מ אינו מחליטו דעל כל נגע מסופק אם יחליט מחמת פסיון דסוף שבוע או מפני פסיון דעכשיו (לשונו בסוף שבוע שני אינו מדוייק דהא א"צ אפי' להסגירו) וכה"ג מ"ל במחיה ג"כ והוא אם הסגירו על נגע אחד ובסוף שבוע עמד בעיניו ונולד לו עוד נגע אחר (ופסיון הרחוק אינו מטמא אפי' בכגריס לשיטתו לעיל פ"ד מ"ה) והסגירו על שניהן. לנגע הראשון הוא הסגר דשבוע שני. ולהחדש הוא הסגר ראשון (ובכזה מסגיר ומסגיר עי' לעיל פ"ג מ"א אבל כו' בסוף שבוע המסגיר מסגיר וע"ש בלשון התוספתא שהביא הר"ש). ואח"כ בסוף שבוע בזה ובזה מחיה וא"י איזו הקדומה ואיזו המאוחרת ולכן לא יוכל להחליט דא"י על מה אם על מחיה שנולדה בסוף שבוע א' או שבסוף שבוע ב'. אמנם דינו דהרא"ש הוא חידוש גדול בעיני. ולא הביא ראיה לזה אלא אמרו מסברא ויש לדון עליו ואכמ"ל: