רש"ש על המשנה/מכשירין/ד

רש"ש על המשנה מסכת מכשירין פרק ד

<< · רש"ש על המשנה · מסכת מכשירין · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

ב

בהרע"ב. ונטמאו המשקין שירדו עליו. עי' בכריתות (טו ב') דמבואר שם דגם המשקין טהורין ע"ש בפירש"י ותוס' ובר"ש לעיל פ"א מ"ה מה שהביא בשם התוספתא ומש"כ שם:

ד

בש"א ישבר ובה"א יערה. עי' א"ר. ולעד"נ דאזלי לשיטתייהו דלעיל פ"א מ"ד. דלב"ש כיון דפירש מקלח לקלח הוכשר להכי לא יערה. ולב"ה שם אינן מכשירין עד שיצאו מכל האגודה או מכל השק וה"ה הכא עד שיצאו מכל החבית:

ה

בהרע"ב ד"ה ובה"א. כיון שלא הניחן שם כו'. משמע דאם הניחה במקומה אף ב"ה מודו. וכדס"ד דהתוי"ט בד"ה אלו במש"כ דנקט נטלה לשפכה ברישא לרבותא דב"ש. ור"ל ולא מיבעיא אם הניחה במקומה דעדיף טפי ולכן אפשר לומר דבהא גם לב"ה בכי יותן. ול"י מדוע לא פי' כן התוי"ט לפום ס"ד דהשתא. דלהכי נקיט נטלה לשפכה משום דבהניחה גם ב"ה מודו וכדכתב הרע"ב. אבל באמת אין סברא לומר בירד הדלף שיועיל הנחה במקומה ואפי' לב"ש דוקא בנטלה לשפכה וכדמסיק התוי"ט. ונ"ל במחכ"ת דהרע"ב דלשון הרמב"ם אטעיה ועי"ש ותראה דלא אתי אלא לאפוקי היכא דנטלה ממקום זה להניחה במק"א: תוי"ט ד"ה אלו. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. גם זה ל"נ דכיון שהניחה שירד הדלף א"כ כבר אחשביה מאי מהני מה שחזר בו אח"כ וכמו שהקשה הראב"ד לקמן במ"ט: בהרע"ב ד"ה אלא א"כ. מידי דהוה כו'. וצריך לחלק בין זה להא דהטומן פירותיו במים כו'. וכן הנותן פירותיו בשבולת הנהר כו' דלעיל ספ"א וכן היו רגליו מלאות טיט כו' עבר בנהר כו' דפ"ג מ"ז. דהכא כיון דאחשיב מיהא אותן מים שבידיו גם אותן שברגלים מכשירין כיון דא"א כו'. אבל התם לא אחשביה לשום מים וכה"ג חילק התוי"ט לקמן פ"ה מ"ה ועמש"כ שם:

ז

ואם חשב שיודחו ידיו כו'. עי' מש"כ בס"ד בחגיגה (יט). ומה שסיים הרע"ב וה"ל משקה שסופו לרצון דאע"פ שאין תחלתו לרצון כו'. זהו מלשון הר"ש ורש"י בחולין (לא ב'). לכאורה כאן הוה תחלתו לרצון. דהא הרצון הוא בשעה שנוטלן ואז הוה תחלת ביאתו בתלוש עי' בתוס' שם: תוי"ט ד"ה ידיו. והקשה כו' דלפירות דמעשר אפי' לאוכלן א"צ נט"י כו'. תמוה איך נעלם מהם הגמ' שם בחגיגה דלרבנן דר"מ צריך נט"י לאכילת פירות דמעשר. (ודע דפירי דהכא כיון דלא הוכשרו ודאי מותר לאכלן אפי' לרבנן ואפי' תרומה דלא הוכשרה א"צ לנט"י כמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' אה"ט הי"ג. ודבריהם אינם אלא כשיוכשרו). ומש"כ התוי"ט אפי' אי גרס פת אכתי קשה דהא א"צ כוונה כו' למעשר לנגיעה. תימה דלנגיעת מעשר א"צ כלל נט"י כדאיתא בחגיגה שם ובתד"ה כאן באכילה. אבל כוונת הרו"ו דאי גרס פת א"ל דמיירי לאכילה. דלפירות אף לאכילה א"צ כמש"כ קודם:

ח

בהרע"ב ונמצא כו' אלא מחמת משקין טמאין שבתוכה שנטמאו כו'. ל"י איך נטמאו כיון שמחוברין למקוה:

י

עצים שנפלו עליהם כו' אם רבו טהורים. ועי' בפי' הרע"ב. ק"ל דאף דמי גשמים גופייהו לא מיטמאין אא"כ חשבינהו וכדמוכח בגמ' כריתות שהבאתי בר"פ. מ"מ אם יקבלו הכשר ממשקין אחרים למה יגרעו משאר אוכלין דמטמאין בבוא עליהן הכשר א"כ הכא יתכשרו ויתטמאו כאחד ממשקין הטמאים. ובריש מקואות כתבתי ישוב לזה בס"ד ע"ש: