רש"י על הש"ס/בכורות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לא א (עריכה)

וכולן שחזרו בהן - סיפא דהך ברייתא דלעיל היא דקתני הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן כהן שקיבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד וכן בלוי שקיבל עליו דברי לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותן שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום מה כתיב בהם חלקם נתתי אותם מאשי וכשאין עושין רצונו של מקום מה כתיב בהן מי גם בכם ויסגור דלתים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותם עולמית כו' בתוספתא דמסכת דמאי בפ' האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא:

עשו דברים במטמוניות - שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלין אותם:

כאותו הזוג - ר"ש ור' יהושע בן קרחה:

גבאי - ממונה למלך לגבות מס מישראל:

פירש - מן הגבאות:

איצטריכא ליה שעתא - שהיו חכמים צריכין לו לשאול הימנו הלכות:

קטר להו - קשר ותיקן להם ארבע מאות:

תכתקי - כסאות:

זיל לחשיבותיה - ילך לחשיבותיה אחר החשיבות שבחר לו להיות מוכס ואנו לא נלך אצלו:

הדרי בי - מגבאות:

ורואה את קדשיו - אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול:

מעשרותיו - מעשר בהמה שנפל בהם מום:

ונשאל על טהרותיו - הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר:

חוץ משל עצמו - שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו:

וחד מי מהימן - להתיר בכור ואפילו של אחרים והאנן תנן לקמן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) בכור שניסמית עינו ונקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת:

אלא בתלתא - וכהן בעל הבכור אחד מהן:

ומי חשידי - כולהו בשבילו:

והתנן - ביבמות:

מיאנה או שחלצה - אשה לפני החכם מותר לישאנה ואינו נחשד לומר על מנת כן התירה:

מפני שהוא ב"ד - כלומר שלא היה לבדו שם אלא בית דין שלשה היו שם:

כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה - במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (דף עח.):

ורואה את קדשיו - ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא קבוע דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחול יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתיו אבל בבכור דאיהו לא אקדשיה דהא מרחם קדוש ליכא למימר הכי ונחשד:

ומעשרותיו - דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו:

שדי מומא בכולהו - דעדיין אינן קדושים דליהוי כמטיל מום בקדשים ואח"כ יעשר דמעשר בהמה חל על המום דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע הילכך אינו נחשד:

ונשאל על טהרותיו - אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו:

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתני' כל פסולי המוקדשין - קדשים שנפל בהן מום:

הנאתן להקדש - אם מוכרין אותן ביוקר הנאת הקדש היא ובגמרא מפרשא כולה:

באיטליז - בשוק שלוקחין הרבה ונמכר ביוקר:

ונשקלין בליטרא - כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין:

בכור ומעשר - אם נמכרין ביוקר:

הנאתן לבעלים - בכור הנאתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה:

ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לא ב (עריכה)

גמ' אלא לפני פדיונו - ודמים להקדש:

נשחטין - בתמיה והיאך יכול למוכרו להוציא לחולין לאחר שחיטה:

הא בעי העמדה והערכה - דבהמת הקדש אינה נפדית אלא מחיים דכתיב (ויקרא כז) והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה הכהן וגו':

הניחא למ"ד - בפ' בתרא דתמורה (דף לב:) קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה איכא לאוקומי דנפדין ונמכרין לאחר שחיטה:

אדמעיקרא - כשהבעלים פודין אותן מתחלה מיד ההקדש איכא הנאה להקדש אי שרית ליה לזבוני באיטליז לאחר פדיון טפי ופריק:

שהנאתן לבעלים - שאין נותנים שום דמים להקדש על בכור ומעשר בהמה:

לא תפדה - אך בכור שור או בכור עז לא תפדה וגו' (במדבר יח) ומשמע בעלים אין פודין אותן אבל נמכר הוא לאחרים משיבא ליד כהן:

לא יגאל - והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל ואין נמכר דגמרינן לא יגאל דהכא מלא יגאל כדמפרש לקמן בשמעתין:

ושנייה בקדמותא מברייתא - ופירקה בהשכמת הבקר מברייתא ולקמן מפרש מאי ברייתא ושני לה הכי הכא מתני' במעשר בהמה כו':

השב אבידה - שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח ובמעשר בעל מום קמיירי:

נגעו בה - להתיר:

סרסיה - שמעיה:

אמרה בבי מדרשא - להאי פירוקא:

מאן דעקץ - מי הוא שעקצני ונשכני שלא אמרה משמי תעקציה עקרבא שמתא:

דובבות - נעות והנאה הוא לו שדומה כחי:

כומר ענבים - שאוספן בכלי אחד שבעה ימים או שמנה ימים שידחקו ויתבשלו:

מאי ברייתא - דאמרן לעיל ושנייה מברייתא:

מבליעו בחלבו - דאסור למכור בשר אלא החלב והעור והגידין ימכור ויבליע לו בהן דמי הבשר שימכור לו העור והגידין ביוקר כמה ששוה הכל ויתן לו הבשר במתנה:

מאי קאמר - מעיקרא תני מוכרין אותו דמשמע כדרכו והדר תני מבליעו:

דגדול - שאינו יתום:

הלוקח לולב - לוקח אדם בשביעית מעם הארץ פירות שנלקטו בשביעית משום דבת ששית שנכנסת לשביעית היא וכל האילנות הולכין אחר חנטה חוץ מאתרוג ואתרוג אינו רשאי ליקח בשביעית אע"ג דחנטה בששית משום דאתרוג בתר לקיטה אזלינן ופירות שביעית היא ואין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ שעושה בהם סחורה ואינו מבערן בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה:

התם לא מוכחא מילתא - משום דדמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב אבל הכא אפילו דבהבלעה נמי מוכחא מילתא דמוכר הבשר דהדבר ידוע שאין עור נמכר כולי האי בדמים יקרים:

אם כן - דכולה חדא קתני:

תרי זימני - מעשר בהמה דתני בברייתא ל"ל:

והיה הוא ותמורתו - במעשר בהמה כתיב ומהאי לא יגאל נפקא לן דאינו נמכר הילכך כי אסריה קרא למכור דומיא דעשיית תמורה הוא דאסר ליה:

אימתי עושה תמורה מחיים - ה"נ אימתי אינו נגאל לא אמרה תורה אלא מחיים אבל לאחר שחיטה נמכר:

ורבנן גזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה - כדקתני לעיל אינו נמכר לא חי ולא שחוט:

דבר הנישום - נמכר מחיים כגון הבשר שכל חשיבות דבהמה אינו אלא בבשר גזור רבנן לאחר שחיטה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לב א (עריכה)

ושאינו נישום מחיים - כגון העור והגידין שחשיבות שום דמי הבהמה אינו בשביל העור הלכך בהבלעה שרי אפי' דגדול וביתמי משום השבת אבידה אוקמוה אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו כדרכו:

סבר לה להא דרבא - דמעשר לאחר שחיטה דאורייתא שרי למכור:

רק בכל אות נפשך - מוקמינן בספרי דבפסולי המוקדשין מישתעי וכתיב תזבח ואכלת:

איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים - שאין נהנין מהם מחיים דהא שאר קדשים אם נפל בהן מום פודן ויכול למוכרן מחיים לכל מי שירצה:

אלא זה מעשר בהמה - דכתיב ביה לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתב דלאחר זביחה איכא ברכה וההוא ברכה מכירה היא דדומיא דברכה שאסר לך מחיים התיר לך לאחר שחיטה ומה ברכה היתה ראויה בו מחיים מכירה אלמא לאחר שחיטה נמכר מדאורייתא והא דתני אינו נמכר שחוט דרבנן הוא הילכך ביתמי מוקמינן אדאורייתא:

מהו להבליע - דמי בשר מעשר בהמה של גדול עם דמי העצמות:

דקה - אין העצמות ראויים לכלום ואין מבליעין:

גסה - ראויין העצמות לקתתא דנגרי וחציני ומבליעין:

באתריה דמר - עושין כלים מעצמות ובאתריה דמר אין עושין כלים מעצמות ואין מבליעין:

מנא ה"מ - דמעשר אינו נמכר דמאי משמע מכירה מלא יגאל:

בחרמים - כתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדשים וגו':

מפני - שצריך שיהו תיבות הללו לא יגאל מופנין לדרשא זו:

שכן חלין על הכל - שאם החרים את הקדשים חל חרם עליהן ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהן כדאמר בערכין בפ' המקדיש שדהו (דף כח:) תאמר במעשר שאינו חל אלא על החולין ועוד חרם חל על כל העדר ומעשר אינו אלא עשירי:

איכא למיפרך - דאיצטריך לא יגאל דחרמים דממעשר לא גמירי דמה למעשר שכן קדש לפניו ולאחריו שאם קרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים:

דאיכא למיפרך - במעשר כדפרכינן גבי חרמים מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר במעשר שאין קדושתו מרחם ולהכי איצטריך לא יגאל דמעשר:

והעברת קרא יתירא הוא - ומופנה לגזירה שוה ללמד העברה העברה על מעשר שלא יגאל ואין משיבין עליה הילכך לא יגאל דמעשר מופנה הוא ומאי טעמא האי קרא יתירא דמצי למכתב כל פטר רחם לה' כדכתיב קרא אחרינא (שמות יג) כל פטר רחם לה' והעברת למה לי ש"מ קרא יתירא הוא:

בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים - דלא ימכר דאע"ג דלא כתב בבכור גאולה כתב ביה פדייה (שם) והיא היא:

גאולה דמעשר מפני - כדאמרן הלכך דיינינן ליה גזירה שוה מחרמים אבל פדייה דבכור לא מפני דאיצטריך לגופיה ולאגמורי נמי אמעשר בהעברה העברה:

ומאי חזית - דפדייה דבכור לגופיה ולאגמורי אמעשר ולא יגאל דמעשר לאפנויי ולמיגמר גזירה שוה מחרמים אימא לא יגאל דמעשר לגופיה דלא יפדה ולאגמורי אבכור בהעברה העברה ודבכור לאפנויי ולמיגמר גזירה שוה מחרמים דאסור במכירה:

ונילף בכור העברה ממעשר - שיהא אסור במכירה דהא מעשר כבר קים לן דגמרנא ליה גאולה מחרמים:

כל חרם קדשים הוא - הוא אסור במכירה:

מסתברא מעשר הוה ליה לרבויי - בדין חרמים דגאולה כתב ביה כמו בחרמים ולמעוטי בכור דפדייה כתב ביה:

לא יגאל דחרמים לא צריך - ולא משום דגמר מבכור אלא מסברא נפקא לן דאינו בפדייה:

הקדש נינהו - ואינו בפדייה ולא דמי לקדשי מזבח:

חולין נינהו - ויכול למוכרן כהן לכל מי שירצה:

לך יהיה - ברשות כהן הן כשאר ממונו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לב ב (עריכה)

תנהו ענין למעשר - למכירה:

מסתברא דאמעשר שדינן ליה שכן גאולה כמותו - כך שמעתי ויש לי הרבה להשיב חדא דקאמר אי בבעלים הקדש נינהו והרי הקדש בר פדייה שהרי קדשי בדק הבית נפדין כקדשי מזבח כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ובעל כרחיך איצטריך למכתב בחרמים לא יגאל ועוד דקאמר תנהו ענין למעשר ומה לנו להביא לא יגאל אמעשר הרי כבר נאמר בו לא יגאל ואם למכירה קאמר היה לו עוד לומר אם אינו ענין לגאולה תנהו ענין למכירה אי נמי הוה ליה למימר לא יגאל דחרמים למה לי ש"מ לאפנויי ולדון גזירה שוה דמה כאן מכירה עמו אף מעשר מכירה עמו הילכך מדומה לי דהכי מיבעי לך למיגרס אמר רבא לא ימכר דחרמים לא צריך והכי פירושה רבא אמר בלא גזירה שוה נפקא לן במעשר דאינו נמכר דלא ימכר דחרמים לא צריך הקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגזבר נמסר וה"נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן חולין נינהו ונמכרין תנהו ענין למעשר דלא ימכר וכן עיקר:

מנא אמינא לה - מדלא אסר ליה אלא מחיים דאי גאולה בבעלים דוקא ולמידק הא לאחר שחיטה נגאל ותופס את דמיו:

העמדה והערכה בעי - אלא ודאי ליתיה בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל לא ימכר הוא ומשום דעביד ביה עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הילכך מחיים דחמירא קדושתיה אסור לאחר שחיטה דאקלישא קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור:

גאולה - משמע בבעלים ותופס ליה פדיונו דאי אין תופס פדיונו למה להו לבעליו לפדותו אלא לאו ש"מ לא ימכר משום עובדין דחול קאסר ליה קרא:

להכי כתב לא יגאל - דמדאפיק מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני מיזדבן הוא ולא אפרוקי מיפריק ובגאולה גרידתא ליכא לאוקמה דא"כ לא מצינן למידק הא לאחר שחיטה נגאל:

מתני' לא ימנה - אפי' אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו:

גמ' מתני' - דשרי עובד כוכבים באכילת בכור מני ר' עקיבא היא דמתיר אליבא דב"ה קאמר ר' עקיבא דבית הלל מתירין אפי' עובד כוכבים:

מה בחזה ושוק כהנים אין ישראל לא - דכתיב ואתה ובניך ובנותיך אתך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לג א (עריכה)

הני מילי בכור תם - איתקש לחזה ושוק דהא קרא בתם קמשתעי דכתיב לעיל מיניה את דמם תזרוק אבל בעל מום כתיב בפרשת כל הבכור (דברים טו) הטמא והטהור יחדו:

זר שאוכל בקדשים קלים - שלמים ומעשר ופסח:

בעבודת צבור - דאם אין כהן טהור באותו בית אב עושה טמא עבודת צבור דכתיב במועדו ואפילו בשבת ואפי' בטומאה:

באכילת זר - קמיירי ובאכילה זר עדיף מטמא כדאמרן בקדשים קלים דלא משכחת אכילה דכהן טמא מותר בה וזר אסור בה.:

ואידך - תנא קמא אליבא דבית הלל אמר לך תלתא צבי ואיל כתיבי בראה אנכי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ולא נתפרש לנו היכן:

לכדר' אלעזר הקפר - בשחיטת חולין בפ' שני (דף כח.):

מה התם - חזה ושוק נדות לא דטמא שאכל את הקדש חייב בכרת:

הפסח שבא בטומאה - שנטמאו רוב צבור במת ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות אע"ג דאכלי ליה טמאי מתים אלמא שני לן בין טומאה היוצאה מגופו לטומאה שאינה יוצאה מגופו:

התם - הוא דזבין לא יאכלו משום דבהדיא גלי רחמנא טמא נפש מותרין ותו לא דכתיב (במדבר ט) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ומינה דייקינן איש נדחה לפסח שני ולא צבור ובטמא נפש הוא דגלי רחמנא איש ולא צבור אבל טומאת זבות כדקיימי קיימי אבל הכא בבכור סתמא כתב רחמנא הטמא והטהור:

אין מרגילין בבכור - ואפי' בעל מום להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותו בעורות כבשים המפשיטין שלימים:

ולא בפסולי המוקדשין - אע"פ שנפדו ושחטן לאכילה:

דלא חזי ליה - ביום טוב:

ב"ש היא - דסברי בכור בעל מום בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון דקדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר בבעל מום נמי אין מרגילין:

רבי אלעזר בר"ש - דמחמיר בפסולי המוקדשין דאמר אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי:

שתי חטאות - שהפרישן לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה ונפל מום באחת:

תמימה תקרב - לחטאתו:

בעלת מום תפדה - ודמיה לנדבת שופרות:

נשחטה בעלת מום - אחר פדיונה:

אם עד שלא נזרק דמה של תמימה - נשחטה:

מותרת - באכילה ואע"ג שנזרק דם התמימה קודם שתיאכל בשר בעלת מום דסבירא לן דמאחר שבאת לכלל היתר זביחה שוב אין בה קדושה בבעלת מום:

אם משנזרק דמה של תמימה נשחטה אסורה - אפילו בהנאה דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אזלא דזו היא אחת מחמש חטאות מתות:

אפילו בשר בקדירה כו' אסורה - בשר בעלת מום דסבירא ליה אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי וחטאת שכיפרו בעליה מיקריא:

לוקמה כולה כב"ש - דקס"ד דכי היכי דמחמרי ב"ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לג ב (עריכה)

ור"א בר"ש - דמחמיר בפסולי המוקדשין לאחר שחיטה מי לית ליה הא דתנן נמכרין באיטליז אלמא לאו בקדושתייהו קיימי ומשום האי רווחא דהקדש דכיון דזימנין דטפי ופריק מעיקרא כדאמרן שרי ליה מר ה"נ לישרי להרגיל משום רווחא דהקדש דכיון דימכור העור ביוקר טפי ופריק מעיקרא:

פגם בבשר - וליכא רווחא בבשר כולי האי שהרי מחתך את הבשר ופושטה עם העור:

במערבא אמרי - לעיל קאי כלומר לעולם דברי הכל היא דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים:

שמא יגדל עדרים עדרים - כלומר דברי הכל אסור להרגיל דאי שרית ליה אתי לשהוייה מלשחוט עד שימצא בני אדם המבקשים עורות שלימים ובין כך ובין כך יגדל עדרים מפסולי המוקדשין ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה:

מתני' שאחזו דם - אפינדו"ר:

אפי' מת - אם לא יקיזוהו:

אין מקיזין לו את הדם - ואפי' במקום שאין עושין מום דיכול לחזור ולהתרפאות המכה והכי מפרש בפ"ק דפסחים מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום:

יקיז ובלבד שלא יעשה מום - שלא יחתוך ושלא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ"ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום מום:

לא ישחט עליו - במום הזה הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר:

יקיז אף במקום שעושה מום - דסבר ר"ש דבר שאין מתכוין מותר:

גמ' וחכ"א יקיז אף במקום שעושה מום - אם צריך להקיז מאותו אבר ולא יניחנו שימות:

תורפה - במקום גילוי ואינו משומר:

רבי יהושע אומר כו' - מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותיטמא ותהא ראויה לזילוף:

ר"מ - דאוסר לקלקלו ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום קאמר דיקיז שלא ימות כר"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תיטמא:

ורבנן - דשרו להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שיראה לזילוף ור' יהודה דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג דאמר לא יתקננה ולא יקלקלנה:

דקעביד בידים - שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום:

דגרמא בעלמא - שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה:

כר' יהושע ס"ל - דמתיר שיגרום לה טומאה ותהא ראויה לזלף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום:

אלא שמא יבא אליהו - ויאמר שלא נגעה בה טומאה:

הכל מודים - רבנן נמי אע"ג דפליגי בבכור שאחזו דם דלא הוי המקיז דם מטיל מום בבעל מום דאין לך בעל מום גדול הימנו שהרי ימות כולהו מודו במנחות שהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש האחד בחימוץ ואפאה אחר שניהם חייבין דכתיב (ויקרא ו) לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ (שם ב) ודרשינן במנחות (דף נה:) אפייה בכלל בל תעשה חמץ למה יצאת מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי:

מסרס אחר מסרס - בבהמת חולין נמי אם כרת האחד הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבין:

אם על כורת חייב - דכתיב בתריה ובארצכם לא תעשו:

על נותק - שנותקו ומשליכו לא כל שכן:

בבעל מום - כגון האי בכור שאחזו דם:

כל מום לא יהיה בו - וקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל מום ומדהוה ליה למיכתב מום וכתיב כל מום לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום אחר:

ורבנן סברי - דרשינן כוליה קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לד א (עריכה)

ורבי יהודה סבר כר"מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום:

מעיקרו - קודם שהקדישה היה בו מום:

במומו נמי ליתסרו - להטיל בו מום:

עביד לה שימור - דכתיב משמרת:

כיון שפירש טליתו עליה - שיעדה אדון לאמה העבריה ונשאה ופירש כנפיו עליה שוב אין האב רשאי למוכרה אפי' גירשה אדון דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וקיימא לן בפ"ק דקדושין (דף יח:) דר"א סבר יש אם למסורת בבגדו בה כתיב בלא יו"ד וזהו לשון בגידה כשאר תיבות הכתובות בלא יו"ד שאתה קוראן חטף קמץ כמו (בראשית לט) כשמעו:

כיון שבגד בה - אביה שמכרה לשפחות שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לאחר אישות מצי לזבונה ואמרי התם דר"ע סבר יש אם למקרא בבגדו קרינא ויש שמשבשין השמועה במס' קדושין וגורסין ר"א סבר יש אם למקרא ור"ע סבר יש אם למסורת וטעות הוא בידם דא"כ מאי מקשי הכא בבכורות:

ר"ש - דאמר במתני' יקיז אע"פ (שיש בו) מום ולא קאמר דישחט עליו:

הלכה כר' יהודה - במס' שבת (דף כב.) דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

הלכה כר"ש - ולמה ליה תו לאשמועי' הכא:

בלא גברי - בלא רב חייא ורב חנן:

דברייתא - דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה:

מתני' הצורם - הפוגם אנקרני"ר בלע"ז ובכהן קא מיירי:

גמ' ומי קניס ר"א לעולם - שלעולם לא יהא מותר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לד ב (עריכה)

ונקצצה - שלא נתכוין לקצצה:

לכשיולד לו נגע אחר - שהרי הוא עכשיו טמא ומנוגע:

יטהר מן הראשונה - והולכין אחר זו ואם ירפא מזו טהור מכולם דאיגלאי מילתא דאי (נמי) הוי קמייתא מיתסי נמי כי האי:

עד שתפרח בכולו - נגע האחרון וליכא למיחש למידי דהא אי הוה ביה קמא השתא נמי הוה טהור כדכתיב (ויקרא יג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגו':

או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס - קודם שקצצה אבל אי בשעה שקצצה הוה ביה שיעור נגע אין לו טהרה עולמית דקנסינן ליה לעולם:

בממונו אתי ליה למיעבד - ממה נפשך דסבר אטיל בו מום ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין למום אחר בלא"ה נמי הייתי ממתין עד שיפול מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעביד:

בגופו מי איכא למימר - דמנחי' לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע אחר לא יוולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפי' אם יוולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה מוטב לו להניח את זה שמא ירפא:

בהאי מומא - לא מישתרי ליה עד שיוולד לו אחר:

בהאי קציצה - וכיון דהך קציצה אינה מועלת לטהרו נמצא טמא עולמית דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה דמי יימר דאי הוה ביה הוה מיתסי:

יטהר תנן - דמשמע מיד כשיוולד בו נגע אחר יטהר מן הראשונה:

או ויטהר תנן - דמשמע כשיוולד נגע אחר ויטהר ממנו מן האחרון אז יטהר מן הראשון:

למאי נפקא מינה - הא א"נ יטהר תנן הא טמא הוא מן האחרון עד שתרפא (ממה נפשך) וממה נפשך טומאה שייכא ביה:

לחתן שנולד בו נגע - דנגע האחרון נולד לו בימי חתנות:

נותנין לו - שלא יראה כהן את הנגע דכל כמה דלא חזי ליה כהן ולא מטמא ליה לא הוי טמא דבכהן תלא רחמנא:

לאיצטליתו - טליתו אם נולדו בה נגעי בגדים:

מקמייתא טהר ליה - מיד כשנולד זה ומזה אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי ויטהר תנן סוף סוף לא מהני ליה מידי הא דנטרינן ליה דאינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה:

ומת - הצורם מהו לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית:

אם תימצי לומר - במסכת גיטין דהמוכר עבדו לעובד כוכבים דקיימא לן קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו ומיבעיא לן התם אם מת המוכר מהו לקנוס בנו אחריו אם תימצי לומר ולמיפשט בההיא דקונסין התם דינא הוא דכל יומא מפקע ליה ממצות:

ואם תימצי לומר - הא דאמרינן במ"ק (דף יב:) המכוין מלאכתו במועד דמניח כרמו לבצור ואומר במועד אבצירנה שהרי דבר האבוד הוא והתירוהו חכמים במועד תאבד ולא יבצרנה הואיל ולכך נתכוין ומיבעיא לן התם אם מת קודם המועד מהו לקנוס בנו אחריו ולא יבצרנה במועד ואם תימצי לומר התם הוא דלא קנסינן לבנו דהא לא עביד אביו איסורא דהא מת קודם המועד:

אבל הכא - עבד איסורא דמטיל מום בקדשים:

לממוניה - לבכור:

שנתקווצה - שנטל קוציה ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה:

תזרע למוצאי שביעית - דליכא למיקנס מידי דהא לא עבד בשביעית עבודה חשובה:

ניטייבה - נזדבלה ע"י עגלות ומשואות של זבל:

נידיירה - על ידי דיר בהמות שמעמידין ומשכיבין אותה חדש או חדשים כדי לזבלה:

לא תזרע - דקנסינן דעבד עבודה חשובה בשביעית:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לה א (עריכה)

טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו - לשלם אע"ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב"ק ד:):

שאינו ניכר - שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן:

לא שמיה היזק - לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא:

מתני' ושערו מדולדל - לפי שלא היה נגזז מעולם:

קסדור - ממונה:

מה טיבו של זה - שהניחוהו להזקין כל כך:

פיגום - רומח:

והתירו - שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו:

כל שהוא לדעת - שלהטיל מום נתכוין להתירו:

גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים - דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא:

ולא אתי לאיחלופי בגדול - דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף:

לא שנו - דמותר הבכור ע"י העובד כוכבים:

אלא דאמרו ליה - לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום:

נעשה - משמע ע"י אדם:

ממילא הוא - שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין:

גרמא - אם הניח בצק ודבילה ע"ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו:

מסיח לפי תומו - שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום:

מתני' היה בכור - איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום:

ישחט עליו - ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין:

גמ' צעריה - מה שרדפו:

קודם שיצא לאויר העולם - דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם:

גדיא באודניה - גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד:

אימרא בשיפתיה - ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו:

צדעיו - טונפל"ש:

אכיל ולא מיחזי - אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי:

פעי - צועק ופותח פיו הרבה:

חוטין החיצונות - ככי דשיני שקורין ינציב"ה החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט:

או שנגממו - שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין:

פנימיות - שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר"ש:

שנעקרו - לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה:

מאי טעמא - הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה:

מתני' הראויין לבא ע"י אדם - שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו:

רועי ישראל נאמנין - לומר מאליהן נארעו לו:

רועי כהנים אין נאמנין - דנחשדו בדבר ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב"ג ור"מ מפרש בגמ':

גמ' חד אמר - מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם:

ללגימא לא חיישינן - דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו:

והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין - הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לה ב (עריכה)

דמימר אמר לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא: וה"ה כהן לכהן - כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום:

על של חבירו - בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל:

החשוד על הדבר - דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות:

לא דנו ולא מעידו - ולקמיה פריך ר"מ היינו ת"ק:

וחד אמר - מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי בהמות ישראל אע"פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר:

מימר אמר לא שביק - האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם הארץ הוא:

רועי כהנים - רועי בהמות של כהנים אע"פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ"ש רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא:

על של חבירו - אכהן לכהן קאי וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא:

החשוד על הדבר - כהנים חשודים על הבכורות:

לא דנו ולא מעידו - ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי בהמות ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין והרועים כהנים אין נאמנין:

היינו ת"ק - דהאמר ת"ק נמי דכהן אינו נאמן: איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי:

צריך שנים מן השוק - שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל כהנים שבביתו לא ת"ק אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד ישראל:

ואפי' בנו ובתו - ר"ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא על של עצמו:

אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין - אבל מן השוק עד אחד נאמן דלר' יהושע צריך שנים מן השוק:

ספק בכור דשל ישראל הוא - כגון רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ"ב (לעיל יז.) אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל:

צריך שנים מן השוק להעיד עליו - שלא הוטל בו מום בכוונה:

כר יהושע - דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו ה"נ ספק בכור ביד ישראל:

ר"נ אמר ספק בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן - דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם:

דאי לא תימא הכי - אלא בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין:

מעשר לר"מ - מי מעיד על מומו הא א"ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר"מ פוסל אפילו כהנים דשוק:

מעשר - בתמיה הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי ביה מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו:

אלא הכי פריך - ספק בכור לר"מ אי בעלים חשודים עליה נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל יג.) וא"כ מי מעיד עליו:

לית ליה תקנתא - לר' מאיר:

שחליפיו ביד כהן - כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני (שם יח.) ור"מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא:

הלכה כר"ש - דאפילו בנו ובתו:

כהן בעליו - של בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו כר"ש:

אימא כל בעליו - בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית:

פשיטא - הואיל וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו':

מהו דתימא ניחוש לחשדא - דרועה גופיה הטילו בו ל"א אימא כל בעלים עמנו כלומר אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האזן אי נמי עשו לו גומא ונפל שם:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לו א (עריכה)

לאחזוקינהו - בחשודים מי אמר ר"מ חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה היכא דמוחזק לן דעובר על דבר א':

לעדות בכור - להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה:

לעדות אשה - שמת בעלה במדינת הים:

תני אלא לעדות שאשה כשרה - ובעדות בכור נמי אשה כשרה דאמרינן הלכתא כרבן שמעון ואפי' בתו:

יימר שרי בוכרא - יימר המתיר בכורות לשון גנאי:

לא היו מוחזקין - בטלה שהוא בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא זה ומומו עמו שלא הוטל מום זה בכוונה ואתי לאחוויי לחכם אי קבוע הוא אי עובר הוא:

נאמן - דהפה שאסר ואמר בכור הוא התיר ואמר מומו עמו:

אשת איש הייתי - ולא היינו מוחזקין בה שהיא אשת איש מעולם:

נאמנת - ומותרת להנשא:

דאי בעיא לא אמרה - כלומר אי הוה חשידא להינשא בחיי בעלה בלא גירושין הוה שתקה ולא אמרה אשת איש הייתי דהא בפנויה מחזקינן לה:

אבל הכא בבכור דלא סגיא דלא אמר - בכור הוא דלימא ליה חכם מום קבוע הוא או עובר דקדשים תמימים אין הכהן נחשד לאכול בחוץ דבר כרת הוא אבל נחשד להטיל בו מום דלאו בעלמא הוא ולא יהא נאמן קמ"ל דנאמן:

דאם כן - דהוא הטיל בו מום הוה שדי ביה מום הניכר אפי' לעם הארץ שהוא מום ותו לא הוה בעי למיתי קמן ולמימר בכור הוא דהא אין אדם אחר יודע שהוא בכור ובקדשים בחוץ נמי ליכא לספוקיה דהא מום ניכר שדא ביה והיכא דאנן יודעין שהוא בכור ליכא למימר הכי דבעל כרחך אתי לקמן דאי הוה שחיט ליה בלא מומחה כיון דכולי עלמא ידעי שהוא בכור הוו חשדי ליה:

במקום עדים - דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא וה"נ כיון דאנן סהדי דכהנים חשודים על המומין לא נימא מה לי לשקר:

הכא ודאי שדא ביה מומא - בתמיה:

להא שמעתא - דר' אילעאי:

בלא גברי - בסתמא אמר ליה לא היו מוחזקין בו שהוא בכור כו':

כלום חילקנו בין כהן חבר לכהן עם הארץ - ומי חשדינן אנא למישדי ביה מומא בכוונה ככהן עם הארץ:

הן - חלקנו ולא חשידת:

בעלי תריסין - מגינים תלמידי חכמים הנלחמים במלחמה של תורה:

היאך אעשה - יכול להכחישו:

אילמלי אני חי והוא מת - הייתי יכול להכחיש ולומר לא אמרתי:

היאך יכול החי להכחיש את החי - ודאי כך אמרתי וחוזרני בי:

עמוד ועמד - שתוק ושתק:

מתני' הראיתי בכור זה - לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו ובלבד שיהו לו עדים שלא הטילו בו:

גמ' נאמן הכהן לומר - לחכם בכור זה נתן ישראל במום זה שבו:

דעבידא לאיגלויי - דאתי חכם ואמר לא התרתיו לך:

לא - לעולם אימא לך מילתא דעבידא לאיגלויי משקרי אינשי והכא היינו טעמא דמהימן דלא חשידי כהני לאכול קדשים תמימים בחוץ הלכך אי לאו דשרי ליה חכם לא הוה אמר שרא ליה ושחיט ליה בלא התרת מומחה:

אבל הכא - דקא מחוי ליה לחכם ואמר במום נתן לי ישראל כדי שלא יצטרך להביא עדים שמאליו נפל בו כיון דחשידי כהני להטיל מום ולמימר נפל מאליו חשידי נמי להטיל מום ולמימר ישראל נתנו לי במומו:

קח לי ממי שהוא נאמן - שאינו לוקח פירות מעם הארץ או ממי שלוקח מעם הארץ ומעשר דמאי קודם שימכרם:

אין שליח זה נאמן - לומר שמנאמן לקחתיו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לו ב (עריכה)

דאית ליה לאישתמוטי - ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא:

מאיש פלוני - דהזכיר לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני ונמצאתי משקר והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי:

התם כיון דאיכא תובע מירתת - כלומר מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו:

מנא ליה ליהודה הא - דאמרן לעיל נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו:

אנא בגידול קבעתה - אני שניתיה לגידול והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לגידול נאמן ישראל לומר כו' ל"א בגידול קבעתה לחכם א' גדול שניתיה:

בקטן - שהיה קטן הטלה כשנתנו לו:

מהו דתימא לא קים ליה בגויה - דמשום דהגדיל הטלה אינו מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל בו מום:

כלישנא בתרא - נאמן ישראל:

כלישנא קמא - דאפי' הכהן נאמן והלכתא אפי' כלישנא קמא:

יומא חד חלש - רפרם בעיניה:

אייתיה - האי כהן לבוכרא קמיה למיחזי אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום:

ארפסינהו לעיניה - פתח עינו בכח:

חזייה בשקריה - שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום:

לא חש רפרם למילתא - למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו:

האי הוא דחציף - שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו:

שרוע - עינו אחת גדולה ואחת קטנה:

אי כהן אי ישראל הוא - שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן חשדא שהרי כך נולד:

אא"כ כהן עמו - דשמא אם יאמר לו קבוע ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל ליה:

הכי השתא התם - גבי שאר מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן ואע"ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא ע"פ מומחה דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד:

איסורא עבד - בתמיה ודאי לא יגזול:

מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר - להעיד שמאליו נפל בו ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ' אחרון (לקמן נט.) אינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום:

גמ' מי ידע הי נפיק - בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא:

בריש עשרה - כלומר בעשירי:

מתני' שנסמית עינו - דהוי מום מובהק:

בני הכנסת - שאינן חכמים:

גמ' בחוצה לארץ - שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית המקדש במס' תמורה (דף כא:):

ספק - אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי משמיה דשמואל:

שלשה מתירין את הבכור כו' - במומין מובהקין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לז א (עריכה)

לאפוקי מדרבי יוסי - דמתני':

במקום שאין חכם - הא יש חכם הוא לבדו מתירו:

כגון מאן - הוי אותו חכם:

מכלל דהני תרי כל דהו - בתמיה כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף:

דמסברי להו - טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים:

מהו דתימא - הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה:

נימוקו - טעמו שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה:

תפשוט מהא - דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' השוחט את הבכור - ומכר מבשרו:

ונודע שלא הראהו - לחכם:

מה שאכלו - הלוקחים אכלו:

ויחזיר להם הדמים - משום קנס דאיסור ספק הוי:

הבשר יקבר - דבכור תם אסור בהנאה:

מכרוהו - הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר:

גמ' קצה - מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ):

יחזיר להם כל הדמים - דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם:

ינכה - והוא יטול קצת בתמיה:

ולימא ליה - ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו:

כגון דזבין ליה - כהן השוחט מקום המום לישראל:

דאמר ליה - כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט:

כר' יהודה - דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר:

טבלים - אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו:

יין נסך - אמאי יטול קצת [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו:

פרק שישי - על אלו מומין

מתני' על אלו מומין - החסחוס. תנוך האוזן שקורין טנדרי"ן:

אבל לא מן העור - דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:

פגימה - אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון:

נפרכת - כשממשמשין בה:

גמ' ואמאי פסח ועור כתיב - שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה:

ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום - דמשמע נמי מומין אחריני:

ובטל נמי ממלאכתו - כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה:

אלמה תנן נפגמה אזנו - הוי מום הא אינה בטילה משמיעה:

ריבויא היא - דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט:

אי הכי - דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו:

חוטין - יינצב"ש:

חיצונות - שבאמצע הפה:

שנפגמו - שחסרו מעט:

שנגממו - שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק:

הפנימיות - מונשליר"ש: