לדלג לתוכן

רבינו שמשון על שביעית ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

שדה הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן:

הלחה. לחלוחית הקרקע:

ליטע במקשאות. אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

ובשדה האילן עד העצרת. בפ"ק דמ"ק מייתי לה.

ירושל' (פ"ב ה"א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע"י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת:

מזבלין. מכניס להן זבל:

מעדרין. מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיה ז) ענין חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם כעין חורש בשוורים והוא הדין לחורשין כדאי' בירושל' (פ"ב ה"ב) אע"ג דחרישה דאוריי' היא והי' לו לאוסרה בתוספת שביעית שרי לה הכא ואפילו בזמן בית המקדש כיון שעושה [לצורך פירות ששית]. וכן בית השלחין נמי גנה שיש בה ירק מיתקן בכך הירק של ששית ויש כמה חילוקין בדבר דכל מלאכה אפילו דאורייתא כגון חרישה שעושה לצורך פירות ששית מותרות אפילו בתוספת שביעית כדפרשינן וחרישה שאינה צורך פירות אלא אף לצורך האילן עצמו אפילו לפני תוספת שביעית אסורה כדתנן לעיל דלא שרינן אלא עד העצרת וליטע אילן בתחלה בתוספת שביעית אסור קודם לכן מותר וכל הנך מלאכות דשרינא הכא עד ראש השנה אע"פ שיש בהן שאינן לצורך ששית לא גזור בתוספת משום דאפי' בשביעית עצמה לא אסורין מדאורייתא כדאמרינן בריש מו"ק (דף ג.) דאבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא ואפילו בשביעית עצמה במקום פסידא כגון להשקות בית השלחין משמע התם דשרי משום דתולדות בשביעית לאו דאוריי' ומקודם לא גזור:

בית השלחין. שאין די להם במי גשמים וצריך להשקות' ושלחין מפרש בריש מו"ק (שם) לישנא דצחותא כדכתיב והוא עיף (בראשית כ"ה) מתרגמינן והוא משלהי:

מיבלין. כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן:

מפרקין. בעלים שמשירין העלין להקל מן האילן:

מאבקין. שרשים המגולין מכסין אותן באבק:

מעשנין. מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו:

אף נוטלין. ותנא קמא לא התיר אלא עד ר"ה. בירושלמי (פ"ב ה"ב) פריך דר' שמעון אדר' שמעון מחלפא שיטתיה דרבי שמעון דתנינן תמן ממרסין באורז בשביעית דברי ר' שמעון אבל לא מכסחין וכה אמר הכין שנייה היא שהוא כמציל מן הדליקה. בסוף פרקין היא שנויה ההיא דלא מכסחין כלומר שאין חותכין עלין של אורז מלשון לא תזמור תרגום לא תכסח ומשני דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא אבל גבי אורז אברויי אילנא הוא ואסר כי האי גוונא משנינן במס' ע"ג בפ' ר' ישמעאל (דף נ.):

ירושלמי (פ"ב ה"ב). מהו לחרוש להן תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר אין מותר לחרוש אסור א"ר יוסי מתני' אמרה כן מזבלין ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה וכן בית השלחין ותני עלה חורשין בית השלחין עד ראש השנה פי' לחרוש להן אמקשאות ומדלעות קאי:

מסקלין. מלשון ויסקלהו שמוציאין את האבנים מן הכרם כדכתיב סקלו מאבן (ישעיה סב):

מקרסמין. לשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של גפן:

מזרדין. כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד:

מפסלין. שנוטל הפסולת ויש אומרים מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן:

רבי יהושע אומר כזירודה. מפרש בירושלמי (פ"ב ה"ב) דתלתא תנאי אינון תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה ורבי יהושע סבר דכשנת חמשית כן ששית מה חמשית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית ואפילו יותר מכאן רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן רשאי אני בפיסולו עד העצרת:

מזהמין. כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע"ג פרק ר' ישמעאל (דף נ:) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואע"ג דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו"ק (דף ג:) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור:

וכורכין אותן. מפני הצנה והחמה:

וקוטמין אותן. פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברי' הראשים כמו נקטם ראשו:

ועושין להם בתים. גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל:

על הנוף. של אילן אבל לא על העיקר שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים.

ירושלמי (פ"ב ה"ד) מתניתא כרבנן מתליעין בשביעית אבל לא במועד כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הרואה רבי יוסי אמר רבי אבינא בעי מה בין המזהם לעושה בית. המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה להן צל והיא גדילה מחמתו. פירוש מתני' כרבנן. דברייתא דמייתי היינו ההיא דפ' ר"י (נ:) וקסבר בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ולית ליה שינויא דמשנינן תרי זיהומי הוי:

עוד ירושל' (פ"ב ה"ד) תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר בן שמוע ב"ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר וב"ה אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. פירוש הך ברייתא בערב שביעית איירי עד ר"ה דקתני רישא בתוספתא (פ"א) משקין את הנטיעות עד ראש השנה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר ומסיים בה אמרו להן בית הלל לבית שמאי אם אתה מתיר להן מקצת תתיר להן את הכל ואם אין אתה מתיר להם את הכל לא תתיר להם מקצת:

פגין. מלשון התאנה חנטה פגיה (שיר ב) וסכין אותן בשמן או בחלב כדי שימהרו להתבשל ומנקבין אותן כדי שיכנסו בהן הגשמים ויתבשלו מהרה ויש מפרשים שממלאים נקבי הפגין שמן:

שנכנסו לשביעית. כלומר אם לא נתבשלו בששית ונכנסו לשביעית:

ולא סכין. בשביעית ומיהו לא משמע כן דמרישא שמעת מינה עד ראש השנה אין (בששית) [בשביעית] לא ויש לפרש דאיירי בפגין שאין דרכן להתבשל עד תשרי ולכך קתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ואפילו בששית קאמר דלא סכין ולא מנקבין מאחר דאין נגמר בישולן עד שתכנס שביעית ואפילו שנהגו שלא לסוך ור' יהודה מיקל ושרי מיהו במקום שנהגו שלא לסוך בשאר שנים דלאו עבודה היא:

רבי שמעון מתיר. לסוך ולנקוב את האילן עצמו קסבר שאדם רשאי לנקוב את האילן דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע ומיהו לא יתכן לומר דקאי אסיכה דאפילו רבנן מודו דאשכחן במסכת ע"ג בפ' ר' ישמעאל (דף נ:) סכין שמן לגיזום בין במועד בין בשביעית (ועוד) [אבל קשה] דלעיל אסר ר' שמעון בפיסולו של אילן ועוד הכתיב וכרמך לא תזמור אלא אתא לאשמעינן דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בתורת כהנים שבת שבתון [יהיה לארץ] כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט:

ירושלמי (פ"ב ה"ג) אנן תנינן סכין הפגין תני דבי רבי אלו הן פגי ערב שביעית שנכנסין לשביעית ר' אליעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני דבית רבי על דעתיה דר' אליעזר לא בא ר' יהודה אלא להקל על דעתיה דר' יוחנן לא בא רבי יהודה אלא להחמיר. פי' תנא דבי רבי לר' יוחנן קא מפרש מתני' ערב שביעית שנכנסו לשביעית ארישא קאי כלומר הא דאמרן סכין את הפגין ומנקבים אותן עד ראש השנה היינו בשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושמא במתני' גופה הוה תני אלו הן והא דתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי [והשתא] רבי אליעזר הוה מפרש מתני' כפשטה בלא אלו הן וסכין ומנקבין בשל ששית שאין נכנסין לשביעית אבל בשל ששית שנכנסו לשביעית או של שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין ורבי יוחנן כדתני דבי רבי הלכך על כורחין לרבי אליעזר רבי יהודה להקל דמוכח בתוספתא דרבי יהודה אפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי ות"ק אמר לא סכין סתם ולא מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ולר' יוחנן על כורחיך להחמיר דתנא קמא שרי בכל ענין.

תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"י אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותן פי' הכל שוים ר"י ות"ק אבל ר"ש פליג כדפרשינן במתני':


אין נוטעין ואין מבריכין. נטיעה שייכא באילן הברכה בגפן כדתנן (פ"ז מ"א דכלאים) המבריך את הגפן שכופף את הזמורה בארץ הרכבה שמביא ענף זית ומרכיבו בתוך זית אחר:

פחות מל' יום. בפ"ק דר"ה (דף י:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל' צריך ל' ול' לדברי האומר ג' צריך ג' ול' לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ול' יום שצריך שתהא נשרשת הנטיעה בארץ קודם שיבא תוספת שביעית ואי קלטה בתוספת שביעית יעקור ומיהו ר"ת מפרש דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לאו אשביעית קאי אלא אעלמא קאי משום דקשיא ליה חדא דלשון מתני' אין משמע כן ועוד מדתניא בפ"ק דראש השנה (דף ט:) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית וקאמר התם (דף י.) לימא דלא כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן כ"ד חודש ויום אחד דברי רבי מאיר ר"א אומר בן כ"ד חודש ול' יום ופריך אלא מאי ר"א ל' ול' בעי ומייתי מתניתין דהכא ומדרב נחמן אמר רבה בר אבוה והשתא [אי] אמתני' דהכא קאי מאי קשיא ליה אי ברייתא כר' אליעזר הא כי היכי דבמתני' דהכא קתני ל' ומוקמינן להו בקליטה בלא ל' של תוספת הכי נמי דל' דברייתא בל' של קליטה בלאו הנך דתוספת דל' ול' בעי ועוד דבסמוך גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר"ה להשרישו לאחר ר"ה דמשמע דלא חיישינן במה שמשרישין בתוספת שביעית דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר"ת דהכי קאמר רב נחמן לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך ל' ול' לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית ולר' יהודה דקולטת בשלשה ימים[מותר] לקיים כיון דלא נקלט בשביעית עצמה אע"פ שנטע (בשביעית) באיסור כשנטע שלשה ימים לפני ראש השנה דאסור ליטע משום תוספת שביעית מדאורייתא כמו חרישה דלא תזמור כתיב דאמרי' בריש מועד קטן (דף ב:) דזמירה בכלל זריעה וכל שכן נטיעה דדמיא טפי לזריעה ועיקר מלאכה טפי מזמירה כדמוכח בפ' כלל גדול (דף עג:) דזומר חייב משום נוטע אעפ"כ מותר לקיימם ומה שר"ת היה אומר דמותר ליטע בתוספת שביעית מידי דהויא אשאר תולדות דאמרינן בריש מועד קטן (דף ג.) דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך ואמרינן מכדי זריעה בכלל זמירה ובצירה בכלל קצירה [למאי הלכתא כתבינהו רחמנא] למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדות אחריני לא מיחייב ולא גזרו בתוספת ולא יתכן כלל ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין נמי אע"פ שזריעתן מלאכה דאוריי' דכתיב לא תזרע מ"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ראש השנה אע"ג דבאיסור זרע והא דמייתי בסוף הערל (דף פג.) הא דרב נחמן גבי הלכה כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי רב נחמן לפרושי מתני' דשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי:

קולטת. מלשון ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין בפ"ק דשבת (דף יז:):

אורז ודוחן. מיני קטניות הן וקורין אותן בלע"ז מילייו:

פרגין. פירש בערוך מקום בלשון כנען והוא כעין רמון מלא זרע והזרע מתקשקש בקליפתו כעין שומשמין:

מתעשרין לשעבר. כמעשר שנה שעברה אם שניה מתעשרין מעשר שני ואם שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ומותרין בשביעית דאין בהן קדושת שביעית אם השרישו ערב שביעית לפני ר"ה מתעשרין לשנה הבאה כשעת לקיטתו אם משאר שני שבוע הוא שאינה שביעית ובפ"ק דר"ה (דף יג:) אמר (רבא) [רבה אילן] אמור רבנן [אזלינן] בתר חנטה (אילן) [וירק] בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש הני כמאן שוינהו רבנן הדר אמר רבה כיון שעשוים פרכים פרכים אזול רבנן בתר השרשה ומפרש בירושלמי (הל' ה) אמר רב הונא בר חייא שאי אפשר לעמוד עליו כלומר דאין מביא שליש בבת אחת ואין נלקט כאחת אלא היום לוקטין מעט איפרכין ולמחר מעט ונמצא חדש וישן מעורבים יחד אם הילכו בהן אחר לקיטה או אחר שליש ואזול בהם בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותה ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן הן ויכולת ביד חכמים לקבוע זמן לכל אחד לפי דעתן פירכין נופל בקטניות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יב:) מוללים מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב ומיהו בשביעית דאורייתא כדאמרינן בפ"ק דר"ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא קשה היכן מצינו הנך חילוקין דיש בתר השרשה ויש בתר חנטה ויש בתר שליש ויש בתר לקיטה ולא מסתבר כלל למימר בשביעית בזמן הזה ורבי היא ובשלמא תבואה וזיתים (דכתיב) [דבתר] שלש ניחא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף יג.) ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וזיתים נמי בכלל תבואה כדמפרש שם בקונטרס (ד' יב:) ותבואת יקב ופירש שם בקונטרס דענבים בכלל זה וקשה דמצינו בהן שיעור [אחר] דתנן בפ"ק דמעשרות (מ"ב) מאימתי חייבין הפירות במעשרות הענבים משהבאישו וקתני התבואה והזיתים משיביאו שליש משמע דלאו שיעור [א'] הוא ומכל מקום אפשר דהבאישו דענבים אע"פ שלא הביאו שליש חשיבה כשליש דתבואה וזיתים אלא אורז וחבריו וירק ואילן מנא להו וי"ל דבאילן אזלינן בתר חנטה כדדרשינן בפרק קמא דראש השנה (דף י.) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רביעית דלאחר שנשלמו ג' שנים של ערלה (זה) של רביעית דהיינו אחד בתשרי אסורין משום ערלה אם חנטו עד ט"ו בשבט ואם לאחר ט"ו בשבט חנטו מותרין ולענין הבאת שליש אין שייך לעשות דרשה זו שאין לאילנות יום קבוע בהבאת שליש לקובעו ר"ה שלהן שיחשוב שלישי שלישי להבאת פירות ורביעי לשנים כמו יום חנטה דשנה שלו ט"ו בשבט שיצאו רוב גשמי שנה ורגילין אילנות להיות חונטין וכיון דגלי קרא לערלה דבתר חנטה הוא הדין לענין שביעית וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ"ק דראש השנה (דף יד.) דקאמר ר' יוסי הגלילי מה גורן ויקב שגדלין על מי שנה שעברה ור"ע קאמר שגדלין על רוב מים יצאו ירקות ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא דתורת כהנים בפרשת בהר סיני ואין לתמוה דילפי שביעית מערלה דהכי נמי ילפינן תבואה וזיתים שאחר שליש למעשר מלשלש השנים דכתיב גבי שביעית ועוד יש לפרש דענבים משהבאישו הוא שליש שלהן וכל אותן שיעורין המפורשין בפרק קמא דמעשרות לכל (הפחות) [בפירות] הוא הבאת שליש [והא דלא תני משיביאו שליש] כדתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולה אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושל' (הל' ו') דגבי התלתן משתצמח דריש לה ר' זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין והא דקאמר בפ"ק דראש השנה (דף יג:) אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש דמדלא הזכיר ענבים משמע דהוא בכלל בתר חנטה לשון מתניתין דמעשרות נקט דלא חשיב ענבים בהדייהו ואע"ג דלענין עונת מעשרות אזלינן בכולהו בתר שליש מכל מקום לענין ראש השנה למעשר לערלה ולרבעי ולשביעית אזלינן בתר שיעורי אחריני כדפרישית מקראי ועונת מעשרות ענין אחר הוא דעד שיחשב פרי וחזי לאכילה אין לחייבו במעשר וא"ת היכי ילפינן חיוב מעשר לשליש בתבואה וזיתים משביעית הא לא דמי מעשר לשביעית דאיכא דאזיל בתר חנטה ובתר השרשה ובתר לקיטה וי"ל משום דאשכחן תבואה וזיתים דחזי קודם הבאת שליש כדאמרינן בפרק המוציא יין (דף פ:) אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש משיר את השיער ומעדן את הבשר ואמרינן בפרק ואלו עוברין (דף מב:) עמילן של טבחים תבואה שלא הביאה שליש ומהאי ניחא נמי דקשיא ליה טפי בפ"ק דר"ה (דף יב:) אתבואה וזיתים מנא לן דאזלינן בתר שליש דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ"ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ"ה לא מחייבי במעשר עד דמטי לשיעור המפורש כאן:

כיוצא בהן. בתר השרשה דאורז ודוחן בין לענין מעשר בין לענין שביעית ודוקא זרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק והשתא רבנן דפליגי עליה סברי דאזלינן בתר לקיטה וקשה בפ"ק דר"ה (דף יג) דפסיק [שמואל] כר' יוסי בן כיפר במקצתו השריש קודם ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה וצובר גורנו ותורם ולאו מטעמיה דאיהו סבר יש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי אדרבה כל שכן דהוה ניחא טפי אם היה פוסק הלכה כדברי חכמים דקא סברי פול המצרי בתר לקיטה ואפילו תמצא לומר דאיכא רבנן דברייתא דסבירא להו פול המצרי בתר השרשה לית להו צובר גורנו מכל מקום לימא הלכה כרבנן דמתניתין דשביעית והוה ניחא טפי מר' שמעון שזורי וי"ל דשמואל בא לפסוק כר' שמעון שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולאו מטעמיה דרבי שמעון משום דיש בילה וצובר גורנו ושמואל סבר אין בילה אלא משום הכל הולך אחר גמר פרי ואע"ג דבהקומץ רבה (דף ל:) מייתי ההיא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין ושומשמין כלל מכל מקום נפקא מינה לגבי ההיא ובירושלמי (הל' ה) מייתי ברייתא דר' שמעון שזורי שש מדות אמרו חכמים בפול המצרי ובסוף פ"ח דכלאים כתבתיה:

משתרמלו אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"ה) מהו תירמלו עבדין קנקולין ופי' בערוך שהקשו ועשו כיס כמו תרמילו כלומר אימת הן כיוצא בהן בזמן שתרמלו לפני ראש השנה.

תני בתוספתא אמר רשב"ג לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור לשעבר ועל של הנץ לעתיד לבא על מה נחלקו על התורמל שבית שמאי אומרים לשעבר וב"ה אומרים לעתיד לבא פירוש לשעבר מתעשר לשעבר וגבי פול המצרי מיתניא:

תניא בתורת כהנים מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין לפני ר"ה שכונסין אותן בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זורעין וששה אוספין ולא ששה זורעין וז' אוספין:

בצלים הסריסים. מפרש בירושלמי (פ"ב ה"ו) בצליא כופראי דלא עבדון זרע וקורין אותן ציב"ש בלע"ז:

פול המצרי. שזרעו לירק דאי זרעו לזרע התנן לעיל כיוצא בהן דבתר השרשה ואפילו לא מנע מהן מים נמי מתעשרין לשעבר וכיון דמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ואתיא כר' יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דראש השנה (דף יג:) באספך מגרנך ומיקבך מהגורן ויקב מיוחדים שגדילים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה אבל ר"ע דריש מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים והן מי גשמים שרוב זרעים גדילין על ידן יצאו ירקות שגדילין על כל מים אף על השאובין הדולין ומשקין אותן תמיד כדכתיב (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק הני נמי גדילין על כל מים נינהו מתעשרין לשנה הבאה ובירושל' (פ"ב ה"ו) משמע קצת איפכא דאתיא כר"ע ולא כר' יוסי הגלילי דאמר ר' מנא כיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת בימי גשמים ומתעשרין לשעבר:

ושל בעל. כמו בית הבעל דריש מועד קטן (דף ב.) שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה ומכל מקום לירק צריכה השקאה משום הכי קתני שמנע מהן ב' עונות לרבי מאיר וג' עונות לרבנן זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה:

ירושלמי (פ"ב ה"ז) למה לי הוקשו אפילו לא הוקשו מכיון שהוקשו נעשית כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין כיצד הוא בודק רבי יוסי בר' חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פי' עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר:

התמרות. פי' בערוך הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה כדאמרי' עלתה בו תמרה בפ' לולב הגזול (דף לג.) וי"מ תמרות כעין לולבי גפנים כדתנן (משנה, מעשרות ד, ו) גבי צלף דמתעשר תמרות ואביונות:

מרביצין. בשדה לבן כלומר משקין שדה לבן והכי תניא בהדיא בפ"ק דמו"ק (ו:) מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ופריך והתניא אין מרביצין לא במועד ולא בשביעית ומשני הא ר' אליעזר בן יעקב הא רבנן הא דקתני מרביצין בשביעית דרבנן והוא ר' שמעון דמתניתין ואידך ר"א בן יעקב דאסר וברוב ספרים גרסינן התם והתניא בין במועד ובין בשביעית. והא דשני הא רבי אליעזר בן יעקב היינו דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקום במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ולפי גירסא זו ההיא דקתני מרביצין שדה לבן בשביעית אבל לא במועד ר' אליעזר בן יעקב וזה אי אפשר להיות דבמתניתין גבי שביעית תנן רבי אליעזר בן יעקב אוסר אלא כן הוא הגירסא כדפרישית ובירושלמי (שם) אמרינן אתיא דרבי שמעון כרבנן ודרבי אליעזר בן יעקב בשיטתיה דתניא תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה:

ממרסין באורז. שמשקין עפר האורז ומערבבין המים בעפר מלשון נתנו לממרס (יומא דף מג:):

אבל לא מכסחין. שאין חותכים עלים של אורז מלשון לא תזמור (ויקרא כה) תרגום לא תכסח:

תניא בפ"ק דמו"ק (דף ו:) מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו למוצאי שביעית: