לדלג לתוכן

רבינו שמשון על כלאים א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

החטין והזונין אינן כלאים. כולה מתניתין זוזי זוזי קתני כדמשמע בירושלמי (הל' א) רבי יוסי בשם רבי יוחנן כולהו זוגות זוגות. מה על כל פירקא קא אמרת או על הדא הלכתא ואסיק על כל פירקא. ומשמע הכא דכוסמין עם החטין כלאים ושיפון עם השעורים או עם שבולת שועל כלאים. א*ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף ע.) תנא כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים. ויש לומר דההיא לענין לצאת ידי מצה מיתניא דהא בסוף ואלו מנחות (דף עה:) תניא ליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ומכלן היינו מכל חמשת המינים דאי מכל חמש מנחות הא קתני חמץ וכולן באות מצה ועוד שהן קדושות ולא קרינא בהו מצתכם דמשלכם בעינן דאתיא לחם לחם כדאיתא בפרק כל שעה (דף לח.). וצריך לומר דלענין חלה מיתני' ולהכי מייתי לה במנחות פרק רבי ישמעאל אמתני' דהתם החטין והשעורים ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה ולאו אכולהו קאמר שמצטרפין זה עם זה אלא ב*כדפרישית בברייתא בגמרא וכן פירש שם בקונטרס. ומיהו בירושלמי דחלה משמע דאכולהו קאמר דמצטרפים אהדדי דמתני' דהתם שנויה כמו כן בריש מסכת חלה. ותנן בפרק בתרא דחלה מין במינו חייב ושלא במינו פטור איזהו מין במינו החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ושעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין ובריש חלה פריך להו אהדדי בירושלמי (פ"א הל' א) ומשני רבי יוסי אמר להו סתם ורבי יונה בשם רבי יוחנן תמן בנשוך וכאן בבלול. כלומר כשהמינין בלולין יפה ועשה מהן עיסה אחת כולן מצטרפין וכשעשה עיסה מכולן מין ומין בפני עצמו ואח"כ העיסות נושכות זו בזו מצטרפות בכי האי גוונא דקתני. והא דקתני השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים דמשמע דמצטרפים עם הכוסמין ובברייתא קתני כוסמין מין חטים דמשמע אבל מין שעורים לא לא קשיא מידי דהכי קאמר כוסמין אף מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורים דוקא.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם תאמר והנך מינים שהם כלאים היאך מצטרפים הא דתנן בפרק ה' (משנה ו') דתרומות כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום זה על זה וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם לפי שעיסותיהן דומות זו לזו כדאיתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה (הל' ב') ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה אין תורמין ממין על שאינו מינו וכן מוכח בתוספתא דחלה (פרק ב') דקתני קב חטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין ונראה דזהו הטעם דה' רבעיות קמח חייבים בחלה ומיירי כגון שהג' מינין נושכין כולן זה בזה שכל אחד נושך בשני המינין משום הכי ברישא תורם מכל מין ומין כיון שהשנים אחרים מחויבין בלא השלישי אבל בסיפא דבעי כולהו לצרף נוטל מן הכוסמין שעיסתו דומה לשנים ומיהו יש לפרש דרישא וסיפא שהכוסמין באמצע וכדפרשינן שהכוסמין מצטרפין עם החטין ומצטרפין עם השעורין הלכך ברישא שיש בכל אחד קב מצטרפין לחייב החטין בלא השעורים והשעורים בלא החטין ותורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו אבל סיפא דליכא אלא חצי קב בכל אחד ליכא שיעור עד שיצטרכו שלשתן ונמצא דכוסמין ששניהם מצטרפין עמהן חייבין וחטין ושעורין דאין מצטרפין זה עם זה פטורין:

ירושלמי (פרקין שם) שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפי' שני מיני חטין או שני מיני שעורין בהמתך לא תרביע כלאים הייתי אומר אף הכא אפי' שור שחור עם שור לבן או לבן בשחור [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ה"א שני מיני צמר אפי' שני מיני פשתן] ת"ל (בגד כלאים) שעטנז צמר ופשתים מה כאן שני מינים אסור לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסר לא זה ממין זה ולא זה ממין זה [והחטין והזונין אינן כלאים זה בזה] הא עם שעורין כלאים חטין וזונין אינן כלאים זה בזה דבר שאינו אוכל הוינן מטעה ומתני כלאים אמר רבי בא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותו ליונים אמר רבי בא בר זבדא כר' אליעזר דתנינן תמן המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קידש וחכ"א לא קידש א"ר אבהו טעמא דרבי אליעזר שכן מקיימין אותן לגמליהם בערביא מה דרבנן סברי למימר אין מקומות מקיימין אותן [לגמלים ויבדקו רבנן אמרי מקום שמקיימים אותן] אסורים שאין מקיימין אותן מותרין מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותן במקום אחד נאסר מינן בכל מקום ולא רבי בא בר זבדא כר' אליעזר תמן אין דרך בני אדם להביא קוצים ממקום למקום ברם הכא דרך בני אדם להביא זונין ממקום למקום מעתה יהו כלאים עם החטין א"ר יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דכתיב ולא תזנה הארץ מיכן שהפירות מזנין. בראשית רבה ר' לולייני בר טבי' משום ר' יצחק אף הארץ זונה הוו זרעי' חטין ומסק' זונין והני זונין מדור המבול הם ולא חזו לאכילה אלא ליונים ותנן במסכת תרומות (פ"ב משנה ו) אם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטים שאינו אוכל:

שבולת שועל. מפרש בפרק כל שעה (דף לה.) שבלי תעלה כוסמין גילבא שיפון דישרא פול. מפרש בירושלמי (שם) פול"א [א] הספיר פיישונ"א פורקדן גולבינ"א טופח מילותא מרשיא השעועית פסילותא אמר רבי יונה למה נקרא שמה שעועית שמשעעת הלב* ומהלכת בני מעים כלומר שמטמטמת הלב ומשלשלת מלשון ועיניו השע וטח את הבית תרגום וישוע (ויקרא יד):

הערה א*: עיין בהרא"ש הלכות חלה סי' א'. (מסורת הש"ס) הערה ב*: צ"ל כדפירש. (מסורת הש"ס)


ירושלמי (הל' ב) אמר ר' יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמא של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח אדם נוטל מעה אחת מפיטמא של אבטיח ונוטעה ונעשית מלפפונים ר' יהודה אומר עיקרו כלאים אדם נוטל מעה מפיטמא של אבטיח ומעה מפיטמא של תפוח ונותנן בגומא אחת ומתאחין ונעשים כלאים ומשום כן צווחין ליה בלשון יון מלפפונין הקישות והאבטיח מה אמר בה רבי יודא נשמיעיני' מן הדא הקישואין והאבטיחים והמלפפונו' אינן כלאים זה בזה ר' יודא אמר כלאים נאמר הקישואין והמלפפונות אינן כלאים האבטיחין והמלפפונות אינן כלאים ר' יודא אומר כלאים והקישואין והאבטיחין צריכה. פי' מעה לזרע קורא מעה וכשנוטל מן הזרע שלצד הפיטמא של קישות וכן נמי כשנוטל מזרע שלצד הפיטמא של אבטיח וזורעו פעמים שמשתנית צורתו ונעשה מלפפונין הלכך יש לנו לחושבן מין אחד כדאמר לעיל זרע חטין ומפקא זונין כלומר לפעמים ולא שיהא בכל שעה כן בסוף פרק ב' דתרומות תנן הקישות והמלפפונות מין אחד רבי יהודה אומר ב' מינין לתרו' מזה על זה איירי ורבי יהודה לטעמי' ורבנן לטעמייהו:

חזרת. בפרק כל שעה (דף לט.) מפרש חסא:

גלים. ירושלמי (שם) אמר רבי חנינא חסא דאיגרין גל תרגום דגורא כלומר הגדילה בגלים ודוקא חזרת וחזרת גלים אבל חזרת ועולשין כלאים וכדאמר רב בפרק כל שעה זוגות זוגות שנינו:

עולשין. הינדבי. ובירו' (שם) טרוכסימון:

עולשי שדה. עולשי חקלא:

ברישין. כרתי:

כוסבר. כזרע גד תרגום ירושלמי כבר זרע כוסבר (שמות טז):

דלעת מצרית.

ירושל' (שם) תני תנא בשם רבי נחמיה דלעת ארמית היא דלעת מצרית:

והרמוצה. ירושלמי (שם) כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמץ ובגמרא דידן לא קיימא הך מלתא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (דף נא.) מאי הרמוצה אמר שמואל קרי קקוזאי רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתיביה רבינא לרב אשי רבי נחמיה אומר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא:

והחרוב. ירושל' (שם) אמר רבי יונה כמין פול מצרי פרסי הוא וקצוצויי דמיין לחרובא:

הלפת והנפוץ. א"ר יונתן כאן הלכו אחר העלין כלומר לפי שעליהן דומין להדדי אינן כלאים זה בזה:

והתרובתור. ירושלמי כרוב דקיק:

לעונין. המעויין:

בצלצול. פללגולא:

פלסלוס. פרמותא:

תורמוס. מין קטנית ושולקין אותו ז' פעמים ואוכלים אותו בקינוח סעודה כדאיתא בפרק אין צדין (דף כה:):

ובאילן. משום דעד השתא איירי בתבואה ובמיני ירקות קתני ובאילן:

קרוסתומלין. מין של אגסים הן ופירוש בערוך שדומין לעפצים שקורין מילין:

פרישים. ירושלמי (הל' ד)רבי יונה אמר אלספרגין ולמה נקרא שמם פרישין שאין לך מין אילן פרוש לקדירה א לא זה בלבד:

עוזרדין. מפרש בפרק כיצד מברכין (דף מ.) אמרי טולשי ואמרי קונעיש ופרישין קודונייץ וזה אי אפשר דלא דמי אהדדי כלל ופשיטא שהן כלאים זה בזה:

ירושלמי (שם) בשם רבי יהושע בן לוי כולהו זוגות זוגות רב אמר כולהו מין אחד:

הזרר. מעין תפוח [וגדל ביער] ומשליכין פריו לחזירים:

ירושלמי (שם) בתחום אריח היו מרכיבין תפוח על גבי חזרד ראם תלמיד אחד אמר להם אסורים אתם והלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנה ואמרו יפה אמר אותו תלמיד:

ירושלמי (שם) נכרי שהרכיב אגוז על גבי הפרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום אחר מה נפיק מנהון קירדו פירסיקיא הרכיב תרדין על גבי ירבון אע"פ שישראל אסור לעשות כן נוטל ממנו זרע וזורעו במקום אחר מה נפיק מביניהון קירבי לבנין וגדין ולפת מה נפיק מביניהון אסטפלינון שומר וכרפס מה נפיק מינהון פיטרוסילנון:

ירושלמי (הל' ה) אמר רבי יש מהן שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין הלפת והצנון הילכו אחר הפרי הלפת והנפוס הילכו אחר העלין התיבון הרי צנון והנפוס הפרי והעלין דומין ואת אמרת כלאים אמר רבי יונה בזה הילכו אחר טעם הפרי. פירוש אחר פרי להחמיר וכן אחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר:

כלב כופרי. קטן כעין שועל ומגדלין אותם בני הכפרים:

יעלים. פירוש בערוך גבי של יעל פשוט בפרק ראוהו בית דין (דף כו:) יעל כשבה נקבה קרנות שן והובנין (יחזקאל כז) תרגם קרנות דיעלין שן דפילין וטווסין ועל כרחין יעלים דהכא דהן כלאים עם הכשבה מין החיה היא כדכתיב עת לדת יעלי סלע (איוב לט) והוא אקו דמתרגמי' יעלה:

ערוד. חמור הבר ומין חיה הוא כדתנן בסוף מכילתין ומצוי במדבר כדמוכח בפרק קמא דראש השנה (דף ג.) דאמר ערוד שדומה לערוד במדבר כדאמר פרא למוד מדבר (ירמיה ב) והוא יהיה פרא אדם (בראשית טז) תרגום ירושלמי מדמי לערוד:

ירושלמי (הל' ו) הא כלב עם כלב כופרי אינו כלאים ודלא כר"מ דרבי מאיר אמר כלאים אע"ג דאמר ר"מ כלב מין בהמה מודה ר"מ בכלב כופרי שהוא מין חיה הא כלב עם כלב כופרי על דעתיה דר"מ כלאים עוף לא תניתה א"ר יוחנן אייתיתה מן דבר דליא תרנגול עם הפסיוני או עם הטווס אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה ריש לקיש אמר משנה שלימה שנה לנו רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבי יונה צורכא להא דרבי יוחנן תנינן הכא חיה ופרשנתה תמן תנינן בהמה הכא ופרשנת' תמן עוף תניתה תמן ופרשנתה הכא א"ר יוסי ויאות בא להודיעך שהעוף אסור אף בכלאים ר' ירמיה אמר כהנא שאל לריש לקיש המרביע בחיות הים מהו אמר ליה [אף הן כתיב] בהם למיניהם ר' אחא לא אמר כך אלא הוה א"ר אחא בשם ריש לקיש כל שכתב בו למינהו כלאים נוהג בו התיב [רב] כהנא הרי חיות הים כתיב בהן למינהו מעתה כלאים נוהג בהן א"ר יוסי ברבי בון הכא פרס כהנא מצדתיה על ריש לקיש וצדייה אמר רבי יונה יכול אנא פתיר ליה משום מנהיג מייתי חוט וקשר באודניה דליכסא ובאודניה דירוקא ואינון צייפין דין עם דין ומזרעין. פירוש וכן חיה ועוף כיוצא בהן משנה היא בסוף שור שנגח את הפרה (דף נד:) ודייקינן מינה התם דתרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כלומר דיש איסור כלאים בעוף צורכא להא דרבי יוחנן כדמשנינן התם דסלקא דעתך אמינא כיון דרבו אהדדי לא הוו כלאים ופרשנתה תמן דמתני' הכא איירי בין בכלאים דהרבעה בין בכלאים דחרישה וגבי חרישה כתב שור וחמור שאר בהמה וחיה לא כתב והיינו ופרשנתה תמן דשור וחמור דקרא לאו למעוטי שאר בהמה וחיה כדקתני התם אם כן למה נאמר שור וחמור אלא שדיבר הכתוב בהווה והתם כולהו יליף בגזרה שוה עוף תנינא תמן דקתני תמן וכן חיה ועוף כיוצא בהן ופרשנתה הכא דאפי' בעופות הדומין זה לזה איכא איסור כלאים כגון תרנגול טווס ופסיוני כדאשכחן הכא גבי חיה ובהמה דקתני מתניתין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה ומפרש ומתיישב בכך סוגיא דשור שנגח את הפרה דמעיקרא קאמר כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה ופריך פשיטא ומשני אמר רבי חנינא משום דרבו בהדדי מהו דתימא חד מינה הוא והשתא אם כן [איך] הייתי דייק לה ממתני' דלמא שאני הכא דרבו בהדדי אלא על כורחי' אמתניתי' דהכא סמוך כדפרישי' ומיהו לאו קושיא היא דיש סוגיות הרבה בגמ' כיוצא בו כמו שאפרש שם המרביע חיות הים כל סוגיא שנויה שם בבראשית רבה אקרא דלמינהו וכתובה שם בשיבוש ובשילהי פרק שור שנגח את הפרה (דף נה.) א"ר ירמיה המרביע שני מינים שבים לוקה ומגיה שם ר' מנחם ברבי יצחק המנהיג משום ההיא דבראשית רבה דמסיק דאין הרבעה בחיות הים ועל חנם הגיה דר' ירמיה לטעמא דאמר בירושל' דשייך בהו הרבעה:

וירק בירק תימה בפרק ואלו טרפות (דף ס.) בעי רבי חנינא הרכיב שני מיני דשאים לרבי חנינא בר פפא מאי כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב או דלמא כיון דאסכים מריה עלייהו כמאן דכתב בהו למינהו דמי תיקו מאי קא מיבעיא ליה מתני' היא דאין מביאין ירק בירק ויש לומר דמיבעיא ליה בחוצה לארץ דשרי כלאי זרעים ואסירא הרכבת האילן כדאיתא בסוף פ"ק דקדושין (דף לט.) דדרשי' שדך למעוטי זרעים שבחוצה לארץ והרכבת האילן אסור מדכתיב (ויקרא יט) בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ [ומיבעי' לי']אי חשיבא הרכבת דשאים כהרכבת אילן משום דכתי' בהו למינהו בעשיה או לא אי נמי אפי' בארץ מיבעיא ליה לרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דדלמא מתני' דהכא כרבנן אי נמי בשאר זרעים דרבנן איירי התם דאמרי' בהקומץ זוטא (דף טו.) קנבום ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן אי נמי לבני נח מיבעיא ליה דשרי בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא בפרק ארבע מיתות (דף ס.) ונפקא ליה מדכתיב את חקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר [בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים והיינו בהרכבה דומי' דבהמה ושחקקתי לך כבר] היינו בבני נח דכתיב בהו למינהו באילנות ובבהמות דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה (שם) דבעי ב' מינין שבים מהו מי גמרי למינהו למינהו מיבשה או לא ומיבעיא ליה בהרכבת דשאים אי מיתסרא ליה כהרכבת האילן והוי בכלל שדך אי לא ואע"ג דכתיב למינהו אצטריך את חקותי ללמד על למינהו דמשום איסור כתבי' ולמינהו נמי אצטריך דהוה אמינא חוקים שחקקתי לך כבר במרה כדאמרינן נמי (סנהדרין דף נו:) כאשר צוך ה' אלהיך במרה:

רבי יהודה מתיר ירק באילן. ירושלמי (הל' ז)מחלפא שיטתיה דרבי יהודה תמן אמר נוטל אדם מעה מפיטמא של אבטיח ומעה מפיטמא של תפוח ונותן לתוך גומא ומתאחין וכה אמר הכין תמן ע"י [שהוא נותן] זה בצד זה מתאחין ונעשים כלאים ברם הכא ירק באילן הוא פירות קשיא ליה הא דאסר ליה ר' יהודה לעיל קישות ומלפפונין מהאי טעמא דעיקר מלפפונין מכלאים אתו ממעה של אבטיח וממעה של תפוח דהוא אילן [וירק] שזרען יחד:

ירושלמי (שם) תני מנין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל בשאינו מינו ת"ל (שם) את חקותי תשמרו משמע דעץ סרק אעץ סרק לא אסיר מדלא תני ליה ושמא ה"ט כיון דעץ סרק נינהו אפי' מין בשאינו מינו כחד מינא חשיב ואית ספרים דגרסי שאין מרכיבין אילן סרק על עץ סרק ועל עץ מאכל:

סדן השקמה. עד שלא נקצצה נקראת בתולת השקמה משנקצצה נקראת סדן השקמה כדתנן בפ' המוכר את הבית (דף סח:):

פיגם. מין ירק כדתנן בריש עוקצין שורשי המינתא והפיגם וירקות שדה:

קדה לבנה. מין אילן אבל סתם קדה מין ירק כדמשמע בפ' בכל מערבין (דף לד:) דאמרי' הקנים והאטדין וקידין ואורבנין מין ירק:

חצוב. מין ירק שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ (יב) ומקטע רגליהון דרשיעיא בפרק אין צדין (דף כה:):

מקירו. מלשון קור שתהא מקררו אי נמי לצורך עלה להיות עלין שלה כמין קירוי מלשון המקרה במים עליותיו (תהלים קד).

מימיה לתוכה. שהאבטיח מלאה מים ונראית הגפן שותה את המים:

ירושלמי (הל' ח) רבי זכריה חתן דר' לוי בעי בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן אמר רבי יוסי תפתר במעמיק שורש למטה מג' טפחים חוץ מג' כהדא דתני שורשי פאה הנכנסין לתוך ד' אמות שבכרם למטה מג' טפחים מותר פי' בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך אבטיח אפילו נטע אילן אסור משום זרעים תחת הגפן דאפילו גפן יחיד בעי הרחקה ומשני בשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה מג' טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאין חוץ מן הארץ רחוקין זה מזה ג' דאי משום זרעים תחת הגפן יחידי שרי ומשום אילן בירק אסור והא דנקט בירושלמי חוץ לג' לרבנן דתנן לקמן בפרק ו' (משנה א) עבודת הגפן לכל רוח ו' טפחים הוה ליה למינקט חוץ לששה ושמא סבר לה כר' עקיבא דאמר עבודת הגפן ג':

וחלמית. מלשון בריר חלמות (איוב ו) מלוא בלע"ז ובלשון חכמים ארני:

הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכן ובטומן אגודין מיירי כדתני רבי חייא בירושלמי (הל' ט) כדון אגודה של לפת ואגודה של צנון דהיינו שלא כדרך שתילתם דנלי אדעתיה [שאינו] רוצה בהשרשתם:

אם היו מקצת עליו מגולין. לענין שבת נקט דוקא בכי האי גוונא דאם אין לו מקצת עלין מגולין אין לו במה לאחוז אא"כ מזיז עפר בידים ולענין כלאים ושביעית ומעשר נקטיה לרבותיה דאע"ג דמיחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפילו הכי אינו חושש כיון דאגודה טמון וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן ולשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת:

לא משום כלאים. בכרם דלאו כזרועין הן ואפי' הוסיף מאתים שרי אע"ג דגבי עציץ בכרם תנן אם הוסיף במאתים אסור התם כדרך זריעה אבל הכא באגודה לאו כדרך זריעה:

ולא משום שביעית. דאם היו מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש מוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסורין הני מותרין:

ולא משום מעשר. דאם היה משנה שניה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחים יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשים קיימי:

ונטלין בשבת. שאוחז בעלין ונוטלן דכתלושין דמו ואע"ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד הוא ובכי האי טלטול מן הצד דאינו אלא ניעור בעלמא כולי עלמא מודו דשרי כדמוכח במסכת שבת וממשנתינו איתותב שמואל בסוף במה טומנין (דף נ.) דאמר האי סכינא ביני אורבני דצה ושלפא והדר דצה שרי ואי לא אסור ובריש פ' חלון (דף עז.) פריך מינה לרב יחיאל דאמר כפה ספל ממעט ובערוך פירוש בשם רב האי דמקצת עלין מגולין טעות הוא שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה היא אלא דוקא אם היה מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן הוא ולא משום שביעית דלאו זריעה היא ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפות לחייבינהו במעשר ועל חנם דחק לשבש המשנה ועוד מה שפירש דמעשר בעי צרוף לא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה דמעשר ירק פשיטא דמחייב אכל לפת ולפת:

ירושלמי (הל' ט) תני פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מקצתן מגולין נטלין בשבת ואם לאו אין נטלין בשבת ר' אליעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך תוחב בשפוד או בסכין ונטלין אתיא ר' אליעזר בן תדאי כר' שמעון דתניא לא יגרור אדם את הכסא ואת המטה ואת הקתדרא בשבת משום חורץ ור"ש מתיר ר' בא בשם רבי הונא רבי חגא בשם ר' זעירא ור' יוסי בשם ר' הילא מודין חכמים לר"ש בכסא שרגליו שוקעות בטיט שמותר לטלטלו וכמה דתימא מותר לטלטלו דכוותיה מותר [להחזירו] א"ר יוסי אוף אנן תנינן נטלין בשבת אמר רבי יוסי ברבי בון רבי שמעון היא והא תנינן שביעית אית לן למימר שביעית דר' שמעון פתר לה רבי שמעון מתיר בספיחי שביעית ואת אמרת כן אע"ג דר' שמעון מתיר בספיחי שביעית אית ליה משום קדושת שביעית אוף הכא אינו חושש לא משום שביעית ולא משום קדושת שביעית פי' [דרצה] לדקדק דמתני' דלא כר' שמעון מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפילו ספיחי שביעית שרי ר' שמעון כדתנן במס' שביעית (פ"ט מ"א) ומייתי לה בפ' מקום שנהגו (דף נא:) ואסיק דאפי' לר' שמעון אצטריך למימר דאין בהן קדושת שביעית אע"ג דשאר ספיחים יש בהן קדושה:

ירושלמי (שם) זרע שני מינין בבקעה שני מינים בחורבה וחולקן גדר ר' יוחנן אמר פטור ריש לקיש אמר חייב וכו':

בשתי חטין ושעורה. יש לפרש עעמא דר' יהודה משום דכתיב (ויקרא יט) שדך לא תזרע כלאים כלו' שיהא כלאים בהדי שדך והיינו נמי טעמא דר' יאשיה דלא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן דבעי כלאים בהדי כרמך אע"ג דמודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בשני מינין לר' יאשיה כמו שנפרש לקמן בפ"ח דקסבר שהקרקע בלא זרעים קרויה שדה אבל אינה קרויה כרם בלא חרצנים ורבי יהודה סבר דקרקע נמי לא מיקרי שדה בלא זרע אי נמי בקרא דלא תזרע כלאים פליגי רבנן סברי דב' מינין נמי הויא זריעה ור' יהודה לא חשיב זריעה בפחות מג' מינין וכי האי גונא פליגי במכילתין גבי כלאי בגדים דלא חשיב ר"י חיבור בב' תכיפות עד שישליש:

[מתני' פליגא על ר"י הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים פתר לה בנתונים בתוך ששה על ששה דאמר ר"י אינו חייב עד שיהיו ו' על ו' מוקרחים בתוך שדה תבואה או מוקפת גדר] פי' במפולת יד זרען וביציאתו מתוך ידו נתרחקו בבקעה או בתורבה או חילקן גדר ומסיק דמתני. פתר לה ר"י הכי הזורע חטה ושעורה כלאים בנותנן בתוך ששה על ששה בהדא ר"י אומר אינן כלאים [א"ר זעירא ר"י] כדעתי' דאמר בשדה ירק טפח כלומר דירק מרחיק מירק טפח לא הוי כלאים עד שיהיו ב' חטין ושעורה סמוכין בפחות מטפח והדר קאמר מ"ט דר"ל מכיון שהוציא מתוך ידו לזרוע חייב ומתני' פתר לה הכא הזורע חטה ושעורה כאחת כלאים אפי' בבקעה ר' יהודה אומר אינו כלאים קסבר דהוי חטה כמו ראש תור לשעורה ומותר דראש תור מותר בתורבה ופריך מעתה אפי' ב' חטין ושעורה ומשני פתר לה חטה מכאן וחטה מכאן גדר מכאן וגדר מכאן ושעורה קבוע באמצע א"ר מתתיה הדא דתימא בשאין חורבה לשם אבל יש חורבה לשם מותר והשתא כי איכא גדר אסור טפי משום דלא שייך ביה ראש תור אבל בלא גדר דשייך ביה ראש תור מותר ומשמע מתוך סוגיא דירושלמי בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש מודה רבי יהודה דחטה ושעורה לחודייהו בתוך טפח הוי כלאים: