רבינו בחיי על בראשית יא
<< · רבינו בחיי על בראשית · יא · >>
פסוק ד
וע"ד המדרש ונעשה לנו שם זו עבודה זרה, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם (שמות, כג): "ושם אלהים אחרים לא תזכירו", מה להלן ע"ז אף כאן עבודה זרה. ועוד דרשו במדרש תהלים הבה נבנה לנו עיר, אין הבה אלא עצה, שנאמר (שופטים, כ): "הבו לכם דבר ועצה הלום", ואין עיר אלא אלוה, שנאמר (דניאל, ד): "ואלו עיר וקדיש".
ובמדרש של עשרת הדברות ראיתי שאמרו נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו, כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול, ונעשה חתיכות מן השמים, ונעשה מלחמה עם מלך שבשמים, והיה באותו מגדל שבעים מעלות למזרח וכנגדם ע' מעלות למערב, והקב"ה ירד שם עם ע' מלאכים ובלבל לשונם ודבריהם ע"כ. ועוד בבראשית רבה אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים בואו ונעשה עמו מלחמה ע"כ.
וע"ד השכל ונעשה לנו שם, היו אנשי הפלגה רשעים משכילים בכל חכמה ועשו העיר והמגדל כדי להנצל מהמבול של אש, מפני שכבר ראו אבדון העולם במבול של מים, פחדו לנפשם והוצרכו לעשות בנין מקום שאם ירצה להביא מבול של אש ולשרוף את העולם שינצלו מהם ולא תקרב האש בגבולם, וזהו ענין המלחמה המוזכר במדרש כלומר להעז עם הכחות העליונים בהפך רצונו יתברך, ולקשור חלק מיסוד האש שלא יוכל להתקרב אל העיר, כשם שמצינו אף בדורנו זה קצת החכמים שיודעים כח לקשור חלק אחד מן הברק [והוא הידוע כעת בשם (דאננעראבלייטער) ונמצא רושם מזה גם בתוספתא שבת ז] שלא יבא אלא בגבול ידוע. ועוד לטעם אחר, כי מפני שראו שגזר הקב"ה מיתה על אדם הראשון והיו רואים עצמם בעלי כח וגבורה עצומה וגדולים בחכמה ובקומה, והיו חייהם ארוכים ולא יבצר מהם לעשות כל דבר, והנה הם בני תמותה, ענפים מקולקלים בקלקול השרש, לכך חשבו תחבולה שיעשו בנין ולהגביה למעלה עד שיעור ידוע כדי להנצל מן המיתה. ומטעם הזה הפיצם ה' שחשבו, כנגד גזרתו יתברך.
והנה הפסוקים סוגרים הדלת בעד המחשבות הרעות שהיו חושבים בלבם ולא רצו לפרסמם. ואל הענין הזה רמזו במדרש שאמרו ודברים אחדים אחודים כלומר סגורים, מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש ע"כ. ושמעתי כי בוני המגדל היו שבעים ואין ספק כי היה להם בזה כוונה ידועה.
ועל דרך הקבלה ונעשה לנו שם היה חטאם חטא אביהם הראשון שקצץ בנטיעות, כן האנשים האלה קצצו בנטיעות והפרידו הפרי מן האילן, זהו שאמר ונעשה לנו שם, כלשון הכתוב בדור אנוש שהיו עובדי ע"ז שהזכיר בו שם, שנאמר (בראשית, ד): "אז הוחל לקרא בשם ה'", והוחל מלשון חלול ה', וכן הזכיר בכאן וזה החלם לעשות, כי המעשה ההוא היה חלול השם. או נאמר כי אז הוחל והחלם מלשון התחלה, ואין להוציאם מפשוטן, והענין בשניהם כי היו עושים התחלה מן הסוף, וזהו הקצוץ, ע"כ הזכיר לשון וזה החלם לעשות, כלומר עושים התחלה מן הסוף הנקרא זה, ונקרא שם כי כן אמרו ונעשה לנו שם, היא המדה האחרונה, ולא היו מאמינים למעלה ממנה והיו בזה מקצצים בנטיעות, מפני זה נאמר עליהם ויהי בנסעם מקדם, ודרשו רז"ל הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. וכדי לבאר כי החטא הזה שלהם הוא חטאו של אדם הראשון ע"כ אמר אשר בנו בני האדם.
ואמרו במדרש בני האדם, מה, בני חמריא, בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה. רמזו לנו כי הם בנים דומים לאביהם הראשון בחטא הזה. ומזה לא תמצא בפרשה זו שיזכיר שם אלהים כשם שהזכיר בפרשת המבול, כי דור המבול כפרו במדה אחרונה, ולכן נשחתו מן הארץ התחתונה וכן מן העליונה בהרחקתם, ועם זה היו נמחים מן העוה"ז והבא.
פסוק ט
והנה השרים האלה היו חלק האומות, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וכשם שהוא אלהי השמים ואלהי האלהים עליון על כולם כן לשוננו עליון על כל הלשונות, וע"כ חלקנו צורנו ויסודנו שהוא יסוד לשון הקדש הוא אלהי ישראל. ואל הכונה הזאת בארו לנו רז"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. ומכאן יש לתמוה שכבר נתבאר כי דעת הגלגל גדולה מדעת האדם, ודעת המלאך גדולה מדעת הגלגל, וא"כ איך אפשר שלא יכירו מלאכי השרת הלשונות, והלא מרדכי היה יודע שבעים לשון, וכן מצינו ביוסף הצדיק, כמו שדרשו רז"ל בפסוק (תהלים, ט): "עדות ביהוסף שמו", הוסיף לו אות אחת משמו ובה ידע שבעים לשון.
אבל באור המאמר הזה לרז"ל שאינם מכירים בלשון ארמי לענין שיהיו נזקקין לו, אבל בודאי מכירים הם אלא שאין נזקקים לו בלשון אחר עד שישאל בלשון הקדש, מפני שיש להם להמשיך כח במנוים מלשון הקדש שהוא אלהי ישראל, ואין להם פעולה וכח זולתו.פסוק י
פסוק כח
ודע כי תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך לו אל אברם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר ההיא, וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי מלת מולדתו חוזרת להרן כי היא ארץ מולדתו של הרן לבדו.
פסוק ל
פסוק לב
ורבותינו ז"ל נתעוררו בזה כי היה הענין כבוד אברם, שאילו לא הזכיר מיתה בתרח והיה אברם יוצא מארצו כמו שנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך, יהיו הבריות מרננים עליו שהוא מניח אביו ויוצא, וזהו שאמרו הקדים הכתוב מיתתו של תרח קודם יציאת אברם כדי שלא יאמרו העולם לא קיים אברם כבוד אב ואם שהניחו זקן והלך לו, וע"כ הוצרך הכתוב להזכיר וימת תרח מה שאין כן בשאר תולדותיו של שם. וקראו הכתוב מת לפי שהיה תרח רשע עובד הצלמים, והרשעים בחייהם קרואים מתים. ומה שדרז"ל ואתה תבא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לו לאביו חלק לעוה"ב, זה היה בזכות אברהם אבל הוא כל ימי חייו היה רשע ומת ברשעו. ואולי מפני זה באה נו"ן של בחרן הפוכה לרמוז כי מת ברשעו בחרון אף של מקום, אלא שיש לו חלק לעולם הבא בזכות בנו, והציל הפרי את האילן.
ומזה אמרו במדרש כל העצים כשרים למזבח חוץ משל זית ושל גפן, שהשמן והיי קרבים לגבי מזבח, הצילו הפירות את האילנות. וכן אברהם הציל את תרח אביו שנאמר ואתה, תבא אל אבותיך בשלום.
ואפשר עוד לתת טעם בנו"ן הפוכה של חרן, כי ההפוך יורה על התהו, ועד כאן נמנים שני אלפים תהו, ומאברהם ואילך נמנים שני אלפים תורה, כי הוא התחיל להזהיר העולם באור התורה ובפרסום האמונה והיחוד.
והנה זה משלמות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ומנוקדות, יתגלו מתוכם חמשים שערי בינה שנגלו למשה. ועוד שדרשו רז"ל ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, דכתיב (דברים לב) ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו. וע"ז אמר שלמה ע"ה (משלי, יז): "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם", לפי שהבן מזכה את האב, הזכיר בבנים לשון עטרה שהוא שבח גדול יותר מן התפארת, כי הם עטרת בראש הזקנים כשיוצאי ירכים צדיקים עובדי הש"י, ולפי שהאב אינו מזכה את הבן הזכיר בו לשון תפארת כי האבות הצדיקים הם תפארת הבנים כאשר הבנים אוחזין מעשה אבותיהם, והבנים השומרים את דרכם בכשרון פעולתם זכר מעלת אבותם לא יסוף מזרעם, יתלכדו במעלות יחד ולא יתפרדו ולא ימות בעפר גזעם, בהיותם מטע השם נטעים דומים לנוטעם, כענין שכתוב (ישעיה, סא) "וקורא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר".
<< · רבינו בחיי על בראשית · יא · >>