רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא מציעא/פרק ד

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הזהב קונה את הכסף והכסף אינה קונה את הזהב. הנחשת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחשת. מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות. אסימון קונה את המטבע ומטבע אינו קונה את אסימון. מטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה את המטלטלין. וכל המטלטלין קונין זה את זה:

גמ' תניא הזהב קונה את הכסף כיצד. נתן לו דינר של זהב בכ"ה דינרים של כסף הרי זה קונה כסף בכל מקום שהוא. אבל אם נתן כ"ה דינרים כסף בדינר של זהב הרי זה לא קנה עד שימשוך הזהב. והנחשת קונה את הכסף כיצד. נתך לו שלשים איסר בדינר כסף הרי זה קונה כסף בכל מקום שהוא. אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלשים איסר לא קנה עד שימשוך האיסרין. ותרצינן בגמרא מאי בכל מקום שהוא כמות שהוא. דאי א"ל מארנקי חדשה יהבינא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה דא"ל לישנן בעינא להו: מתני לה רבי לר' שמעון בריה הזהב קונה את הכסף. א"ל רבי שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב. וקי"ל כזקנותו. דהדר ביה ממה ששנה בילדותו וסתם לן הזהב קונה את הכסף. דכספא דחריף הוי טיבעא. דהבא דלא חריף הוי פירא. ואע"ג דקאמר רב אשי כילדותיה מסתברא. הא דחי ליה גמרא. וגם הא דבעי למימר דר' חייא סבר דהבא טיבעא הוי אידחי והך ברייתא דתניא פרוטה אחד משמנה באיסר האטלקי וכו' שנאה ר' חייא לפום מה דהוה תנא רבי בילדותו ור' יוחנן סבר כזקנותו. דכי אתי רבין א"ר יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו וע"כ בדינר זהב קאמר דאי בדינר כסף מאי קמ"ל דמחללין מעשר שני עליו מתני' היא ב"ש אומרים לא יעשה אדם סלעים דינרים אלמא מתחלה חילל המעשר על סלעים. אלא ודאי בדינר זהב איירי ואשמעינן אע"ג דלענין מקח וממכר ולענין הלואה פירא הוי לענין חילול הוי טיבעא. וההיא מתני' דלא יעשה אדם סלעין דינרין נשנית לפום מאי דהוה תני בילדותו. ולסברת זקנותו צ"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. וכן פסק ר"ח דדהבא פירא הוי ואסור ללות דינר של זהב בדינר של זהב שמא ילוונו דינר ששוה בשעת הלואה כ"ד דינרי כסף ובשעת פרעון שוה כ"ה. ולא אמר דכספא הוא דזל דכספא טיבעא הוי לגבי דהבא. ואסור ללות דינר בדינר כמו שאסור ללות סאה בסאה. ודוקא לגבי כספא הוי פירא אבל לגבי שאר מטלטלי חשיב טיבעא. דהא לר' יוחנן להני תרי לישני קמאי מחללין פירות על דינר. וללישנא בתרא אפי' לר"ל מחללין פירות על דינרים מדאורייתא. וה"נ אמר לקמן ואין דינר זהב קונה טלית וגם אינו נעשה חליפין למ"ד אין מטבע נעשה חליפין כדמוכח לקמן דפריך הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין. וכן מוכח מתני' דקתני מטלטלין קונים את המטבע ואין מטבע קונה המטלטלין והאי מטבע אכולהו מטבע השנויין ברישא קאי דכולהו קרויין מטבע כל זמן שלא נפסלו. ואשמעי' דאע"ג דגבי טיבעא דחשיב מינייהו חשיב פירי. לגבי מטלטלין חשיב טיבעא. ודינרין דאמר דהוי טיבעא לגבי פירא ושאר מטלטלין היינו דוקא דינרין דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזבני בהו אינשי. אבל דינרין דמיפסלו ולא זביני ומזבני בהו אינשי אלא מי שישנן בידו הולך אל השולחני להחליפן או מוליכן למקום שהם ניתנין או מוכרן למי שהולך למקום שהן ניתנין לא הוו טיבעא. אלא פירי הוו לכל מילי. וכן הדין נמי במטבע של כסף באתרא דלא סגי פירא הוי. כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה דף מו: ואמר ר"ל אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות. ותרגמא ר' אבא בדינר אנקא ואנגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה וכיון דלא סגי הוי ליה פירא ומיקני בחליפין. ואע"ג דאין הלכה כר"ל דאיהו סבר כרב ששת דפירי עבדי חליפין. מ"מ שפיר מייתינן ראיה מינה דמטבע דלא סגי הוי פירא. ודוקא מטבע דלא סגי קונין זה את זה אבל מטבע דסגי כגון זהב ונחשת מעות והרעות ומעות היפות אינן קונין זה את זה ואע"ג דמטבע חשוב כלי לענין קנין כסף. חד לגבי דחבריה טיבעא הוי ולא קני טיבעא לטיבעא ואע"ג דלענין הלואה חשיב דהבא לגבי דהבא פירא ואסור ללות דינר בדינר. שאני התם כיון שהיוקר והזול תליי בו ולא בדינר כסף הוי כמו סאה בסאה. כתבו התוס' דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא והביאו ראיה מדהוה ס"ד דאפי' לגבי כספא הוי טיבעא. ואע"ג דדחי לה מ"מ כיון דס"ד להחשיבו אפי' מכסף אע"ג שזה נדחה מ"מ אכתי נשאר לו החשיבות טיבעא נגד זהב. ויראה לי דפירא הוי לגבי דהבא דנהי דאהני לכספא חריפיה לבטל חשיבות הזהב ולשוייה פירא. שאני כספא דאיהו נמי חשיב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא. אבל נחשת דלא חשיב. אע"ג דסגי בכל אתרא לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב. וכן משמע סידרא דמתני' דאחרון אחרון גריעא וחשיב פירא טפי מן הראשון. נחשת גריעי מזהב ומעות הרעות גריעי מנחשת דואסימון גרע ממעות הרעות שנסדקו:

סימן ב

איתמר רב ולוי ח"א מטבע נעשה חליפין וח"א אין מטבע נעשה חליפין. אמר רב פפא מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין. וליכא למימר משום דסבר כרב נחמן דפרי לא עבדי חליפין. דהא מטבע לאו פירא הוא מדקאמרי' לקמן דף מז. במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע וכן לקמן למאי דס"ד דכל הנעשה דמים היינו מטבע מפרש מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין אלמא מטבע לאו פירא הוא אלא חשיב כלי. ואמר ר"ת משום דראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בתו כדאמר לקמן בפירקין דף נב. א"נ לפי ששוקלין כנגדו ולא גרע מבעלי חיים דחשיבי כלי לפי שעושין בהן מלאכה משום דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין וכן אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן אין מטבע נעשה חליפין וכן הלכתא דמאן דאמר נעשה חליפין הוה ליה יחיד במקום רבים. ורב פפא דהוה בתראה סבר אין מטבע נעשה חליפין דאף רב פפא הדר ביה דרב פפא הוי ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה אלמא לא מיקני בחליפין אלא אגב קרקע. ומה שנהגו לכתוב הרשאה על מלוה אע"פ שאין אדם יכול להקנות חובו לחבירו בקנין אגב קרקע כתבתי בפרק מרובה:

סימן ג

וניקנינהו ניהליה אגב קרקע דלית ליה. והאידנא נהיגי עלמא למיכתב ונתתי לו ד"א קרקע בחצירי אע"ג דידעינן דל"ל קרקע ויש שנותנין טעם לדבר לפי שאין לך אדם שאין לו ד"א קרקע לקוברו שם או בארץ ישראל. וליתא להך טעמא מדמשני הכא דל"ל קרקע. וכן בפ' חזקת הבתים דף מד: בשמעתין דפרה וטלית דקאמר ואתו סהדי ואסהידו ביה דלא הוה ליה קרקע מעולם וכן ההיא דפ"ק דקדושין דף כו: מעשה במדוני אחד שלקח בית סלע להקנות ממונו לאחרים אגב אותה קרקע. וכן במי שמת דף קמט. בעובדא דאיסור גיורא דקאמר אי אגב קרקע לית ליה קרקע. ונראה שפשט המנהג שלא לדקדק אם יש לו קרקע לפי שרוב המקנין מקנין לחובותיהם ליתן או לשעבד נכסיהן וסמכינן אהודאתם שהן מודין לחובתן ואין בודקין אחריו. אבל בימי חכמי הגמ' היו רגילין לדקדק:

סימן ד

רב אשי אמר לעולם בדמים. ופרוטות איירי. ולא כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן לו פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה כיון דיהיב ליה טפי וסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפי' ביש לו אלא השולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטות דהוי דרך מקח וממכר ומוזיל גביה לפי שהשולחני נותן לו מעות שהוא צריך וכיון דאית ליה שרי אפי' יהיב ליה טפי. ומייתי ראיה מהלויני כי היכי דשרינן סאה בסאה דרך הלואה ביש לו הכי נמי שרינן דרך מקח וממכר אפי' נותן לו עודף:

סימן ה

הניחה לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין. אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד. ה"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור או דמי חמור בשור. ורב נחמן כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. כתב רב אלפס ז"ל אע"ג דכל האי שקלא וטריא לא צריכנא ליה אלא למאי דסלקא דעתך מעיקרא דמטבע נעשה חליפין וכבר איתבריר דמטבע אין נעשה חליפין וכבר תריצנא כל הנישום דמים באחר וקם ליה ההוא תירוצא והאי תירוצא אחרינא אע"ג דלא צריכנא ליה הלכתא הוא. דסבירא לן יש דמים שהן כחליפין דאי לאו דסבירא לן הכי לא הוה מתרצינן מתני' הכי דהא ההוא תירוצא דפירי עבדי חליפין דלאו הלכתא הוא קדחינא ליה ואסיקנא כהאי תירוצא בתרא וקם ליה ההוא תירוצא אליבא דרב נחמן כר' יוחנן דקי"ל כוותיה. ולא נתבררו לי דבריו דכיון דכל האי שקלא וטריא ליתא אלא לפרושי מתני' אליבא דמ"ד מטבע נעשה חליפין. לרב ששת לפום מאי דאית ליה ולרב נחמן למאי דאית ליה. וכי היכי דלא קי"ל מטבע נעשה חליפין ה"נ מצינן למימר דהאי שקלא וטריא לאו אליבא דהלכתא. אלא שהוצרכנו לפרש המשנה כן אליבא דמ"ד מטבע נעשה חליפין כי לא היה יכול לפרש בע"א. וכיון שנפל היסוד נתרועע כל הבנין. ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין לא נאמרו דברים הללו מעולם. ומיהו אליבא דהלכתא נ"ל לקיים דבריו ולאו מטעמיה אלא דחזינן דרב הונא ס"ל הכי בשמעתין דאמר מכור לי באלו קנה משום דסבר כר' יוחנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. והאי דהחליף דמי שור בפרה מידע ידיע דמילתא דלא שכיחא הוא אף בלאו האי שקלא וטריא הלכך קנה בתורת דמים:

סימן ו

אמר רבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חינוך בעליה. ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ובמאי דקאמר ומחזיר אונאה לא ידענא אי הלכתא כוותיה או כר' אבא דאמר משמיה דרב הונא קנה ואין לו עליו אונאה. ואי הוה גרם רבא הוה מסתבר דהלכה כרבא דבתראה הוא. אבל התוס' כתבו לקמן דאי אפשר למיגרם רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם ואפי' רב יהודה לא ראה. כדאמרינן בפרק בתרא דקדושין דף עב: יום שמת רב יהודה נולד רבא. וכשמת רב יהודה כבר נפטר רב הונא מדאמרינן בפ' בתרא דמו"ק דף יז. גבי ההוא גברא שנדהו רב יהודה ומת רב יהודה ובא לבית המדרש שיתירו לו ואמרו ליה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. ורב הונא היה גדול אף משמואל רבו דאמרי' בריש גיטין דף ה. בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט וכו' ובפ"ק דחולין דף יג. בעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים וכו'. הלכך גרם רבה ולא ברירא לן אי הלכתא כוותיה או כר' אבא הלכך מספיקא לא מפקי' אונאה מיד המאנה: פשיטא דמים ואין מקפיד עליהם הא אמרי' דקני דכחליפין דמו. חליפין ומקפיד עליהן מאי. אמר רב אדא בר אהבה ת"ש היה תפוס פרה ועומד בא חבירו ואמר פרתך למה. לחמור אני צריך. יש לי חמור שאני מוכר לך. פרתך בכמה בכך וכך. חמורך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור. לא קנה בעל החמור את הפרה. מהכא שמעינן דבעלי חיים חשיבי כלים לענין חליפין. מדבעי לדקדק מהכא דחליפין ומקפיד עליהם לא קנה דממאי דמהאי טעמא הוא דלמא טעמא משום דהוי פירי וקי"ל דפירי לא עבדי חליפין. וגם רבא שהוצרך לדחוק דא"ל חמור בפרה וטלה מסתמא כר"נ ס"ל דאמר פירי לא עבדי חליפין. אלא ודאי חמור ופרה לא חשיבי פירי. ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. אמר רבא אטו בשופטני עסקינן דלא קפדי. אלא כל חליפין מיקפד קפדי והכא במאי עסקינן כגון דא"ל חמור בפרה וטלה. ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה דלאו משיכה מעלייתא היא. וכן הלכתא:

סימן ז

במה קונין רב אמר בכליו של קונה. ולוי אמר בכליו של מקנה סבר לה כרבי יהודה דתניא וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר. גאולה זו מכירה וכן הוא אומר ואם לא יגאל ונמכר בערכך. תמורה זו חליפין וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע. לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו מי נתן למי. בועז נתן לגואל. ר' יהודה אומר גואל נתן לבועז. והלכתא כרב דאמר בכליו של קונה. דקם ליה רב כת"ק דסתם הוא. ולוי קם ליה כר' יהודה דיחיד הוא ועוד דמסקנא דשמעתין כרב סלקא. דאמר למקניא לאפוקי מדלוי: תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. אמר ר"נ לא שנו אלא בכלי. אבל בפירות לא ורב ששת אמר אפילו בפירות. וליתא לדרב ששת דקי"ל הלכה כר"נ בדיני ועוד דהא אסיקנא הלכתא כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירי. דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקא פי' כלי העשוי מצפיעי בקר. למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למקניא ולא לאקנויי. ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע. רב זביד ואיתימא רב אשי אמר למעוטי איסורי הנאה איכא דאמרי ביה א"ר פפא למעוטי מטבע. דכשר. רב זביד ואיתימא רב אשי אמר למעוטי איסורי הנאה אבל מרוקא לא צריך:

סימן ח

מתני' כיצד משך פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מדור המבול עתיד ליפרע ממי שאין עומד בדבורו. ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:

גמ' א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה. סוף סוף לאו שלומי בעי. דלמא נפלה דליקה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל שמעינן מהא דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביניה אי איתניס למוכר איתניס. וכן מוכח בחולין בפרק אותו ואת בנו דף פג. דתנן בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה אלף זוז ואין ללוקח בו אלא דינר לפיכך אם מת מת ללוקח. ופריך עלה והא לא משך אלמא אפי' בלא חזרה ברשות המוכר נאנס מדלא קאמר אם חזר בו ומת מת ללוקח וה"ר זרחיה הלוי ז"ל לא כתב כן ואין דבריו נראין אלא ודאי למוכר איתניס ואית ללוקח למימר ליה תן לי מעותי או תן לי מקחי. ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ליה. ואע"ג דעלייתו לא קנתה כיון שהיא מושכרת למוכר. דמ"ט תקנו רבנן משיכה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותא דלוקח נינהו. ואי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו. אע"ג דהני מילי לר"ש נינהו. מדר"ש נשמע לרבנן. וה"ה נמי אם היתה עלייתו של מוכר מוזכרת ללוקח כיון שהוא דר בעליית המוכר ותפול הדליקה בבית המוכר טרח הלוקח להציל פירותיו שבבית המוכר. ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה. מ"ט דר"ל. אמר קרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. והלכתא כר' יוחנן דר"נ ס"ל כוותיה והלכתא כר"נ בדיני. ועוד דבפרק בתרא דע"ז דף עא. אמר אמימר משיכה בנכרי קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו. ושקלי וטרי בההיא שמעתא רבינא ורב אשי ומסיק ש"מ משיכה בנכרי קונה. ואע"ג דבריש פ"ב דבכורות דף יג: קאמר רב אשי משיכה בנכרי אין קונה אלמא סבר כר"ל דדריש לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף הא הדר ביה לגבי דאמימר בההיא דפ' בתרא דע"ז. ואע"ג דרבא קאמר קרא ומתני' מסייע ליה לר"ל. קי"ל כרב אשי ורבינא דאמוראי בתראי נינהו וגם לא הוי סיועי' כולי האי דאיכא למימר מעושק הוא דאהדריה ומתני' איכא לאוקומה בבלן נכרי. תניא ר"ש אומר אע"פ שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מ"מ כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאין עומד בדבורו. והנושא והנותן בדברים לא קנה. והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו:

סימן ט

והא בעי ממשך תספורת. מכאן מדקדק ר"ת ז"ל דהשוכר אומן ומשך כלי אומנות שעושה בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואם הוא קבלן אין האומן יכול לחזור בו. אבל אם הוא שכיר יום או שכיר שבת או שכיר חדש יכול לחזור בו ואע"פ שנגמר קנין השכירות כמו עבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא:

סימן י

איתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה. רבא אמר מילט לייטינן ליה ואע"ג דמפשטא דמתני' לא משמע לא שיהא צריך להודיעו ולא שיקללוהו אלא שהמשנה אמרה לנו שיש עונש למי שאינו עומד בדבורו. מ"מ מסתברא להו להני אמוראי שצריך לעשות חיזוק לדבר לפי שהמון העם קל לחזור כל זמן שלא נגמר המקח בקנין ואינן יודעין שיש עונש למי שאינו עומד בדבורו וקאמר אביי שצריך להודיעו והוסיף רבא וקאמר דמילט לייטינן ליה. מדקאמר לייטינן ליה משמע שאומר לו הדיין מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך. אבל ה"ר משה מיימון ז"ל כתב בפ"ז דקנין שאומר לו הדיין הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואע"ג דכתיב ונשיא בעמך לא תאיר ובסוף ארבע מיתות דף סו. ילפינן כל אדם מחרש ונשיא ודיין שהן בעמך. האי לאו עושה מעשה עמך דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה:

סימן יא

איתמר רב אמר ערבון כנגדו הוא קונה. ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. במקרקעי קונה קנין גמור אם פרע קצת המעות קונה כל הקרקע ובמטלטלין לענין מי שפרע. וקי"ל דכל היכא דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

סימן יב

איתמר דברים רב אמר אין בהן משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה. ואף ר' יוחנן לא אמר אלא במתנה מועטת דסמכה דעתיה של המקבל שיקיים דבריו ומחסר אמונתו אם יחזור בו. אבל מתנה מרובה לא סמכה דעתיה דמקבל אלא היה בעיניו כמפליגו בדברים. והלכתא כר' יוחנן. תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. ופי' אביי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. תמיה לי מה הוצרך רב אלפס כאן הך פירושו דאביי דלכאורה משמע דאליבא דרב הוצרך לפרש כן. דלר' יוחנן אתיא ברייתא כפשטה לאשמועינן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ויראה דסבר רב אלפס ז"ל דנהי דפריך מהך ברייתא לרב ומשמע לר' יוחנן דשמעינן מיהא דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. לבתר דמפליג לר' יוחנן בין מתנה מרובה למועטת מסתבר דלא שמיע ליה לר' יוחנן מקרא. אלא עיקר קרא אתא לאחד בפה ואחד בלב. דאי שמיע ליה לר' יוחנן מקרא לא מסתבר לחלק בין מתנה מרובה למועטת. ירושלמי רבי יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו. אלא בשעה שאומר צריך לומר מדעת גמורה. רב מפקיד לשמעיה כד אימא לך ליתן מתנה לבר נש אי הוה מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות:

סימן יג

ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי. אייקור אהדרו ביה. א"ל תא שקול זוזך דליכא שומשמי. לא שקלינהו ואיגנוב. אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מיבעיא דשומר שכר לא הוה אלא אפילו ש"ח לא הוה אין לפרש דש"ש לא הוה משום דא"ל שקול זוזי הא אי לא א"ל שקול זוזי הוי ש"ש בשביל שהמעות הם ברשותו להוציאם אע"ג שלא נגמר המקח. דל"ל הכי שיהא לו רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח. דהא רב הונא סבר כר"י דאמר מעות קונות דבר תורה בההיא דלעיל דמכור לי באלו. וא"כ הך ברייתא דנתנה לספר לא מעל עד שימשוך צריך לאוקמיה בנכרי. ומדלא מעל הגזבר עד שימשוך מנכרי אלמא שאינו ברשות הנכרי להוציאם. דאם היה יכול להוציאן מעל הגזבר כדאמרי' לעיל פ' המפקיד דף מג. דדייק מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ואי אמרת אפי' נאנסו כדאמר רב הונא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי דכיון שהם ברשותו להוציאן מיד הוי שואל עלייהו ויוצאין לחולין. וה"ה נמי לר' יוחנן בישראל כיון דתקינו דמעות אינן קונות אינו יכול להוציאן עד שימשוך. והכי פירושו לא מיבעיא ש"ש דלא הוי דלא שקיל אגרא. וכן צריך לומר בההוא עובדא דהא ביתא קמך. ומיהו יש לחלק דנהי דבנכרי אין יכול להשתמש במעות עד שימשוך. בישראל דמעות קונות דבר תורה נהי דתקון רבנן דמשיכה קונה אלים כוחיה טפי ויכול להשתמש במעות. ומיהו בחלוק פסק זה לא נפקא מינה לדידן לפי מה שפסק ר"ת ז"ל דאנן חשובין כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני. וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח. אמר רב פפי אמר לי רבינא דא"ל ההוא מדרבנן ורב עבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה ואי יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא דאתא ההוא גברא אפניא דמעלי שבתא וקאי אבבא ואמר לי אית לך שומשמי לזבוני א"ל לא אמר לי ליהוי זוזי גבך דחשכה לי. אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו ואיגנוב. אתא קמיה דרבא א"ל הא ביתא קמך לא מיבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפי' ש"ח לא הוי. והלכתא כהאי עובדא בתרא דמאן דאמר לחבריה הא ביתא קמך ליתיה אפי' ש"ח. ועובדא קמא קביל רבינא דלא היו דברים מעולם ולא נשאל דין זה לפני רבא כלל. וכתב רב אלפס ז"ל בשם רב האי גאון ז"ל דבמעשה כזה כיון שקבל המוכר המעות כדי להשלים ללוקח מקחו הרי קבלם להוציאם לעשות בהן כל צרכו ונתחייב באחריותן דהוו להו כהלואה גביה. ואפי' אמר למרייהו תא שקול זוזך ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו. ואע"ג דקא משלם קאי עלייהו במי שפרע. ומילי דטעמא נינהו דודאי מאן דיהיב זוזא בזבינא לא יהיב ליה אלא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההוא זבינא בלחודיה. הלכך קיימי הני זוזי ברשות מוכר דדיליה אינון ואית ליה לאפוקינון בכל מאי דבעי. הלכך אע"פ דלא אפקינן והדר ביה וא"ל לחבריה תא שקול זוזך דהדרנא בי ליכא עליה דההוא למישקל זוזי עד דמקבל ההוא עליה מי שפרע. הלכך כל כמה דלא מקבל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה. ואע"ג דאיתנהו לזוזי בעינייהו. וכ"ש דאי אפיקינון לצרכיה דאפי' אי הוה פקדון גביה ואפיקינון קמו להו ברשותיה והוו הלואה גביה. וכ"ש הני דלדידיה אינון: ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דקבעו למינסביה בי פרזק רופילא. אמר הבו לי זוזאי דלא בעינא חמרא. אתא לקמיה דרב חסדא אמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ואפי' מי שפרע ליכא מדלא קאמר אהך עובדא והא בעי לקבולי עליה מי שפרע כדקאמר אהני עובדי דלעיל. דליכא מי שפרע אלא היכא דחוזר מחמת יוקרא וזולא. אבל אם חוזר מחמת שירא להפסיד הכל אפי' מי שפרע ליכא:

סימן יד

כללא דמילתא ליכא מי שפרע אלא דברים ואיכא בהדייהו מעות וחוזר בו מחמת יוקרא וזולא. אבל אם חוזר בו מחמת הפסד כי הך עובדא דפרזק רופילא אף מי שפרע ליכא. וכן דברים ומשכון לא קאי באבל. מדאמר בפ"ק דקדושין דף ח: גבי בני דרב הונא בר אבין זבון ההוא אמתא בפריטי לא הוו להו זוזי אותיבו נסכא עלויה לסוף אייקור אמתא אתא לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ודברים בלא מעות אין רוח חכמים נוחה הימנו כר' יוחנן דאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה. וכתב בעל המאור ז"ל בחדא תרעא אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה. מידי דהוה אמעות לר"ש שהן קונות ללוקח שהוא אין יכול לחזור ובתרי תרעי יכול לחזור אלא קאי באבל אמרו חכמים כדאמר בפרק איזהו נשך דף עד: וראיה לדבר מההוא דקדושין בני רב הונא בר אבין זבון אמתא וכו' אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ואי סלקא דעתך יש בדברים משום מחוסרי אמנה אפי' בתרי תרעי היכי מורה להו ר' אמי לכתחלה למיהדר בהו. אטו דברים ומשכון מי גרע מדברים לחודייהו. אלא לאו ש"מ כדאמרן:

סימן טו

מתני' האונאה ארבע כסף מעשרים וארבע כסף לסלע שתות למקח. עד מתי מותר להחזיר. עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה ר' טרפון בלוד האונאה שמנה כסף מכ"ד כסף לסלע שליש למקח ושמחו תגרי לוד. אמר להן מותר לחזור כל היום. אמרו יניח לנו ר' טרפון את מקומנו וחזרו לדברי חכמים:

גמ' איתמר רב כהנא אמר שתות למקח שנינו. ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו. שוי שיתא בחמשא או שוי שיתא בשבע כ"ע לא פליגי דאזלינן בתר מקח והויא לה אונאה. כי פליגי שוי חמשא בשיתא. או שוי שבעה בשיתא. לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הוא. לרב כהנא דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשא בשיתא הוי בטול מקח. שוי שבעה בשיתא הוי מחילה. ושמואל אמר כי אמרי' מחילה ובטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין. אבל היכא דאיכא צד אחד אונאה הויא. והלכתא כוותיה דשמואל. דקי"ל הלכתא כוותיה בדיני. ועוד דתניא כוותיה. ועוד ראיה מהנהו תרי עובדא דוורשכי ודכיפי דקאמר אתן שית ואתבעיה לדינא מסתמא כוונתו היתה להוציא ממנו ולקיים המקח ולרב כהנא המקח בטל דהוי חומש המקח: אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח ולאלתר הויא מחילה יתר על שתות בטל מקח ויכול המתאנה לבטל המקח ולחזור בו אפי' אם ירצה המאנה להחזיר לו אונאתו. אבל אם רצה הלוקח למחול אונאתו ולעמוד במקחו כגון שהוקר המקח אין המוכר יכול לבטל המקח. דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתני לא מצית הדרת בך השתא דאוניתני מצית הדרת בך. אבל אם המתאנה רוצה לקיים המקח אלא שתובע אונאתו מן המאנה מצי מאנה למימר ליה אם רצונך לעמוד במקח ולוותר על אונאתך הרי טוב ואם לאו החזיר מקחי ואחזיר לך מעותיך. ובכה"ג אמר יתר על שתות שניהם חוזרין דעל המאנה לחזור אם המתאנה תובע אונאתו. ובפ' המוכר את הספינה כתב בע"א וכמו שכתבתי שם בשם הר"ר יונה ז"ל הוא עיקר. שתות קנה ומחזיר אונאה זה וזה שתות ויתר משתות כדי שיראה לתגר או לקרובו. וכן הלכתא. והיכא דזבין איניש מידי לחבריה ולאחר זמן איתגלי דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמיה דליזבנה אית ליה לאהדורי למרה. ולא אמרינן בכי האי גוונא שהה ליה כדי שיראה לתגר או לקרובו. דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלי ליה מהדר ליה למריה. והכי כתב רב האי גאון ז"ל: עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. אמר ר"נ ל"ש אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר. מאי טעמא לוקח נקיט מקחו בידיה וכל היכא דאזיל מחוי ליה ואמרי ליה אי טעה אי לא טעה הלכך עליה דידיה רמי להדורי לאלתר ולידע אם נתאנה. ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו. מוכר ליתיה למקחיה בידיה אלא עד דמתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אם טעה אי לא טעה הלכך לעולם חוזר עד דמיתבריר דאיתרמי ליה זבינא וידע דטעה ולא הדר ביה:

סימן טז

אמר רב חסדא ל"ש אלא בלוקח מן התגר יאאבל בלוקח מבעה"ב אין לו אונאה. משום דמאני תשמישי' יקירי עליה ואי לאו דמי יתירי לא הוה מזבין להו. וכתב בשאלתות דרב אחאי דהוה כמפרש בהדיא חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה. וכתבו התוס' מסתברא דדוקא עד שתות אמרי' הכי דומיא דהנך תרי עובדי אבל יתר משתות לא ואע"ג דבשאלתות דרב אחאי מדמה ליה למפרש. לא דימה אותו אלא לענין זה שנדע הטעם למה אין לבעה"ב אונאה משום דדמי למפרש ומיהו לא דמי לגמרי דהתם פריש בהדיא אבל הכא די לו שנאמר דהוי כמפרש עד שתות ולא בדבר מופלג. וכן עשה ר"י מעשה ונ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעה"ב הלכך מחל על אונאתו. אבל אם לא ידע שהוא בעה"ב או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה. והאנן תנן כשם שיש לו אונאה להדיוט כך יש לו אונאה לתגר מאן הדיוט לאו בעל הבית ומשמע דיש אונאה לבעה"ב כמו לתגר בין כשהוא קונה בין כשהוא מוכר. א"ר פפא בצרדיתא פי' אורגים שאורגים יריעות ומוכרין אותן ובדברים הללו דינו כתגר. אבל מאני תשמישתא יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח. אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר:

סימן יז

מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה. כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר. רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה. מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר תן לי מה שאוניתני או תן לי מקחי:

גמ' מנא הני מילי. דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה. ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה. משום דתגר הוא אין לו אונאה. אמר ר"נ בתגר ספסר שנינו. רב אשי אמר מאי אין לתגר אונאה אינו בתורת אונאה. אע"ג דהני אמוראי מפרשי דברי ר' יהודה לית הלכתא כוותיה. שכן דרך אמוראים מפרשי' דברי התנאים אף אותן שאין הלכה כמותן: איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה. רב אמר יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר אין לו עליו אונאה. ואותיבנא עליה דרב מהא דתניא הנושא והנותן באמנה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. ופריק רבא לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. והתניא בד"א בסתם אבל במפרש. כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. וכן הלכתא וכן פר"ח ז"ל. משום דאונאה הוא איסור וקי"ל הלכתא כוותיה דרב באיסורי. ולא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דפליגי רב ושמואל בענין גזל בכמה דוכתי וקי"ל כשמואל בדיני. דהכא פליגי בלכתחלה אם מותר להתנות כן ולהפטר מאונאה. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי כרב משום דהך ברייתא בד"א בסתם אבל במפרש אתיא כרב:

סימן יח

ת"ר הנושא ונותן באמנה לא יחשב את הרע באמנה לפרש"י כדאית ליה ולפי' ר"י כדאית ליה. ואת היפה בשוה. אלא או זה וזה בשוה או זה וזה באמנה. ונותן לו שכר כתף שכר חמור שכר פונדק. ושכר עצמו אין נוטל שכבר נותן לו שכרו משלם. מהיכא יהיב ליה. א"ר פפא בצרדיתא דיהבי ד' למאה. והם סוחרי בגדים הנקראים צרידה כדאמרינן במועד קטן. דף כז. והאידנא נהוג אפי' בצרדא בר זוזי. וסוחרי אותן בגדים נקראים צרדויי. מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה. ומתני' ר' יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה דהא פסיק רבא שתות קנה ומחזיר אונאה:

סימן יט

מתני' כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ארבע איסרות איסר לדינר. ר' יהודה אומר ארבע פונדיון מפונדיון לדינר. ר' שמעון אומר שמנה פונדיונות משני פונדיונות לדינר:

גמ' מ"ש בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית דלא פליגי. אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון היא. אביי אמר טלית עד שתות מחיל איניש כדאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך. סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל. והלכה כרבא. הלכך הלכתא כר' שמעון בסלע דסתם לן תנא כוותיה בטלית וכבר פסק רבא בטלית כוותיה מדאמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח. ע"כ דברי רב אלפס ז"ל. אמנם יראה דרבה גרסי' הכא ולא רבא שלא מצינו בכל הגמ' שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי. כי אביי מלך קודם רבא והיה פותח תחלה בבית המדרש הלכך נקבעו דבריו תחלה. וכיון דגרס רבה א"כ הלכה כאביי דבתראה הוא:

סימן כ

גופא וכמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה וכו'. עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה. בסלע עד שקל. בדינר עד רובע. פירוש רובע השקל. וה"ה נמי בשקל עד דינר. כדקאמר ר' אמי דינר הבא משקל מותר לקיימו מסלע אסור לקיימו. והא דלא תני בשקל עד דינר. משום דנפיק מכללא דבדינר עד רובע. דמש"ה תלי ליה בשקל משום דאיכא דינר דאתי משקל. פחות מכאן איסר אסור מאי קאמר אמר אביי ה"ק פחתה יתר מכדי אונאה איסר אסור. מאי איריא איסר אפי' כל שהו נמי. אלא אמר רבא פחתה איסר לדינר אסור כר"מ. והלכתא כרבא. ואע"ג דרבא אליבא דר"מ קאמר. מדר"מ נשמע לר"ש דבשני פונדיון אסור לקיימה. וכן אמר רב הונא. יתר על כן יקוץ עד שיעמוד על מחצה ואז מותר לקיימה. והא דאמר במתני' שאינו אלא נפש רעה מי שאין מקבלה ואמאי כיון דצריך לקוץ אמאי יקבלנה. הלכך נראה כדברי המפרש דהא דקאמר ונותנה למעשר שני קאי אכמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה דהיינו פחות מכדי אונאה וכ"כ הראב"ד ז"ל. כך היא שיטת רב אלפס ז"ל. ולדברי המפרש דנותנה למעשר שני אכדי אונאה. צריכין לפרש אפי' לא פחתה יותר מכדי אונאה אסור להוציאה ביפה ומותר לקיימה. ונראה כפי' הראשונים דלא ימכרנה להרג דקאי אפחות מכאן איסר אסור. ועוד דיתר על כן יקוץ דקאמר רב הונא משמע דבכל יתר על כן קאמר אפי' לא פחתה יותר בכדי אונאה לא ימכרנה לא להרג ולא לחרם ולא לתגר מפני שמרמים בו את אחרים אלא נוקבה ותולה בצואר בתו. ורמינהו לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה לתוך גרוטותיו ולא יקבנה ותולה בצואר בתו. אלא או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח. לא קשיא כאן באמצע כאן מן הצד. אבל פחתה פחות משתות יקיים ויכול להוציאה ביפה. ויראה דבכל שאר דברים אפי' פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל המוכר. אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל. או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל וצ"ע. וירא שמים יצא ידי כולם:

מתני' עד מתי מותר להחזיר. בכרכים בכדי שיראה לשולחני. בכפרים עד ערבי שבתות. ואם היה מכירה אפי' אחר י"ב חדש יקבלנה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומת. ונותנה למעשר שני ואינו חושש. שאינו אלא נפש רעה מאן דמוקי אזוזי. והוא דנפיק ע"י הדחק:

גמ' מ"ש סלע דקא מפליג בין כרכים לכפרים ומ"ש טלית דלא מפליג. אמר אביי כי תנן טלית בכרכים תנן. רבא אמר טלית כל אינש קים ליה בגויה. סלע לא קים ליה בגויה אלא שולחני. הלכך בכרכים דשכיח שולחני עד שיראה לשולחני. בכפרים דלא שכיח שולחני עד ערבי שבתות דסליק לשוקא: ואם היה מכירה וכו' אסיק רב חסדא דמדת חסידות שנו כאן. ואחר שלא קבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות:

מתני' חמש פרוטות הן. ההודאה שוה פרוטה. והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. והנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל. והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז. ואפילו הוזלה בין מציאה להכרזה כיון דבשעת אבידה ומציאה היה בו שוה ממון חייב להכריז. והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי:

גמ' וליתני נמי האונאה בפרוטה. אמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פירש רש"י אם היה המקח שוה שש פרוטות אין אונאה לפרוטות בפחות מכאיסר שהוא מטבע כסף. ונ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה. ולהכי קתני במתניתין האונאה ארבע כסף מעשרים וארבע כסף לסלע ולא פי' שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה. והא דאמרינן נמי ההודאה שתי כסף זהו שתי מעות. דדרשינן פרק שבועת הדיינין דף לט: מדכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן. שתי מעות נפרש מטבע הפחות. והכי נמי תניא בתוספתא והביאה רב אלפס ז"ל לעיל בריש פירקין הנחשת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר כסף הרי זה קנה כסף בכל מקום שהוא. הלכך נראה כיון דאפיקתה לאונאה מפרוטות אינה פחותה ממעה כסף. והא דקתני לעיל פחתה מכאן איסר אסור ואוקמה רבא פחתה איסר לדינר. אסלע קאי וארבע איסרות הן מעה כסף. ולוי אמר יש אונאה לפרוטות. וכתב רב אלפס ז"ל דלית הלכתא כוותיה. וסברת רב אלפס משום דמתניתין דייקא כוותיה דרב כהנא מדלא קתני אונאה. ונ"ל דברי ה"ר מאיר הלוי ז"ל שפסק הלכה כלוי. דתניא כוותיה לקמן מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה ואמרינן עלה מאי קמ"ל לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל. והא דלא קתני במתני' אונאה. מתרץ לוי דהוי בכלל גזל. והא דלא פריך גמרא ולישני כדמשני אישיבת הדיינין. משום דישיבת הדיינין עדיפא ליה לאקשויי ולשנויי אליבא דדברי הכל. ובכלל נמי מתרצינן אונאה. תדע לך שכן הוא מדלא פריך ממתני' ללוי ולימא דתנאי היא דלוי סבר כתנא דלקמן המוכר שטרותיו לבשם. אלא ש"מ דפשיטא ליה דמתוקמא מתני' שפיר כלוי: ישיבת הדיינין איצטריכא ליה לאפוקי מדרב קטינא דאמר ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה. ואסיקנא דרב קטינא איירי כשנזקקין ב"ד תחלה לשוה פרוטה אח"כ גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה. ולית הלכה כרב קטינא. דהא לוי תנא ישיבת הדיינין לאפוקי מדרב קטינא. ומתניתין דלא קתני ישיבת הדיינין אמרי' משום דאיתיה בכלל גזל וכי היכי דגזל ליתיה כלל בפחות משוה פרוטה ה"ה נמי ישיבת הדיינין אפי' בגמר התביעה:

סימן כא

מתני' אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. ואין להן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה'. שומר חנם אינו נשבע. נושא שכר אין משלם. ר"ש אומר קדשים שחייב. באחריותן יש להן אונאה. ושאין חייב באחריותן אין להן אונאה. ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה. אמרו לו לא אמרו אלא את אלו:

גמ' מנה"מ. דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון ואמר קרא וכי תמכרו ממכר מי שגופו קנוי וגופו מכור יצאו שטרות שאין עומדין אלא לראיה שבהן. מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה. מאי קמ"ל לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל: בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה. ממכר אמר רחמנא ולא שכירות. או דלמא לא שנא. אמר אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ושכירות ליומיה מכירה הויא. הלכך בשכירות מטלטלין יש להן אונאה. ומבעיא לרבא בר חנן אי שייכא אונאה ושבועה בחטין וזרען בקרקע. ועלתה בתיקו ולא מפקינן ממונא: אמר רבא אמר חסא בעי ר' אמי אונאה אין להן. בטול מקח יש להן או אין להן. א"ר נחמן הדר פשיעא ליה לר' אמי אונאה אין להן בטול מקח יש להן. ר' יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות. ותרוייהו משמיה דר' יוחנן אמרי אונאה אין להן בטול מקח יש להן. מ"ד אהקדשות כ"ש אקרקעות ומ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא. כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל כתב רב אלפס הא מילתא חזינן בה פלוגתא דרבוותא איכא מ"ד דס"ל הלכתא כר' אמי ור' יוחנן דאונאה אין להן בטול מקח יש להן. ואיכא מאן דסבר ביטול מקח דא"ר יוחנן לאו יותר משתות הוא אלא על חד תרין הוא. וגמר לה להאי מלתא מגמרא דבני מערבא כתובות פי"א גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ואמר עלה שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור עליה משום מקח טעות. כלומר ולמה נתקבלה כתובתה והלא משום מקח טעות צריכה להחזיר הדמים ומשני תפתר כשהוקיר המקח. א"ר אבין הדא מסייע לר"ל דאמר אין למקח אונאה. א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. ומתני' פליגא על ר' יוחנן אלו דברים שאין להן אונאה העבדים והשטרות וההקדשות והקרקעות. פתר לה ובלבד שאין מופלג אלמא דר' יוחנן הוי בטול מקח שוה מנה במאתים. ופסק דהאי מילתא דר' אמי ור' יוחנן ליתא. משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתראה דס"ל דאין לקרקעות אונאה כלל ואפי' שוה מנה במאתים. כדאמר בענין דינא דבר מצרא בפרק המקבל דף קח: זבין במאתים ושויא מאה הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות ועוד דגרס בפ' האיש מקדש דף מב: א"ר נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות. פחות משתות נקנה מקח. יתר משתות בטל מקח. שתות קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא הא דאמרן יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי. אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ועוד אמרי' בפ"ק דב"ק דף יד: שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות ומאי נינהו קרקע. מאי משמע אמר רב שילא דבר השוה כל כסף דאין להן אונאה. והא דר' אמי ור' יוחנן ליתא דקיימא לן כרב נחמן דבתראה הוא והלכתא כוותיה בדיני. ועוד דר"נ גופיה הוא דאמר משמיה דחסא אמר ר' אמי והוא לא ס"ל כוותיה. והא דאיתמר דר' יוחנן בגמרא דבני מערבא לא עדיף מהא דאיתמר משמיה בגמרא דילן והא אידחי ליה מדרב נחמן מהני ראיות. ולא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס ז"ל דפסק הלכה כרב נחמן נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא. דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב ור"נ תלמידו של שמואל היה. והלכה כרבי יוחנן נגד שמואל בכל מקום וכ"ש נגד רב נחמן תלמידו. ואע"ג דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. כלל זה לא נאמר אלא כנגד רב דהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני אבל לא כנגד רבי יוחנן. וכן הא דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת. שכך כתוב בתשובת הגאונים הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי. ורבינו שמשון ז"ל הביאו בפרק בכל מערבין הלכך נראה כפירוש רבינו תם שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא. והא דאמר ר' יוחנן הכא בטול מקח יש להן היינו בפלגא. וכן רב נחמן דהכא סבר כר' אמי דאמר בטול מקח יש להן בפלגא. והא דאמרי' בפרק המקבל זבן במאתן ושוה מאה אין אונאה. לאו דוקא מאתן אלא מעט פחות ממאתים או שוה מאה ומעט יותר. ובפרק האיש מקדש קאמר דביתר משתות אין בטול מקח לקרקעות. וכן פירש ר"ח ז"ל וההיא דבבא קמא דקרי קרקע שוה כל כסף לפי שאין להן אונאה עד פלגא: אין בהן תשלומי כפל. מנה"מ. דת"ר על כל דבר פשע כלל. על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה פרט. על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' הקדש רעהו כתיב ואין בהן תשלומי ד' וה' מ"ט דכי שקלת מינייהו כפילא. פשו לה תשלומי שלשה וארבעה ותשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד': שומר חנם אין נשבע. מנה"מ. דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל. כסף או כלים פרט. לשמור. חזר וכלל. כלל ופרע וכלל וכו'. הקדש רעהו כתיב. לכאורה משמע דמשבועה דוקא פטריה רחמנא שלא פשע. הא אם מודה שפשע בשמירתו או אם יש עדים שפשע ונגנבו או נאבדו חייב. וכן מצאתי בפי' הראב"ד ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ורב אלפס ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהו ונגנבו או נאבדו פטור מלשלם. ודבריו נראין כיון שהוציא את אלו מכלל פרשת שומרים אין לחייבו אלא מטעם אדם המזיק ופושע בדבר ונאבד לא חשיב אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פעור. ואילו חשוב כאדם המזיק אמאי פעור בבעלים. אלא ודאי לא מיקרי אדם המזיק כיון דלא אפסדיה בידים אלא שבפשיעתו שלא שמרו כראוי נפסד אלא על שמירת שומר חייבתו תורה הלכך בבעלים פטור. וכיון שהוציאה תורה את אלו מדין שומרים פטורים אף בפשיעה. והא דתני ש"ח אין נשבע ולא קתני אינו משלם משום דלא הוזכרה תשלומים בפרשת ש"ח אלא שבועה. ולא הזכיר כאן אלא מה שנכתב בכל אחד בפירוש כלומר מה שאמרה תורה בש"ח שהוא נשבע כאן פטור. ומה שאמר בש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה בכאן פטור. וה"ה בש"ח מכל מה שנתחייב במטלטלין שגופן ממין ובהדיוט פטור: ש"ש אין משלם. דת"ר וכי יתן איש אל רעהו וכו'. ונהי דאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששמר כראוי ואם קנו מידו שיתחייב כדין שומר חייב ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת וכו'. תניא ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת לחבירו אין בו אונאה לפי שאין קץ לדמיו. בהמה ומרגלית אין בהן אונאה לפי שאדם רוצה לזווגן. ועד כמה. אמר אמימר עד כדי דמיהן. תניא ר' יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין בהן אונאה מפני שיש בהן חיי נפש. איכא מ"ד מדחזינן סוגיא דשמעתין לפרושי טעמא דר' יהודה שמעינן מינה דהלכתא כוותיה. והא נמי דר' יהודה בן בתירא בר' יהודה דמתני' שייכא דאזיל בתר אומדנא ולא פסק כן רב האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר אלא פסק דכל זביני יש בהן אונאה בר מהלין דתנינן במתניתין העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות:

סימן כב

מתני' כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו:

גמ' ת"ר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון. כשהוא אומר כי תמכרו ממכר אל תונו הרי אונאת ממון אמור. הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר. הא כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שיצתה מפי הגבורה היו חלאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך וגו' זכר נא מי הוא נקי אבד וגו'. ומה שאמרו חביריו לאיוב לפי שהיה מצדיק עצמו ומרשיע מדת הדין. היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להן לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע שאין מוכר תבואה. ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. שהרי דבר זה מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי גדול אונאת דברים יותר מאונאת ממון. שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ר' אומר זה בגופו וזה בממונו ור' שמואל בר נחמני אומר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קאמרת דחזינן דאזיל סומקא ואתי חיורא. א"ל אביי לרבין במערבא במאי זהירי. א"ל באחוורי אפי אמר ר' כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים. ואלו הן. המכנה שם לחבירו. והמלבין פני חבירו ברבים. והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין. לא צריכא אע"ג דדש ביה בשמיה. אמר רב חסדא בר טובי נוח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן. מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה וגו'. אם יודה מעצמו יודה ואם לאו תשרף ולא תאמר עליו כלום. אמר ר' חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב אל תונו איש את עמיתו. עם שאתך בתורה ומצות אל תוניהו. אמר רב לעולם יהא אדם זהיר מאונאת אשתו. שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. אמר ר' אבהו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם. ואלו הן. אונאה וגזל וע"ז אונאה דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך. גזל דכתיב חמס ושוד ישמע בה על פני. ע"ז דכתיב העם המכעיסים אותי על פני תמיד. אחד המאנה את הגר ואחד הלוחצו עובר בשלשה לאוין:

סימן כג

מתני' אין מערבין פירות בפירות פירוש מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למוכרן בתורת יפים ואינו נראה וניכר בהן. אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים. לפי שישנים טובים לאכילה יותר. ונ"ל שאם קנה ממנו חדשים שאסור לערב בהן ישנים אפי' שטובים יותר לאכילה. לפי שזה שקונה חדשים הוא רוצה לישנן וישנים אין ראוין לישנן ויתקלקלו. ורש"י לא פירש כן. באמת ביין התירו לערב קשה ברך אע"פ שהרך הוא טוב יותר לשתות וגם דמיו יותר יקרים מן הקשה אפי' הכי מותר לערב בין הגיתות. לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביח ומתקיים יותר. וכ"ש רך בקשה שהוא משביחו. ואין מערבין שמרי יין ביין. אבל נותן לו את שמריו פירוש אין מערבין שמרי יין של חבית זה ביין של חבית אחר אפי' קונה ממנו שתי חביות של יין. לפי ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר. אבל נותן לו שמרי אותה חבית אפי' קנה ממנו יין הרבה כך וכך מדות מערב השמרים עם היין ומודד לו. מי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ מודיעו. ולא לתגר אע"פ שמודיעו. מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו:

גמ' תנא אפי' למחצה ולשליש ולרביע. אמר רב נחמן בין הגתות שנו. באמת ביין התירו לערב קשה ברך וכו'. אמר רב נחמן בין הגיתות שנו. והאידנא דקא מערבי שלא בין הגיתות סברי כר' אחא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם:

סימן כד

מתני' התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת. מחמש גיתות ונותן לתוך פיטם אחת ובלבד שלא יתכוין לערב שיתכוין לקנות רוב התבואה מטובה שיצא עליו קול שקונה הכל ממקום הטוב ויקנה גם ממקום רעה ויערבם יחד. ר' יהודה אומר לא יחלק אדם קליות ואגוזים לתינוקות מפני שמרגילן לבא אצלו. וחכמים מתירין דאמר ליה אנא פליגנא אמגוזי ואת פליג שוסקי. ולא יפחות השער. וחכ"א זכור לטוב משום דקא מרווח ליה לתרעא. ולא יבור את הגריסין כדברי אבא שאול וחכמים מתירין. מאן חכמים ר' אחא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנראה. ושוין שלא יבור מעל פי המגורה מפני שהוא כגונב את העין. אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים:

גמ' ת"ר אין משרבטין את הבהמה ואין נופחין את הקרביים ואין שורין בשר במים. מאי אין משרבטין. הכא תרגימו מיא דחזרא. רבי זעירא אמר רב הונא מזקפתא. רבא שרא לצלומי גירי רב פפא שרא לצלומי דיקולי. והא אנן תנן אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים. לא קשיא בחדתי שרי בעתיקי אסור:

הדרן עלך הזהב