ראש השנה לג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה:
משום שבות מגלא לא תעשה סכינא השתא משום שבות אמרת לא לא תעשה מיבעיא זו ואין צריך לומר זו קתני:
אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן:
מים או יין אין מי רגלים לא מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו אמי רגלים אסור מפני הכבוד:
אין מעכבין את התינוקות מלתקוע:
הא נשים מעכבין והתניא באין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב אמר אביי ל"ק הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי שמעון דתניא (ויקרא א, ב) דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין גואין בנות ישראל סומכות דברי רבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות:
אבל מתעסקין בהם עד שילמדו:
אמר רבי אלעזר דאפילו בשבת תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא לכתחלה אמרינן תקעו והדר תנא אין מעכבין עכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן תקעו לא קשיא כאן
רש"י
[עריכה]
ואין חותכים אותו - אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין דרכו לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ"א בלע"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות:
סכינא - דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה:
תינוקות הוא דלא מעכבין - דבעי לחנוכייהו:
הא נשים מעכבין - דפטורות לגמרי דמצות עשה שהזמן גרמא הוא וכי תקעי איכא בל תוסיף:
בני ישראל סומכין - דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וגו' וכתיב בההוא ענין וסמך ידו וגו':
סומכות רשות - אלמא אף על גב דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה"ה למצות עשה שהזמן גרמא:
תוספות
[עריכה]
הא רבי יהודה הא רבי יוסי. אומר ר"ת אע"ג דסתם מתניתין כרבי יהודה הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ומעשה רב דהמוצא תפלין (עירובין דף צו. ושם) מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל וההוא עובדא דפרק אין דורשין (חגיגה דף טז: ושם) דהבאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים. ומותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטורות מן דבר המצוה ההיא ומתעסקות בהן כמו מיכל בת כושי שהיתה גם מברכת ותדע דאמרינן פרק החובל (ב"ק דף פז.) אמר רב יוסף מעיקרא אמרי מאן דאמר הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם במקום דפטור מן הדבר ועושהו אסור מלברך אם כן אמאי עבידנא יומא טבא והלא היה מפסיד ברכות ציצית ולולב ותפילין ומגילה ונר חנוכה וסוכה והבדלה וקדוש היום וברכות של ק"ש שחרית וערבית וכל הברכות כולן ואמרינן בפ' המניח (שם דף ל.) האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ועוד אמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז:) סומא פטור מלומר ההגדה ופריך מרב יוסף ורב ששת דהוי אמרי אגדתא כל חד וחד בביתיה ומדמוציא אחרים ידי חובתן שמע מינה דמחייבין ומשני משום דקסברי מצה בזמן הזה דרבנן אבל ממה שהיו מברכין לא מדקדק מידי שמע מינה היכי דפטירי שרי לברוכי ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא דההיא דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כא.) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה (דף ג. ד.) מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה ומיהו אין כל כך ראיה מסומא לאשה דאע"ג דסומא פטור מדאורייתא מדרבנן מיהו חייב כדמוכח ההיא דערבי פסחים דמשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה דרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים ש"מ דאינהו נמי מדרבנן וכיון דמחייבי מדרבנן יכולין לברך כמו בנר חנוכה וכל מצות דרבנן ומיהו יש לדחות דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים ידי חובתן במגילה לר' יהודה כדתנן במגילה (דף יט.) אבל יש לדקדק מדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (שם דף כד. ושם) ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משמע הא ראה אף על גב דנסתמו עיניו פורס ואמאי והא פוטר רבי יהודה סומא מכל המצות שבתורה בפרק החובל (ב"ק דף פז.) אבל אי מדרבנן חייב ניחא ומש"ה היה שמח רב יוסף במאי דמדאורייתא לא מיפקד ועביד משום הכי היה יכול לברך בכל מצות ויכול לומר וצונו כיון דמחייב מדרבנן כדקאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כג.) היכן צונו מלא תסור אבל אשה אפילו מדרבנן לא מיחייב' אמצות עשה שהזמן גרמא כדמוכח בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) גבי נשים חייבות בקדוש היום דבעי למימרא מדרבנן ופריך עלה [דא"כ] כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן ולענין סוכה מוכח בהדיא בריש סוכה (דף ב:) דאפילו מדרבנן לא מיחייבא היכי אמרה וצונו ומיהו בירושלמי משני שינויא אחרינא אקושיא דרבי יהודה אדר' יהודה דכל שלא ראה מאורות דפריך לה בירושלמי ומשני לה ביושב בבית אופל כך אני אומר היושב בבית אופל לא יפרוס על שמע משמע שר"ל שלא ראה מאורות מימיו שנולד במערה ואינו סומא ובמגילה נמי פריך לה בירושל' עלה דההיא ואין גרסות הירושל' מכוונות לא במכות ולא במגילה ומיהו בגמ' דידן במגילה (דף כד:) לא משמע הכי אלא משמע דמיירי בסומא ממש דמפרש טעמא דר' יהודה משום דאינו נהנה מן המאורות ומפרש ורבנן אית ליה הנאה כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו ואמר לו בני אבוקה זו למה אמר לו כל זמן שאבוקה זו בידי רואין אותי בני אדם ומצילים אותי מן הפחתים ומן הברקנים ובאדם שרואה יפה אלא שנולד במערה ולא ראה מאורות מעולם לא שייך האי טעמא ולפי מה שפי' דסומא חייב מדרבנן ואשה פטורה יש ליתן טעם בדבר דהחמירו רבנן בסומא משום דהוי מינא דבר חיובא ועוד שלא יראה כנכרי דאם פטרת ליה בכל מצות נמצא דאינו נוהג בתורת ישראל כלל אבל אשה אי פטרת לה בכל מצות עשה שהזמן גרמא יש עדיין מצות דמחייבת בהו ור"י ב"ר יהודה מביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא מדאמרינן (מגילה דף כג.) הכל עולה למנין שבעה ואפי' אשה ואפי' קטן ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף צד.) ובריש בכל מערבין (עירובין כז.) ואור"ת דאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה שאפילו ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך תדע במקום שאין לוי כהן קורא במקום לוי ומברך אע"פ שכבר ברך בקריאה ראשונה ועוד דאיכא למימר דהא דאשה עולה היינו באמצע שלא היו רגילים לברך כדאיתא בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כא.) תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא כולהו מברכין גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה ומקטן דמברך ברכת המזון אף על פי שהוא פטור אין ראיה לאשה דקטן בא לכלל חיוב וחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא:
תניא נמי הכי מתעסקים בהם. שני גרסות כתובים ומתוך פ"ה משמע שכך היה הגירסא מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר בי"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין עד שילמדו אפילו בשבת אלמא לכתחילה אמרי' [תקעו] והדר תני אין מעכבים עיכובי הוא דלא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן זילו תקעו ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' בקונטרס שהגיע לחינוך מתעסקים בהן עד שילמדו וכ"ש שאין מעכבים ודבר תימה הוא האיך יכול לומר דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקים ואפילו בשבת והלא אין מצות היום בשופר ועוד דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני אין מעכבים מלתקוע בשבת אבל לכתחילה לא אמאי הא אפילו בהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו ומיהו י"ל לפי' דהאי לכתחילה לא אמרי' להו תקעו היינו דאין צריך לומר להם תקעו דלא מחייב ללמדו כיון דלא הגיעו לחינוך אבל איסורא ליכא ונראה לי איפכא דקטן שהגיע לחינוך אין מעכבים בשבת אבל לכתחילה לא אמרינן להו תקעו כיון דאיכא איסורא דרבנן ומכל מקום לא מחייב להפרישו דאי לא שבת היה מצות היום בשופר וקטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים כלומר שרי להתעסק אפילו בשבת ולאו משום דמחייב להתעסק וגירסא אחרת הכתוב בספרים מוכחא כפירוש זה שכתוב בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט הא בשבת מעכבים הא אמרת רישא אפי' בשבת אין מעכבים ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ואע"ג דתניא ביבמות בפ' חרש (דף קיד.) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש ומניחו זורק ומוקי לה אביי תולש בעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דרבנן כי היכי דלא תפשוט מינה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים מכל מקום שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת כיון דזמנין איכא מצוה בתקיעת שופר ולא דמי לשאר איסורים וכמו שפי' מוכח בריש ערכין (דף ב: ושם) דההיא דמעכבים מתוקמא בהגיע לחינוך דאמרינן התם הכל חייבים בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין התינוקות לתקוע:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מו א מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף כ"ג:
מז ב מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ו':
מח ג מיי' פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח', סמג עשין קפג:
מט ד מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ז', טור א"ח סי' תקפח:
ראשונים נוספים
ולא עולין לאילן ולא רוכבין כו' ואקשינן השתא לא עולין לאילן שהוא משום שבות דרבנן דתנן אלו הן משום שבות לא עולין לאילן באלו אמרי' דלא פיקוח הגל והעברת התחום שהן איסור מן התורה הוצרך לומר דלא ופרקי הכי נמי קתני אין מפקחין עליו את הגל כלומר לא פיקוח הגל וכיוצא בו שהוא איסור מן התורה אלא אפי' דבר שמשום שבות לא דחי. ואין חותכין אותו כו' אוקימנה הכי אין חותכין השופר בדבר שהוא משום שבות כגון מסר או סכינא וכיוצא בה וכ"ש בדבר שהוא משום ל"ת כגון מגל שהוא עשוי לקצור בו והקצירה היא מאבות מלאכות שודאי אסור אבל אם רצה לתת לתוך שופר מים או יין יתן כאבא שאול דאמר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד הא דתניא אין מעכבין לא את התינוקות ולא את הנשים מלתקוע בי"ט ר' יוסי ור' שמעון היא דאמר נשים סומכות רשות והא דתנן [אין] מעכבין את התינוקות מלתקוע כרבי יהודה דאמר דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
אבל מתעסקין בהן עד שילמדו. א"ר אלעזר ואפי' בשבת. ואסיקנא מלמדין אותן לתקוע אפי' בשבת ודוקא להתלמד אבל שלא להתלמד לא בקטן שהגיע לחינוך.
משום לא תעשה מגלא: ראיתי לרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל שכתב "מגלא העשוי לקצור וקוצר דאורייתא", וקשה; דמה לי אם חתך אותו בכלי שעושין בו מלאכה דאורייתא או בכלי שאין עושין בו מלאכה דאורייתא, הא אין הולכין אחר הכלי אלא אחר המעשה. אלא ה"פ שבות סכינא לפי שאין דרכן לחתוך אותו בסכין והוה ליה כמחתך כלאחר יד וליכא אלא שבות דליכא איסורא דאורייתא אלא בעושה בכלי שדרכן לעשות בו אותה מלאכה כדאמרינן בשילהי כירה (דף מו:) גבי גרירת כסא וספסל כל היכא דקא מיכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מיכוין שרי לכתחלה. כלומר, וגרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא דכי אמרינן בפרק כלל גדול (דף עג:) דחופר תולדה דחורש וחייב הני מילי בדרבנן [כדרכו במרא] (ומר) וקרדום, אבל במטה כסא וספסל לא. וכן פירש רש"י ז"ל משום לא תעשה מגלא לפי שדרכן לחתוך אותו במגל ומלאכה גמורה היא.
לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי בר' שמעון דתניא "דבר אל בני ישראל" - בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות: כלומר, והא סתמא ר' יהודה היא דסתם ספרא ר' יהודה וכדמפרש עלה דהא בעירובין בריש פרק המוצא תפלין (דף צו:). והוא הדין דהוה מצי למימר הא ר' מאיר הא ר' יוסי ור' שמעון דהא מתניתין ד"אין מעכבין את התינוקות" ר' מאיר היא (דסתם מתיניתין ר' מאיר) ומינה דייקי בריש פרק המוצא תפילין דר' מאיר לית ליה נשים סומכות רשות אלא משום דפלוגתא דנשים סומכות ואין סומכות מיפרשא התם בספרא (ויקרא נדבה פרשה ב מ"ב) ותנא דפליג התם עלייהו דר' יוסי ור' שמעון היינו ר' יהודה משום הכי נקט הכא ר' יהודה. כנ"ל.
ר' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות: הסכימה דעת כל הפוסקין כר' יוסי ור' שמעון משום דר' יוסי נמקו עמו. וקשיא לי דמכל מקום הוה ליה מתניתין הכא כר' יהודה ומחלוקת התם בברייתא - והלכה כסתם. ונראה לי דמתניתין דהכא לא למסתם גמורה כר' יהודה ור' מאיר אתיא לומר תינוקות דוקא אבל נשים לא, אלא דבפלוגתא לא מיירי ותינוקות מילתא פסיקתא נקט, מידי דלכולי עלמא מודו בה.
ומיהו אינו מחוור דמהכא דייקינן בריש פרק המוצא תפלין (דף צו:) דלר' מאיר ליה ליה נשים סומכות רשות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע - הא נשים מעכבין וסתם מתניתין ר' מאיר - אלמא מתניתין דוקא קתני תינוקות ולא נשים; והכא נמי דמוקמינן לה בפלוגתא דאלמא מתניתין דוקא קתני.
ורבינו תם ז"ל הביא ראיה דמעשה רב דהתם בריש פרק המוצא תפלין בעירובין אמרינן דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים -אף על גב דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורים. ועובדא נמי דבפרק אין דורשין דהביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לעשות להן נחת רוח. וכן הסכימו שמותר לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא ואף על פי שאינה להם אלא רשות, דמכל מקום במצות קא עסקי וחיובי הוא דלא חייבינהו רחמנא למעבד כאנשים אלא דאי בעי עבדי - "וצונו" קרינן בהו.
ויש שהביאו ראיה מרב יוסף דאמר בפרק החובל "מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה הוה עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא" - ואם איתא דכל היכא דפטור מן המצוה לא מצי מברך מאי יומא טבא? דלא מצי מברך, והיה מפסיד כל הברכות: הבדלה וקדוש היום וברכות של קרית שמע שחרית וערבית וכל כל הברכות.
ואם תאמר: כיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכה היא ואמרינן בברכות דאיכא משום "לא תשא". יש לומר דההיא מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. ותדע לך דהא אמרינן בפר' מי שמתו "ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אמת ויציב- חוזר ואומר" - ואי ברכה לבטלה אסורה דבר תורה משום "לא תשא" אף הוא אינו חוזר ואומר מספק משום "לא תשא" דדילמא מוציא שם שמים לבטלה. ויש דוחים דליכא ראיה מסומא דדילמא סומא חייב מדרבנן כיון דבר מינא דחיובא הוא, ואי נמי קטן שמברך משמע דאתי לכלל חיוב, והילכך מצו למימר "וצונו"; אבל נשים פטורות לגמרי ואפילו מדרבנן כדמוכח בהדיא בפרק מי שמתו גבי נשים חייבות בקדוש היום דבעי למימר דחייבות מדרבנן ופריך עלה אם כן כל מצות עשה שהזמן גרמא ניחייבו מדרבנן - אלמא פטורות לגמרי. ומדאמרינן במגילה "הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה" - ליכא ראיה דדילמא התם בעולה באמצע שאינה מברכת, שלא היו רגילין לברך אלא ראשון ואחרון כדאיתא התם בפרק הקורא את המגילה עומד. ועוד דשאני ברכת התורה שאינה משום שנון שהרי אפילו בירך על התורה או שנפטר באהבה רבה וחזר וקרא בבית הכנסת חוזר ומברך דהכי אתקון דהויא מצוה בפני עצמה, והם אמרו שאפילו אשה כשרה לה.
ומכל מקום הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין.
הכי גרסינן בספרי דוקאני: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. הא גופא קשיא אמרת מתעסק בהן עד שילמדו ואפילו בשבת - אלמא אמרינן להו תקעו; והדר תני אין מעכבין - עכובי לא מעכבינן הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו. לא קשיא: כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. ופירושו: "קטן שהגיע לחינוך" אין מעכבין מלתקוע ואפילו בשבת, הא למימר להו "תקעו" לא אמרינן כיון דאיכא איסורא דרבנן ולא ספינן להו בידים. אבל "קטן שלא הגיע לחינוך" מתעסקין בהן כדי שילמדו. ואף על גב דאמרינן "מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח" - שאני הכא דכיון דמדאורייתא היה מצוה לתקוע ביום זה, דביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת עסקינן; ועוד זה דקטן שלא הגיע לחינוך הוא - מותר אפילו לומר לו לתקוע כדי שילמוד.
וקשיא לי דהא איסור תקיעה מדרבנן הוא ואם כן אפילו בשהגיע לחינוך נמי נימא להו תקעו דהא משמע דקטן מאכילין אותו בידים איסורא דרבנן, וכמו שהוכחתי ביבמות בפרק חרש. ואפילו בשהגיע לחינוך כדמשמע לכאורה בנדה פרק יוצא דופן (דף מו:) בשמעתא דמופלא סמוך לאיש גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה. ומיהו אפשר דהא לאו צרך ממש של תינוק הוא ולא ספינן להו בידים אלא כל שהוא צריך לו ממש כמו שכתבתי שם ביבמות פרק חרש. ובהא מיתרצא לי נמי הא דאמרינן בנזיר פרק איש (דף כט.) "מי שאמר הריני נזיר - גמרא האיש מדיר את בנו בנזיר בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אי הכי מגלא ועביד הקפה; אלא לר' יוסי בר' חנינא דאמר כדי לחנכו במצות - הא קא עביד הקפה! קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחינוך דרבנן; אתי חינוך דרבנן דחי הקפה דרבנן" - אלמא אף על גב דהקפת כל הראש דרבנן אי לאו חינוך דדחי ליה לא מקפינן ליה. אלא דמיתרצא לי נמי הא דהקפה זו לאו לצורך התינוק היא ואדרבא אי לאו חינוך ניוול הוא לו, וכדאיתא התם. הילכך אי לאו מצוה לא דחינן הקפה דרבנן בידים. ואי נמי אפשר דלא אמינן הכי בשהגיע לחינוך וכסברא השניה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
והא דתנן אין מעכבין את התנוקות מלתקוע פירשה ר' אליעזר אפי' בשבת: פי' בשבת שחל בה ר"ה דאיכא מצות שופר במקום ב"ד ולפיכך הביאה רבינו ז"ל ולפי שהיו נוהגין לתקוע בבית דינו כמו שכתבנו למעלה אבל בשבת דעלמא הסמוכה לי"ט כיון שאין מצות היום הדבר פשוט שמתעכבין דמה לי סמוכה לי"ט או רחוקה הרי ילמדו בו למחר וכן פי' בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול בי"ט של ר"ה שהל להיות בשבת ע"כ (והפרש) [והמפרש] אותו בשבת הסמוכה לי"ט טועה הוא ולישנא דמתעסקין עמהן משמע דבי"ט שמותר בתקיעת שופר לגדולים מיירי והשתא דנהגינן שאין תוקעין בשבת (משום) [בשום] ב"ד מעכבין את התינוקות אפי' בשבת שחל בו י"ט:
והתניא מעכבין וכו': עיקר הפי' דבקטן שהגיע לחינוך שאביו מצוה עליו לחנכו אין מעכבין בידו כדי שילמוד הואיל ויש מצוה בתקיעתו אבל בקטן שלא להגיע לחינוך שאין שום מצוה בתקיעתו מעכבין על ידו וכן משמע בריש מס' ערכין דגר' התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אלמא האי מתניתין בקטן שהגיע לחינוך היא שנויה וז"ש בירושלמי שכתבנו למעלה א"ר אלעזר מתניתין בגדול פי' גדול קטן שהגיע לחינוך שדינו כגדול לענין שאביו מצווה עליו לחנכו וכ"ת והאיך מעכבין ב"ד בדבר בקטן שלא הגיע לחנוך דהא קי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו וי"ל דשאני הכא שהוא דבר פרסום ובא ממנו מכשול לרבים שישמעו קול השופר ויהיו סבורין שהוא גדול ושרשאין לתקוע אפילו שלא בב"ד ושלא בזמן ב"ד והיינו דלא אותבינן מינה דיבמות למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו ותדע לך דאי לאו הכי אפילו בקטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין עליו להפרישו כדמוכח בנדה וע"ז. כתב רבינו ז"ל ואית דאמרי (איכא) [איפכא] פי' איכא מרבנן דפרשי איפכא דבקטן שהגיע לחנוך מעכבין ובקטן שלא הגיע לחנוך אין מעכבין שאין ב"ד מצווין להפרישו כשאוכל נבילות ואינו כלום:
אם רצה ליתן לתוכו וכו': פי' ואע"פ שמתקנו בכך כיון דלא מעכבי מלתא דהוי עיבדא דחול מותר ומכאן שמכשירין כלי בי"ט או בשבת להדחה אם הוא צריך לו ליומו כיון דלא מנכרא מלתא דהא מדיחין כלים בי"ט אבל בהגעלה או טבילה לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה