ראש השנה ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורבנן אשנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן קא משמע לן דלא ודמוסיפין מחול על קדש מנלן דתניא (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) שדך לא תזרע וגו' באלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית גוקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות דיצא קציר העומר שהוא מצוה ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ"ל נפקא ליה מדתניא (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה תלמוד לומר בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד המתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על קדש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל (ויקרא כג, לב) מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו ימים טובים מנין ת"ל שבתכם הא כיצד כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך וכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב
רש"י
[עריכה]
ורבנן - דלא ילפי מוקדשתם שתתקדש מתחילתה ולא איצטריך היא למעוטי סופה דרשי ליה הכי שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת היובל שנת חמשים לסוף יובל שעבר ואחת למנין יובל הבא ואי אתה מונה שנת היובל הבא אלא משנה שלאחר היובל:
ולאפוקי מדר' יהודה - דאמר במסכת נדרים שנת חמשים עולה לכאן ולכאן שנת היובל ושנה ראשונה לשמטה הבאה:
אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית - דעל כרחך אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרו:
חריש של ערב שביעית - שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית חריש שיועיל לשביעית:
וקציר של שביעית - כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית:
ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' - ולא דבר הכתוב אלא לענין שבת כדכתיב ביה וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות בא ללמדך מה חריש אין לך חריש של מצוה ואפילו לזרוע לצורך עומר ושתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש ואני אוסרו לך בשבת אף קציר שאני אוסר לך בשל רשות אני אוסר לך:
יצא קציר העומר שהוא מצוה - שאפי' מצא קצור מצוה לקצור ויש לך ללמוד מכאן שדוחה את השבת:
עד ערב - לילה הוא ועד בכלל:
כל האוכל ושותה כו' - דהכי קאמר קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבה כל דמפיש באכילה ושתייה טפי עדיף דהא מדקאמר בערב על כרחך לא מקפיד אעינוי דתשעה וכי קרי עינוי בתשעה אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי:
תוספות
[עריכה]
ואי אתה מונה שנת החמשים אחת. בלא וי"ו גרס דאין שנת חמשים ראשונה לשביעית הבאה:
ולאפוקי מדר"י. אומר ר"י אפ"ה הלכה כרבי יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן מדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט: ושם) בשמעתא דתנא דבי אליהו גבי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי נשקול מכל מאה תרתי ושדי אפרטי וכל הסוגיא כדבריו ועוד דסתם מתניתין דהכא אוקמא כרבי ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי על רבי יהודה ועוד דלר' ישמעאל מקדשין חדשים ואנן קי"ל בכוליה הש"ס שמקדשין חדשים ור' יוסי נמוקו עמו קאי כרבי ישמעאל בפ"ק [דקדושין] (דף מ:) דאית ליה דיובל בתחילתו משמט ובערכין בסוף [המקדיש שדהו] (דף כח:) מוכח דמאן דאית ליה מתחילתו משמט סבר לה כרבי ישמעאל דאמר מר"ה חיילא יובל [אבל לא נראה דהא אומר התלמוד הכא ובפ' (אין נערכין) (ערכין דף יב ושם) לאפוקי מדרבי יהודה] ומיהו אין ראיה גמורה מהא דקאמר הכא ובערכין לאפוקי מדרבי יהודה דאשכחן בפרק המגרש (גיטין דף פה:) אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרבא גופיה פסק כוותיה ביש נוחלין (ב"ב דף קלו.) וכן בפ"ק דכתובות (דף י.) לאפוקי דרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו והיא משנה בפרק בתרא דכתובות (דף קי:):
שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע. תימה הא איצטריך למאן דאמר בריש מועד קטן (דף ג.) דחורש בשביעית לא לקי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב אלמא אפי' תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מחייב אלא אהנך דכתיבי בהדיא וא"כ צריך לכתוב חרישה לאשמועינן דאסירא וי"ל דעיקר דיוקא מקציר ומדקצירה לתוספת חרישה נמי לתוספת:
וקציר של שביעית. פי' הריב"א בקציר ספיחים שהביאו שליש בשביעית דאי דנזרע ביד בשביעית מלא תזרע נפקא ואכתי קשיא דהאי נמי מהן לא נזרע נפקא לן בפרק מקום שנהגו (פסחים ד' נא: ושם) לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם ביעור כדין נזרע ביד ואף באכילה תרי קראי בספיחים למה לי ולפירוש רש"י דהתם ניחא וי"ל דספיחים לא אזלינן בתר הבאת שליש וכי אסרינן ספיחין מהן לא נזרע היינו דנלקטין בשביעית קמ"ל בחריש ובקציר ואי מהכא לא הייתי אוסר לאכילה אלא לסחורה קמ"ל הן לא נזרע:
וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית. דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך בוצרין מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצין אותה במוקצה אבל קוצה אותה בחרבה וה"נ תנן בפ"ח דשביעית (משנה ו) והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שלא כדרך בצירה מופקר שרי ומשומר אפילו שלא כדרך בצירה נמי אסור ושומרי ספיחים בשביעית דפרק הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן משום עומר ושתי הלחם א"כ אסור כיון דמשומר ואמאי לא אמרינן מן המותר לישראל י"ל דלא היה שמירה ממש דלא היו צריכים לשומרה מבני אדם דמאיליהן היו פורשין כשהיו יודעין שהן לצורך עומר ולא היו שומרין אותן אלא מבהמה וחיה ועוף:
ורבי ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה. תימה לר"ת הא אמרינן פ"ק דמועד קטן (דף ד.) הלכתא לרבי ישמעאל קראי לר"ע דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני וכיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה אסורה ותירץ ר"ת דהכא מיבעי ליה בתוספת של אחר שביעית מנא ליה ובחנם דחק דכיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה"כ וי"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת וי"ט ואיצטריך. הלכתא למשרי ילדה והא דלא משני הכי במו"ק לר"ע דאיצטריך קרא ללמד על שבת וי"ט ויוה"כ משום דמהלכה לא ילפי' דא"כ לא הוי ליה למכתב קראי גבי שביעית כיון דלשביעית גופיה לא צריך אלא ללמד על אחריני:
כל מקום שנאמר שבות. ואתא לרבות שביעית:
ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה. דר"ע הוה יליף כולהו משביעית שבת וי"ט ויוה"כ דכולהו מודו דתוספת יוה"כ דאורייתא כדאמרינן בפרק שואל (שבת דף קמח:) ובפרק המביא (ביצה דף ל.) וק"ק דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נד: ושם) בעי למימר דהא דיוה"כ ספקו אסור בבין השמשות שלו איירי ואמאי הא אפילו ודאי יום סמוך לחשיכה אסור בכניסתו או ודאי לילה סמוך ליום ביציאתו משום תוספת וכמו כן קשיא בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) דתנן ספק חשכה אין מדליקין ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקיט הכי ועוד דרבן גמליאל דפרק קמא דמו"ק (דף ג:) לית ליה תוספת כלל דקאמר התם נמנו על שני פרקים הללו והתירום כלומר פסח ועצרת ומפרש בירושלמי בריש מסכת שביעית בשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף כל ערב (שבת) אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה וטעם זה נמי איתא בריש מו"ק (ד' ד.) יליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר כו' אלא דלא קאי במסקנא הכי אלא דגמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים ולפי אותה מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר"ע וקראי לבזמן שאין ב"ה קיים ומיהו לרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא אפשר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מד א מיי' פ"י מהל' שמיטין הלכה ז', טור י"ד סי' שלא:
מה ב מיי' פ"ג מהל' שמיטה הלכה א', ומיי' פ"ד מהל' שמיטה הלכה ט':
מו ג מיי' פ"ד מהל' שמיטה הלכה י"ג:
מז ד מיי' פ"ז מהל' תמידין הלכה ו', סמג עשין קצט:
מח ה מיי' פ"א מהל' שביתת עשור הלכה ו', סמג לאוין מה ועשין לב, טור ושו"ע או"ח סי' תר"ח סעיף א':
מט ו טור ושו"ע או"ח סי' תר"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה למנין היובל ועולה למנין ז' שביעית כלומר זורעין ה' שנים. והיובל עולה למנין ששית ומשמיטין השביעית.
ופשטינא דמוסיפין מחול על קדש מהא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ר עקיבא חריש של ערב שביעית שנכנס בשביעית וקציר של שביעית כלומר הספיחין שצמחו בשביעית ולא הספיק לתלשן ונכנסו למוצאי שביעית שמשביתין בשנה השביעית.
ור' ישמעאל אומר לא בא זה הכתוב אלא להקיש קציר לחריש ולאסור קציר של רשות כמו חריש של רשות. וממילא שמעינן כי קציר העומר שהוא מצוה מותר אבל שמוסיפין מחול על הקדש מהא נפקא מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש יכול בתשעה ת"ל בערב.
[אי בערב] יכול [וכו'] עד מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש.
ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני וכו'.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
אתה מונה שנת החמשים ואי אתה מונה שנת חמשים חסר אחת שמטה היא דכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (ויקרא כה:ח) ושנת חמשים יובל וסברי רבנן ששנת יובל אינה עולה למנין שני שבוע כדתניא בספרא (בהר א:ו) יכול שנת היובל עולה (למנין) [לכאן ממנין] שני שבוע תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה:ג) שני זריעה וזמירה עולה למנין שני שבוע ולא שנת יובל עולה למנין שני שבוע" הילכך מאחר ששנת יובל חושבין [שנת יובל מונין ו׳ שנים] ומשמיטין שביעית וחושבין שנת היובל שנת שמטה היא [וזהו] פירוש שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים חסר אחת כלומר שהוא [שנת] שמטה כמו שפרשנו שלא תחשוב שנת יובל בשאר השנים ותתחיל לחשוב שש שנים מאחר שנת תשע וארבעים ותחשוב שנת היובל משש השנים ונמצאת זורע ה׳ שנים מאחר היובל ומקדש שביעית לשנת תשע וארבעים שהיא (שישית) ליובל כרבי (יהודה) דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן כלומר עולה ליובל ועולה (לשני) שבוע.
ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן: כלומר, שהיא נמנית גם כן מכלל שני השבוע הבא אחריו. ואותה שמיטה ראשונה שלאחר היובל אין בה אלא חמש שנים של עבודה לפי שהיובל בתחלתו ושנת השמטה בסופו. והא דכתיב "ועשת את התבואה לשלש השנים"- הכא צריכה לעשות לארבע אלא שלא דבר הכתוב אלא על שאר שני שבוע שהן רב, וכדאהדר להו ר' יהודה לרבנן ומייתינן לה בנדרים (בריש פ' קונם יין).
וכתב רבינו תם ז"ל דקיימא לן כר' יהודה משום דסתם מתניתין דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה; וקיימא לן כר' יהודה שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמקו עמו קאי כר' ישמעאל (בפרק קמא דקידושין) דאית ליה התם "דיובל מתחלתו משמט ". ובערכין (בסוף פרק אין מקדישין) מוכח דמאן דאית ליה "מתחלתו משמט" סבר ליה כר' ישמעאל דאמר "מראש השנה חייל יובל".
ורבי עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר": ואם תאמר, והא איצטריך למיסר חרישה בשביעית, מדאמרינן (בריש פ"ק דמועט קטן) "החורש בשביעית אינו לוקה. מאי טעמא? מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? לומר אהני תולדות מיחייב, אאחריניתא לא מיחייב" - אלמא איצטריך "בחריש" לאסור חרישה בשביעית. ויש לומר דעיקר דרשא מ-"בקציר", ו"הבציר" לא איצטריך לשביעית דהא בהדיא כתיבה והילכך מד-"קציר" לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית, אף "בחריש" לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית.
וקציר של שביעית היוצא לשמינית: פרש"י ז"ל דקציר שהביא שליש בשביעית. ויש להקשות, דאם כן מאי שנא משום תוספת שביעית, האי דינא מיסר אסירא דבתר שביעית שדינן לה, דכל תבואה בתר שתא דהביאה שליש שדינן לה ואפילו למעשרות (כדאיתא לקמן בפירקין וכדדרשינן מ-"ועשת את התבואה לשלש השנים"- קרי ביה לשליש". ויש לומר דהכי קאמר רחמנא, בקציר היוצא משביעית לשמינית- שבות בו ולא תעשה מלאכה בשדה בשבילו, שלא תעדור ולא תנקש בשדה מחמתו, וזהו תוספת שביעית בסופו.
הא דאיבעיא להו הכא לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש: איכא למידק מאי קא מיבעיא להו? הא אמרינן (בריש פ"ק דמועד קטן) "קראי לר' עקיבא, הלכתא לר' ישמעאל", דעשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים- הלכה למשה מסיני; דאלמא זקנות אסירי וכדאמרינן התם כיון דאיצטריך הלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה נאסרה. ועוד, כיון דאמרינן הכא דנפקא ליה לר' ישמעאל מ-"שבתכם" - קראי אפילו לר' ישמעאל!
ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא לתוספת שלאחר שביעית, ד"שבתכם" מערב עד ערב קאי, דמיניה מרבינן לאחוריו; והלכתא לתוספת שביעית.
ויש מי שפירש דהא דאמרינן הכא כל מקום שנאמר שבות והיינו לרבות תוספת שביעית - לפום מסקנא דהתם אסמכתא בעלמא היא ועיקר קרא אשבתות וימים טובים ויום הכפורים הוא דאתא. והא דבעי הכא לר' ישמעאל "מנא ליה?" - מיקמי דתיקום לן מסקנא דהתם. ור' עקיבא נמי דמוקים האי קרא לאוכל תשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי אוקימתא רויחא דהא מיבעיא ליה נמי לר' עקיבא לגופיה לתוספת יום הכפורים ושבתות וימים טובים.
ורבנן: פי' דלא דרשי וקדשתם לקדש שנה בתחלתה האי יובל [היא] מאי דדשי ביה ומהדרי' שנת הנ' אתה מקדש ואי אתה (מקדש שנת נ"א) [מונה שנת חמשים אחת] זו גרסת התוס' וה"פ בשנת היובל שהיא שנת נ' ואין מונין אותה בשמיטה הבאה:
ולאפוקי מדר' (יהושע) [יהודא] דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן: פי' שנמנית ג"כ משנת שני השבוע הבאים אחר היובל ובכל הספרים וכן גרסת רש"י שנת נ' אתה מונה ואי אתה מונה שנת (נ"א) [חמשים ואחת] וה"פ ואי אתה מונה אותה לב' מנינים שתהא שנת הנ' לכאן ושתהא שנה א' לכאן והכל עולה לדרך אחד אלא שגרסת התוספת יותר מכוונת וכיון דהני רבנן מפקי מדר' יהודא מכלל דר' ישמעאל כר' יהודא ס"ל דהא אצטריך ליה יובל היא לההיא דרשה דלעיל שלא תהא מתקדשת בסופה (וכן) [וכיון] דכן ש"מ דהילכתא כר' יהודא דהא קיי"ל כר' ישמעאל וכסתם מתני' דאוקימנא כוותיה וכדכתי' לעיל דהא קיי"ל בכוליה תלמודא שמקדשין את החדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ועוד דר' יוסי דנימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקדושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט ובעירכין סוף פ' אין מקדישין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט ס"ל כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל ובפ"ק דע"ז סוגיין כר' יהודא דאמרינן התם ונשקול מאה [ממאה] תרתי כדכתי' התם וכן כתב ר"ת ז"ל הילכך לר' יהודא שבוע ראשון של שמיטה אינה אלא חמשה שנים של עבודה בלבד וכדאיתא פ' קונם יין:
ודמוסיפין מחול וכו' דתניא וכו': פי' האי קרא הכי הוא גבי שבת ו' ימים תעבוד וביום הז' תשבות בחריש ובקציר תשבות ובודאי אינו ענין לשבת דמ"ש חריש וקציר דאסור בשבת הרי ארבעים מלאכות חסר אחת ותולדותיהן אסורות מן התורה וליכא למימר נמי שיצאו לחלק דהא לא תבערו אש בכל מושבותיכם יצא לחלק ואפי' למ"ד שיצא ללאו הא נפקא ליה לחלק מדכתיב מאחת מהנה אחת שהיא הנה כדאיתא פרק כלל גדול ועוד שכל שיצא לחלק לא מפיק ליה בלשון עשה אלא בלשון לאו שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך אינו ענין לשבת וכיון דכן תנהו ענין לשביעית שלפי שאמר ו' ימים תעבוד בא לומר שיש פעמים שאינו עובד אפי' בימי החול והוא צריך לשבות בחריש ובקציר משום שמטת הארץ ואלו לשביעית עצמה לא הוצרך לומר שהרי הזהיר עליו במקום אחד שדך לא תזרע וליכא למימר שבא הכתוב כאן להוסיף עליו עשה אחר מלבד הכתוב שם בפרשת שביעית דק"ל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמי' בלאוי ועשה יתירה וק"ל דהא אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאמרינן בריש פ"ק דמ"ק החורש בשביעית אינו לוקה מ"ט מכדי זמירה בכלל זריעה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב אאידך לא מיחייב הילכך אצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. וי"ל דעקר דרשא דהכא מבקציר הוא שהוא מיותר דהא כתיב לא תקצור את ספיחיה ומדקציר לאו לשביעית חריש נמי לאו לשביעית דוקא אלא לערב שביעית כך פי' תוס':
אלא חריש של ערב שביעית הנכנסת לשביעית: פי' שהיא מועלת בשביעית וזה מן התורה שלשים יום קודם שביעית וחכמים הוסיפו בשדה אילן מן הפסח ובשדה לבן מן העצרת דבהכי מועילין בשביעית:
וקציר שביעית היוצא למוצאי שביעית: פרש"י כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית וא"ת א"כ למה לי משום תוס' שביעית הא אסירא מדין פירות שביעית כדנפקא לן מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וי"ל דהכא לא הוצרכו לאסור הפירות אלא לאסור כל עבודה בשדה שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלש אותה תבואה וזהו תוספת שביעית בסופה:
ר' ישמעאל אומר וכו': פי' מה חריש רשות דהא לית לן שום חרישה של מצוה ואפילו לחרוש לעומר ולשתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש מ"ה אפשר לעשות בחול ואין טעם לחלל בה שבת:
אף קציר רשות יצא קציר העומר שדוחה שבת: פי' דקסבר דחובה לקצור ולהביא בו ביום וכדכתיבנא במס' מגילה אבל ר"ע סבר שאין קצירת העומר דוחה שבת שאפשר לקצור מבעוד יום וההיא דאמרינן במס' מנחות שאומר קופה זו מגל זו שבת זו כר' ישמעאל שייכא:
ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל: פי' בתוספת מנ"ל בשביעית ומייתי ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם דקתני סיפא שבתכם כל שנאמר בו שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. ונראה שהוצרכו לפ' דהאי בעיא בשביעית היא מתרי טעמא חדא (דאין) [דאנן] בשביעית קיימינן השתא בשמעתין ועוד דאי בשבתות וי"ט מאי איריא דאיבעיא לן אליבא דר' ישמעאל תבעי לן נמי אליבא דר"ע אלא ודאי לשביעית הוא דאיבעיא לן וקשיא להו אי בשביעית מאי קמבעיא לן והיכא מייתינן לה הכא מקראי דהא בפ"ק דמ"ק אמר להדיא דלר' ישמעאל תוספת שביעית הל"מ וכדאמרינן התם קראי לר"ע הלכה לר' ישמעאל דעשר נטיעות (הלכה) וערבה וניסוך המים הל"מ מכלל דזקנות אסירי דכיון דאצטריך למשרי ילדה ממילא (ואסרה) [אסורה] זקנה כדאיתא התס ואלו לפום סוגיא דהכא קראי אפי' לר' ישמעאל דהא נפקא ליה משבתכם וי"מ דהאי בעיא דהכא היינו מקמי דתיקום לן מסקנא דהתם ולפום מסקנא דהתם עקר קרא לשבתות ולי"ט אתא ומאי דדרשי' ליה לר"ע לאוכל ושותה עי"ה לישנא רויחא הוא דהא ודאי מבעיא ליה לתוספת שבתות וי"ט וי"ה ור"ת ז"ל [תירץ] דמאי דמייתי הכא קראי לר' ישמעאל היינו לתוספת שביעית של מוצאי שביעית דשבתכם דמרבינן מיניה אתוספת מחול על הקדש (דמרבינן) לאחריו קאי ואינו נכון דהא ודאי כי היכא דמרבינן מתשבתו תוספת לשבתות וי"ט בין לפניהם ובין לאחריהם ה"נ דרשינן ליה גבי שבתכם ואכתי איכא קראי לר' ישמעאל ואפי' לפניו והל"מ למה לי גם תירוץ הראשון אינו נכון מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם והנכון דהכא ודאי כל שבתות וי"ט אבעיא לן דאלו לשביעית לר' ישמעאל הל"מ ואלו לר"ע לא אבעיא לן כלל לענין שבתות וי"ט דכיון דלדידיה איכא תוספת שביעית לפניו ולאחריו מקראי מיניה גמרינן לי"ה ושבתות וי"ט שהם המורים בכ"ש אבל לר' ישמעאל כיון דהל"מ היא לא גמרינן מיניה כלל לעלמא אלא היכא דגמיר גמיר היכא דלא גמיר לא גמיר וא"כ מנ"ל תוספת לשבתות וי"ט ומייתינן לה מהא מתנית' והא דאמרינן כל מקום שנאמר בו שבות לאו למשרא (דאפשר) למדרש הכי בדוקא דא"כ תיפוק ליה לר' ישמעאל תוספת שביעית מהכא מקראי אלא ודאי עקר קרא לי"ט אצטריך ונקיט ליה תנא בהאי לישנא משום דהכי קושטא דמלתא אפי' בשביעית אי לר' ישמעאל ואי לר"ע מקרא דבהריש וכקציר וכ"ת מ"מ לגמר ר' ישמעאל תוספת שביעית משבתות וי"ט י"ל דהא ליתא שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו הילכך הא דרשא דאמרינן לקמן לר"ע דדריש קרא לאוכל ושותה בעי"ה דוקא היא דאלו לשבתות וי"ט לא צריך קרא דמשביעית יליף לה כדאמרן שהרי לד"ה למדין חמור מקל להחמיר עליו והא דפרישנא בעיין לר' ישמעאל בתוספת שבתות וי"ט אי קשיא לך דא"כ הו"ל לפרושי הכי דהא אנן בענין שביעית איירינן עד השתא לא קשיא דאנן סתמא תניא לעיל שמוסיפין מחול על הקדש דמשמע בכל מקום ואלו מעקרא בעינן סתם דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל ופשטינן ליה לר"ע לשביעית ומינה נפקא לן ודאי לכולהו הדר בעיין לר' ישמעאל מנ"ל בעלמא דהא בשביעית לא חזינן דאית ליה וכבר ידעינן דמהל"מ גמיר לה וא"כ בשאר ענינים מנ"ל ומייתינן לה מהא מתניתא והרי זה ברור ונכון:
יכול בתשעה ת"ל בערב: וא"ת האיך אפשר לומר בט' דוקא עד דאצטריך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחדש השביעי הזה י"ה הוא וי"ל דאי מהתם ה"א דבעשור הוה י"ה אבל אין הענוי בו אלא בט' כדכתיב הכא בט' לחדש א"נ דהכא בערב לאו דוקא דודאי מאידך קרא נפקא לן אלא דכיון דאפשר למדרשיה מקרא גופיה דרשי' ליה מיניה גופא דכיון דכתב רחמנא בט' לחדש לא סגיא דלא כתיב נמי בערב דלא לישמע (דסתם) [דסתר] אידך קרא דבעשור וכיוצא בו בתלמוד הרבה ותוספת זה כבר ביררנו בפ' במה מדליקין ששיעור התוספת בכניסתו הוא מזמן תחלת שקיעת החמה עד זמן בין השמשות ששיעור זה הוא מהלך ג' מילין ורביע מיל רצה לעשותו כולו קדש עושה רצה לעשותו מקצתו בלבד עושה כיון שהוסיף דבר הניכר שיש בו משום קדושה ותוספת זה אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש ושיעור התוספת ביציאתו הוא שימתין עד שיראה ג' כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה דאלו בבינונים הוה לילה גמור לכל דבר הוסף עד הקטנים משום תוספת ובירושלמי אמרו והוא דיתהמון ג' ככבין דכדמין חד ככבא פי' שיראה ג' כוכבים רצופים כאלו נראין תוך אמה אחת וי"מ תוך ד' אמות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה