ראש השנה ו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מדבן עזאי נפקא דתניא בן עזאי אומר (ויקרא ז, ל) אותו מה ת"ל לפי שנא' (דברים כג, כב) לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בבל ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה אואין מאחר נדרו בלא ירצה אלא בך חטא ולא באשתך חטא סד"א הואיל וא"ר יוחנן ואי תימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל ת"ר (דברים כג, כד) מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית באזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי (דברים יב, ה) מובאת שמה והבאתם שמה נפקא תשמור זו מצות לא תעשה למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא דתניא (ויקרא א, ג) יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל (ויקרא א, ג) לרצונו הא כיצד גכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דחד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדיבוריה אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה צריכא ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא לא כלום הוא צריכא ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ותנן האי זהו נדר האומר הרי עלי עולה ואי זו היא נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה אמר רבא משכחת לה כגון ודאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה בפיך זו צדקה אמר רבא זוצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא עד דעברי עלה ג' רגלים כקרבנות קמ"ל התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים אמר רבא חכיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס טעל ולד שלמים שיקרב שלמים אמר ר' פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור דמחוסר זמן הוה אלא ולדה בעצרת היכי משהי לה ועברי עליה בעשה אמר רב זביד משמיה דרבא כגון
רש"י
[עריכה]
אותו מה ת"ל - בתורת כהנים תני לה גבי פיגול לא ירצה המקריב אותו לא יחשב:
מוצא שפתיך זו מצות עשה - דמסתמא הכי אמר קרא מוצא שפתיך קיים:
תשמור זו מצות לא תעשה - שלא תאחר כדר' אבין א"ר אילעי כל מקום שנאמר השמר פן ואל כו' (מנחות דף צט:):
ועשית - על כרחך מכאן אזהרה לב"ד לכוף:
לה' אלהיך - קרא יתירא הוא לדרשה לרבות דבר שבחובה:
בפיך זו צדקה - קרא יתירא דריש:
יקריב אותו אל פתח אהל מועד - יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה יקריבנו:
חד דאמר - עלי ולא אפרשה:
והא נדבה כתיבא - ובקרא דבל תאחר נמי רבינן ליה בגזירה שוה:
מת או נגנב - אם הפרישו לאחר זמן:
משכחת לה - דאמר ולא הפריש והויא נדבה:
כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת - שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה:
כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא - לבל תאחר:
עובר בעשה - על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם:
על ולד שלמים - שהפריש בהמה מעוברת או עיברה לאחר הקדישה:
מחוסר זמן - שמא לא עברו עליו שמונה ימים:
תוספות
[עריכה]
מדבן עזאי נפקא. בסוף פ"ב דזבחים (דף כט.) פליג ר' אלעזר אבן עזאי ודריש דאותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן אבל רוצה ליישב כאן אליבא דבן עזאי וכולה סוגיא מסיק התם כמו בשמעתין וק"ק שהרי התם דוחק ליישב מילתא דאחרים אליבא דבן עזאי ובתמורה בסוף אלו קדשים (דף כא: ושם) גבי ר' יוסי היה אומר ג' דברים משום ג' זקנים משמע דבן עזאי דמוקי היקישא דמעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה לית ליה דאחרים וקאמר ולרבנן דמפקי ליה לטעמא אחרינא בכור שאינו נפסל משנה לחברתה מנא להו ומיהו אין לחוש אם הש"ס הולך ומיישב בכל ענין:
אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו. בסוף פרק שני דזבחים (דף כט:) פי' בקונט' ממון של גזל אבל נרא' דמיירי בנדר כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת דף לב: ושם) דתניא ר' נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך והא דדריש הכא בך חטא ולא באשתך חטא מיירי במשלם אח"כ אלא שעבר בבל תאחר:
זו מצות עשה. דכתיב והיוצא מפיכם תעשו (במדבר לב):
תשמור זו מצות לא תעשה. תימה הא אמרינן בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צו. ושם) גבי הא דמוקים ושמרת את החקה הזאת דמוקי ר"ע בפסח דאפ"ה פסח זו מצות עשה משום דהשמר דעשה עשה וכן בפרק בתרא דיומא (דף פא.) גבי הא דאמר ר"ל מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי משום דלא אפשר דהיכי ליכתוב ופריך ולכתוב השמר בעינוי ומשני השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ועשה מוצא שפתיך וי"ל דתפלין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפלין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מינה שישמור שלא יאחר ולר' יוחנן דאמר בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לו: ושם) גבי מניח תפלין לאחר שקיעת החמה דהשמר דעשה לאו הוא ההיא דפסח ומילה מצות עשה ע"כ דלא כר"ע וההיא דר"ל דיומא לא קיימי ומיהו לא יתכן כלל לאוקמיה דלא כר"ע דמשנה היא בפ"ק דכריתות (דף ב.) וסוגיא דשמעתא משמע בגמ' (דף ג:) דאתיא כר"ע דקתני אוב ולא קתני ידעוני וצריך לחלק בההיא דר' יוחנן דלא דמיא לשאר השמר דעשה:
בפיך. זו צדקה. דכתיב יצא מפי צדקה (ישעיהו מה):
יקריב אותו מלמד שכופין אותו. כל מצות עשה נמי כופין כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מט: ושם) מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו וא"ת הא דתנן פרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ה"ד אי מקמי דאתא לידי בל תאחר אפי' עולות ושלמים נמי לא ואי דעבר בבל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי וי"ל דלעולם בשלא עבר עדיין אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא [ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות] ולהכי ממשכנין ואם אין מוצאין במה למשכנו אז כופין כדקאמר הכא וא"ת ואעולות מ"ט (לא) בעי למשכוני טפי מחטאות ואשמות והא בפ"ק דזבחים (דף ו.) אמר דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י"ל כיון דאמרינן בעלמא (יומא דף פו.) שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשובה מתכפר ולא דמי לחטאות ואשמות:
חד דאמר ולא אפריש. נראה לי דמשני כך שהרי הקשה מעשה ומלא תעשה ומעשויי נראה בכל חד רוצה ב' פסוקים ותרי למה לי ומשני צריכי בכל חד תרי קראי דחד קרא אתא גלל אמר ולא אפריש וקרא השני אתא גלל אפריש ולא אקריב ופריך מי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא ביה ותנן כו' פירושו כך נ"ל היאך מוקמת העשה והלא תעשה והעשוי אנדבה דקראי דאמר ולא אפריש הא אותן ג' עניינים עשה ולא תעשה ועישוי נראה דקאי לנדבה כמו לנדר שהרי באותו קרא כתיב נדבה כדאמר לעיל נדבה כמשמעה ואיך מצי היות קאי אמר ולא אפריש לנדבה הא זה איפכא מזה שהרי אמר ולא אפריש אינו אומר הרי זו אדרבה הוא כאומר הרי עלי כזה נדר שהרי אינו מפריש אז ונדבה פירושה היא דאמר הרי זו ומפריש באותה שעה כדתנן איזהו וכו' ומשני משכחת לה דאמר ולא אפריש דמשמע נדר משכחת לה תרתי אפי' בנדבה כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כשאומר הרי עלי הוא כמו נדר ורוצה לעשות נדבה כשמבאר בו דין נדבה באומר דאינו חפץ להתחייב באחריותה אלא דמשכחת לה דאמר ולא אפריש כמו האומר הרי עלי ועל כל זאת היא כנדבה שהרי רוצה שלא יתחייב באחריותה כנדבה:
איזהו נדר. משנה היא בפ"ק (משנה א') דקינין:
על מנת שלא אתחייב באחריותה. לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כב א ב מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט"ו, סמג לאוין שלא:
כג ג ד מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט"ז, סמג לאוין שלא:
כד ה מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד', ומיי' פ"א מהל' נדרים הלכה ב', סמ"ג עשין קכג:
כה ו מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ו', סמג שם:
כו ז מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ג' [ רב אלפס כאן ובב"ק פ"ד דף כ. ]:
כז ח מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ג, סמ"ג עשין קפד:
כח ט מיי' פ"ד מהל' תמורה הלכה א', סמג לאוין שמה:
ראשונים נוספים
כלומר זה הפיגול הוא בלא ירצה דדייק המקריב בכאן פירוש בלא ירצה. אבל בכל מקום המקריב שהוא הזובח הוא החייב ולא הזבח. ופרקינן לא תימא בך חטא ולא בקרבנך חטא.
אלא אימא בך חטא ולא באשתך חטא. פי' בעון בל תאחר אין אשתו של אדם מתה.
ת"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית כו' אמר מר מוצא שפתיך תשמור זו מצות עשה למה לי והלא כבר אפיקנה מובאת שמה והבאתם שמה. תשמור זו מצות ל"ת כדקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת.
למה לי הא בהדיא כתיב לא תאחר לשלמו.
ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הא מיקריב אותו לרצונו נפקא. דתניא הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ופרקינן חדא קרא בדאמר הרי עלי כך וכך ולא הפריש שכופין אותו להפריש ואחר שהפריש ולא הקריב שכופין אותו להקריב. והני תרתי למה לי.
צריכא דאי אשמעינן אמר הרי עלי ולא הפריש שכופין אותו משום דלא קיימיה לדיבוריה כו' ומי מצית אמרת דאמר ולא הפריש והא נדבה כתיב ביה ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה וכו' ופריק רבא כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה.
בפיך זו צדקה שנא' בי נשבעתי יצא מפי צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה.
מיתיבי אמר רב פפייס מעידני שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג. ואמרי' בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור לא מלו ליה תמניא יומי אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה. ופריק רב זביד כגון שהיו הבעלים חולין בעצרת ולא עלו ולא חגגו. ופריק רב אשי פירוק אחר ופשוט הוא. אמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. ואותבינן עליה מהא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהן שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
אמר רבא כיוון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא (נדרו) עובד בעשה [נ״א פירוש כיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא נדרו עובר בעשה] דכתיב (דברים יב:ה-ו) ובאת שמה. והבאתם וגו׳ אבל בבל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים אליבא דסתם [תנא ד]ברייתא או שלשה כסדרן אליבא דרבי שמעון.
אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהיה חולה פירוש כגון שהיה הולד חולה בעצרת שאי אפשר להקריבו כדתניא בספרי בפרשת כל הבכור מנין לבעל גרב ולבעל יבלת ולבעל חזזית זקן חולה ומזוהם פירוש מנין שכל אלו מומין ואינם ראוים לקרב על גבי מזבח תלמוד לומר (מום רע) [כל מום].
אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון: כלומר ממון שנדר ליתן ואין לו; וכדדרשינן בבמה מדליקין "בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר "ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך". והא דאמרינן הכא "ולא באשתך חטא" - בדשלם לאחר שעבר על בל תאחר ובההיא דהתם בדלא שלם כלל.
תשמור זו מצות לא תעשה: ומיהו כולהו אשלש רגלים קיימי; דבין לאו דבל תאחר בין לאו ד"תשמור" - לא עבר עלייהו עד שיעברו עליו ג' רגלים.
ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך. מיקריב אותו נפקא: ואם תאמר הא דתנן בערכין בפרק האומר משקלי עלי "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן." היכי דמי? אי בשעבר עליה בבל תאחר אפילו חטאות ואשמות נמי דהא חטאות
חטאות ואשמות מהאי קרא נפקא ואכולהו כתיב "ועשית"; ואי קודם שיעבור על בל תאחר - אפילו עולות ושלמים נמי לא! ואוקמוה בתוספות בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו. ועדיין צריכה תלמוד.
הא דאמר רבא וצדקה מיחייה עלה לאלתר: הא פרישנא לה לעיל בריש שמעתין בס"ד.
סד"א הואיל וא"ר יוחנן אין אשתו כו': פי' ע"כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי כתיב אם אין לך לשלם וכו' וכדדרשי' בבמה מדליקין:
אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל: פי' קמ"ל ולא באשתך חטא וא"ת א"כ הא דר"י היכי אתיא וי"ל דהתם בשלא שלם כלל וא"ת וכיון דעברו ג' רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי וי"ל כל היכא שתבעוהו וה"ל לשלם מתחלה ולא שלם במזיד והיינו דאמר ר' יוחנן אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו כשרוצה אין לו:
ת"ר מוצא שפתיך זו מ"ע: פי' שאפי' לא יאמר הכתוב אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה' אלהיך יש במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת (וסכין) [וכמו] שאמר הכתוב (לכל) [ככל] היוצא מפיו יעשה שהוא אזהרה לנשבע ונודר נדרי איסור שיקיים נדרו ושבועתו ומ"ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע"ד מצוה ונפקא לן מקרא דכתיב כי ידור נדר ולא אמרינן דליתי עשה דמצ' וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו דאע"ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא ה"ט משום דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש דאית בהוא (עשיה) [עשה] משום מוצא שפתיך דמשמע עשה מוצא שפתיך:
תשמור זו מצות לא תעשה דק"ל השמר פן ואל לא תעשה: ואע"ג דאיכא לאו אחרינא דלא תאחר לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש וחד להיכא דאפריש. ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי' נמי (לעשות) [ועשית] שהוא עשה וי"ל כיון דלא כתיב ביה עשה בחדיא לא חשיב השמר דעשה ולה"נ סתם קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין אחר הוא ואזהרה לב"ד ולא עוד אלא דאפי' לב"ד ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב"ד ולא מצינו עשה שידבר (עם) [אם] זה עשה בך ויהא המצוה לאחרים אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח"כ אמר ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני העשה ולא תעשה לאו כל כמינך ועשית אותו עכ"פ ואפי' בע"כ וא"א בע"כ אלא שיעשוהו ב"ד אשתכח דלאו דעשה הוא כלל וה"ל השמר דלאו דלא תאחר דכתיב לקמי':
ועשית אזהרה לב"ד: דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי צדקה אמ' ממשכנין על הצדקה אפי' בע"ש ומשכון משמע אפי' בתדך ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב דעלמא בהא כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע"ש ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב"ד עליה ותירץ בירושלמי אין ב"ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אכל העלימו (עליהם) [עיניהם] ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ"ע אם לא כפאוהו.
ואומר רבינו נרו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרי' במס' חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א"ל לרב נחמן כפתיה וא"ל דלא בעי למכפייה דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש.
ויש מקשים דהא בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי' אחטאות דנפקי מלה' אלהיך וא"כ איך אמר במס' עירכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין רשאין ב"ד למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי (מעוטין) [מעושין] ועומדין הן כי היכי דתהוי להו כפרה והיינו דאמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסרי כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח [על] א' משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות יין וליטמא למתים ומ"ה פשע ולא אייתי וצריך למשכן אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן הדין כדאמר הכא ולעולם כופין בין בדבר שקבל עליו וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב' ומתנות כהונה אפי' עני שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי דינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דה"ל ממון שאין להם תובעין:
לה' אלהיך אלו חטאות וכו': דכולהו איכא חלק גבוה:
אשר דברת אלו קדשי בדק הבית: פי' קרא יתירא ולהכי סמיך נמי לה' אלהיך דאית ביה זכות גבוה וכיון שכבר פי' קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקדשי בדק הבית:
בפיך זו צדקה: פרש"י קרא יתירא קדריש פי' שהרי דברים שמתחייב בהם (לאמירה) [באמירה] לגבוה הרי הזכירם וא"כ האי בצרכי הדיוט מיירי ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב בי נשבעתי יצא מפי צדקה:
חד דאמר ולא אפריש: פי' קרא דמוצא שפתיך דלית כאן אלא אמירה:
וחד דאפריש ולא אקריב: פי' קרא דיקריב אותו דמשמע שאינו מחוסר אלא הקרבה וכן קרא דוהבאתם שמה:
אמר רבא משכחת לה כו': וא"ת היכי אמרינן הכא דמהני ליה תנאה למגרע מדינו דהא אמרינן במס' י"ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני ליה תנאה וכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בה ותנאה דאמר כמאן דליתיה דמי כיון שדין תורה לבא מן החולין ולא מצי לומר כיון דתנאה ליתיה אף נדרא ליתא וי"ל דשאני התם שאם אתה מקיים תנאו נמצא שאין בנדרו כלום והוציא דבריו לבטלה שהרי אינו מביא נדר של כלום וזה ודאי לנדר נתכוון אבל הכא אין נדרו לבטלה שהרי מחוייב בנדבה. ולא נהירא דהניחא לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא לרבנן מאי איכא למימר והנכון דלעולם לא מהני תנאה לעקור דין תורה והתם כיון דנדר ודבר תורה שאינו באה אלא מן החולין לאו כל כמיניה לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עליה אבל הכא בנדר עצמו מה שחייב באחריותו אינו מגזירת הכתוב אלא משום דשעבד עצמו לכך דכיון דאמר עלי אטעניה על כתפיה לחיובי באחריותו וכיון שכן כל היכא דפי' תוך כדי דבור שאינו מקבל עליו אחריותו שוב אין לנו עליו כלום. ויש מתרצים דהתם שלא אמר ע"מ אלא ואצא בה דיינינן ליה דה"ק שיצא בה אם יוכל מן הדין דאי ע"מ קאמר הו"ל לפרושי:
אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר: פי' תוס' דמחייב בבל תאחר דהקיימי עניים ואף על גב דלעיל קתני צדקות הא תריצנא לה והקשה תוס' על פי' זה דהא לקט שכחה ופיאה במקום דאיכא עניים היא ואפ"ה תנא לעיל שאינו עובר בבל תאחר אלא ברגלים ואמאי נימא דהקיימי עניים ותי' דהתם בשלקטן לעניים אחרים שאינן בעיר וכר' אליעזר דאמר מי שליקט הפיאה ואמר הרי זו לפ' עני זכה לו. ודאי שאין תי' זה מחוור דהל"ל עלה הניחא לר' אליעזר אלא לרבנן מאי איכא למימר דהוה כיחידאה דלא כהילכתא וע"ק אם איתא דבל תאחר תלי כפי מה שספק בידו לעשות גבי קרבנות נמי לחייבו בני ירושלים לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים ועוד אפי' כל ישראל נמי כיון שחייבו הכתוב בעשה אפי' ברגל אחד והרי הוא מחוייב לבא עכ"פ למה לא חייבנו ג"כ מיד בבל תאחר דהא קיימי מקדש וכהנים ועוד דאם איתא דבל תאחר בעלמא דספק בידו לעשות תלי מ"ט דר"ש דאמר פעמים ג' פעמים ה' ולמה ימתינו יותר למי שנדר לאחר הפסח ממי שנדר קודם פסח אלא ודאי דרגלים לבל תאחר גזרת הכתוב הוא וא"כ מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד כיון דצדקה גבי קרבנות כתיבי מנ"ל לרבא לאוקמי קרא לצדדין חיוב צדקה לאלתר וחיוב כולהו אידך בג' רגלים וכ"ת דקרא בדליכא עניים באתריה משתעי ורבא לאו אקרא קאי אלא שבא לפרש הכי הו"ל וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר דאלו האי לישנא דרבא משמע דאצדקה דכתיב בקרא קאי ובכל צדקה קאמר דמחייב עליה לאלתר ועוד כל היכא דליכא עניים הכא ולא אתו תוך ג' רגלים נמי דאלו אתו הוה מיחייב עליה לאלתר למה יהא זה חייב לחזר אחר עניים בארץ כדי שלא יעבור בל תאחר לאחר ג' רגלים בכל יום ומפני כל הקושיות האלו פי' דלעולם בל תאחר בג' רגלים הוא תלוי לכל דבר וגזרת הכתוב הוא ורבא לא קאמר אלא דמחייב עלה ליתנה לעניים לאלתר משום עשה דמוצא שפתיך והיינו דליתיה להאי טעמא גבי לקט שכחה ופיאה ועוד מביאין ראיה לפי' זה מלישנא דרבא דלא קאמר וצדקה עבר עליה לאלתר (עשה דמוצא שפתיך קיים והיינו דליתיה להאי טעמא) (דלישנא) [כלישנא] דנקיט לקמן בכל יום ויום עובר בבל תאחר ונקט לישנא דמיחייב עלה לאלתר. ועוד (מדאקשינן) מדאתמהינן עלה דרבא ואמרינן פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא.
וקשיא להאי פי' הא דאמרינן הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא כקרבנות דמיא ועד דעברי עלה ג' רגלים לא מיחייבי ומה ענין ג' רגלים בכאן דהא אנן לא מחייבינן ליה בבל תאחר דרגלים אלא בעשה בלחוד וההוא אפי' בקרבנות ברגל א' עובר והכי הל"ל מהו דתימא כקרבנות דמי ועד דעבר עליה רגל א' לא מיחייב ומפרקי לה דתלמודא לא דק בהכי ונקט מאי דפשיט ליה דהשתא מפרשי' לומר מה דהוה ס"ד וההיא דברגל א' עובר בעשה ליכא למתליה בפשיטותא דהוה ס"ד דהא רבא חדית לה לקמן ולא אמרינן עליה דפשיטא אדרבה ס"ד דמתניתא דר' יהושע ור' פפייס תיובתיה הילכך לא דק תלמודא ונקט מאי דפשיטא ליה טפי והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי הילכך הא דרבא לענין עשה קאמר וכאידך דרבא דבסמוך דאמר כיון דעבר עליו רגל א' עובר בעשה סמכו ענין לו דהכא נמי בעשה קאמר אבל יש לדון כשיטת התוס' מדחזינן פשטא דגמרא דנקיט מהו דתימא כקרבנות דמי ועד ג' רגלים לא מיחייב ותו קשיא לי דא"כ היכי סתים ואמר מיחייב עליה לאלתר ולא פריש דמיחייב או דעבר עלה בעשה כדפריש באידך דבסמוך אלא ודאי משמע דאכל מה דאיירינן בצדקה קאמר בין לעשה בין לבל תאחר בכוליה מחייב עליה לאלתר והיינו דנקט האי לישנא ולא נקט לישנא דעובר עליו ותו דלא שייך ההוא לישנא אלא במלתא דיהבי בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי' שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן ליה לא שייך ההוא לישנא כנ"ל והא דמקשי על פי' מלקט שכחה ופיאה ל"ק דרחמנא לא חייביה לאלתר במה שספק בידו לעשות אלא שהוא עצמו נתחייב בדבר בפיו כגון נדר של צדקה אבל לקט שכחה ופיאה דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמא עליה לא חייביה בבל תאחר לאלתר ודקשי' להו מקרבנות אנשי ירושלים הא נמי לדידהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדש וכהנים וא"כ בכל מה דנדר או הקדיש ליחייב לאלתר דהא כולהו איתנהו בעשה דמוצא שפתיך אלא ודאי בצדקה דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה רמא רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה שאם אתה קובע לו זמן מרובה הרי עניים רעבים וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר אבל קרבנות שרוב הנודרים לא שכיח להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה ואפשר להמתין לא חלק הכתוב בין אנשי ירושלים לשאר מקומות שאם באנו לדון כן אף בשאר מקומות נחייבם כפי מה שקרובים לירושלים אלא ודאי לא חילק הכתוב ותלה לכולם ברגלים לבל תאחר מיהת וכשם שגזרת הכתוב לחלק בין עשה דוהבאתם שמה ללאו דבל תאחר לענין רגל א' וג' רגלים כך גזר לתת לכל ישראל ג' רגלים ולא עוד אלא שהאריך זמן לכולן שיהו ג' רגלים כסדרן לדברי ר"ש ומיהו במידי דגבוה ושייכי ביה רגלים אבל בשל עניים דלא שייכי ברגלים והן צריכין לו בכל שעה ואין להם ענין בירושלים ורגלים סברא הוא שלא תלאו ברגלים ומשום דהוה טעמא דסברא הוא דמתמהי' עלה פשיטא כי למה יאריך הכתוב חוב של עניים שצריכין לו כל שעה דתלהו ברגלים כיון דשכיחי עניים ולהכי מהדרי' דילמא ס"ד דגזרת הכתוב הוא לדונו כשאר נדרי גבוה קמ"ל רבא דקרא לא כתביה הכא אלא להוסיף עליה חיוב דעשה ולא תעשה ולא לאקולי עליה במאי דחייב בדין צדקה לתת לעניים בכל שעה כמסת ידו בלי נדר וכ"ש במה שנדר. ודקשי' להו דהאיך אפשר (לרב) [לרבא] לומר דקרא לצדדין כתיב. תמי' לי דהא לדידהו נמי לצדדין כתיב לענין עשה דמוצא שפתיך דהא ודאי אינו עובר בעשה לגביה קרבנות ואפי' לאנשי ירושלים אלא ברגל א' כדמשמע ממאי דפסיק ואמר רבא בסמוך אלא ודאי דהאי לא חשיב לצדדין אלא כל חד וחד מאי דשייך ביה גבי עניים שייך בהו לאלתר מן הסתם (דלא) [ולא] שייך בשאר דברים על רוב ישראל אלא ברגלים וצדקה דנדר באתרא דלא קיימי עניים מן הסתם כך היה דעתו שאם יבא עני בנתיים ואי לא שיקיים נדרו בנתיים כשאר כל נדריו ואי משכח עניים ואי (ולא) [לא] מהדר ליה בידיה או יתנהו לגבאין וזה נ"ל ברור בשיטת רבותינו בעלי התוס' והיא שיטת מורי הרא"ה ז"ל אבל הרשב"א מכריע כלשון האחר וכן נמצא בהלכת הר' אושעיא האשכנזי:
אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' וכו': פי' בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ומתניתא דלעיל דקתני רגלים לבל תאחר ורבא סבר לה דלא כר"מ דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא ק"ל בבל תאחר אלא כרבנן ס"ל דמפלגי בין עשה ללא תאחר. והאי דאמרינן לעיל להדיא ורבנן ההוא לעשה בתר הא דרבא אתאמרא ועל דידיה סמך תלמודא וכ"ת ולמאי דמותבינן בסמוך עליה דרבא ממתניתא דרבי יהושע ור' פפייס וס"ל דאינו עובר ברגל א' אף בעשה קרא דובאת שמה והבאתם שמה מאי עבדינן ליה. וי"ל דה"א דההוא קרא נמי ברגל שלישי כדגלי קרא לבל תאחר שלא חילק הכתוב בין עשה ללא תעשה ובדין הוא דלעיל נמי מצי לתרוצי הכי אלא דכיון דהכא מסקנא כרבא נקטינן קושטא דמלתא כנ"ל:
מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים: פי' שהקדיש בהמה לשלמים ונתעברה אצלו שהוא קרב שלמים ואצ"ל אם היתה מעוברת בשהקדישה:
כגון שהי' חולה בעצרת: פי' הקרבן דלא הוה חד להקרבה. ורב אשי לא ניחא ליה בהכי וניחא ליה טפי למימר דמאי בחג עצרת ואע"ג דכל היכי דתנן פסח על הרוב תני עצרת הכא לא דק דפשיטא ליה דעצרת בעי למימר דלא מאחרי ליה טפי לעבור בעשה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
הואיל ואמר ר' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו כו' פי' והם ה"נ אמרי' בפ' במה מדליקין תניא ר' נתן אומר בעוון נדרים אשתו של אדם מתה שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ושניהן שוים בדבר זה שכל זמן שיש לאדם לשלם ואין לו או שגזל או שנדר כגון שאמר ערכי עלי וכלה ממונו טרם שיקיים נדרו ועכשיו באים הגזברים למשכנו ואין לו מה ליתן להם בעון זה מתה אשתו אבל בעבור עון בל תאחר שיש לו לקיים נדרו אלא שעברו עליו ג' רגלים ועדיין לא קיים נדרו אין אשתו מתה ובהא דרשינן בך חטא ולא באשתך חטא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה