ר"ן על הרי"ף/ראש השנה/פרק ג

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

מתני' כל השופרו' כשרים: אע"ג דמצוה מן המובחר בשל איל כדכתיבנא לעיל אפ"ה כל השופרות כשרים בין של איל בין של יעל:

חוץ משל פרה: מפני שהוא קרן ואינו קרוי שופר וגבי ראש השנה שופר בעינן דכתיב והעברת שופר תרועה ובפרק בתרא

דף ו עמוד א

[דף לג ב] גמרינן ר"ה מיובל:

אמר ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן: מפרשינן בגמ' דרבנן מהדרי ליה לרבי יוסי דכל השופרות איקרי שופר ואיקרי קרן דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי:

וכתבו בתוס' דהאי דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאיקרי שופר היינו משום דלא איצטריך למעוטי אלא אותן שהם חלולים אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא איצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מיקרי שופר אלא אותן שהם חלולין מלשון שפופרת ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלי' ליה כדאיתא לקמן וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא ואם תאמר דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומיקרי קרן דכתיב [דניאל ח] והצפיר קרן חזות בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מיקרו כדכתיב [דברים יד] שה כשבים ושה עזים אי נמי דהתם במראה הנבואה היה מראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן:

מתני' שופר של ר"ה של יעל פשוט: (פי') [חיה] שקורין אשטיי"ן בו"ק כך פרש"י ז"ל אבל הרב בעל הערוך פירש דיעל היינו כבשה נקבה ומשמע שהזקיקו לומר כן מדתנן בסיפא ובתעניות בשל זכרים כפופים מכלל דרישא דתנן יעל היינו כשבה נקבה ונראין דברי רש"י ז"ל כדמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא וכתיב הרים הגבוהים ליעלים אלמא יעל מין חיה הוא:

פשוט: מפרש טעמא בגמרא דקסברי רבנן דסימנא דפשיטות לתפלה טפי מעלי:

ופיו מצופה זהב: שלא במקום הנחת פה ובשל מקדש קאמרינן:

ושתי חצוצרות מן הצדדין: דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע כדאיתא בפ' אמר להם הממונה (דף לז א) והכא שופר גדול שמצות היום בשופר:

שופר מאריך: לאחר שחצוצרות פוסקין תקיעתן נשמע קול השופר להיכרא בעלמא להודיע שמצות היום בשופר ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי הכא משום דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע:

וסיפא דמתני' הכי איתא ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף וב' חצוצרות באמצע חצוצרות מאריכות ושופר מקצר שמצות היום בחצוצרות והכי פירושא ובתעניות דאמרינן בתענית (דף טז ב) תקעו הכהנים תקעו:

בשל זכרים: אילים כדמתרגמין איל דיכרא:

כפופין: למעבד היכרא בין תענית לר"ה:

ושתי חצוצרות באמצע: שני שופרות היו להן א' מכאן וא' מכאן והן באמצע:

שמצות היום בחצוצרות: דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב (במדבר י) והיו לך למקרא העדה:

גמ' בד"א במקדש: דבעינן שופר וחצוצרות:

אבל בגבולין מקום שיש שופר: כגון ר"ה ויובל:

ומקום שיש חצוצרות: כגון תעניות כך פרש"י ז"ל והקשה הראב"ד ז"ל מדאמרינן בפ"ק דתענית (דף יד א) במה מתריעין בשופרות ותירץ דהכא בתקיעה שבסוף כל ברכה וברכה מאותם שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרינן בפ"ק דתענית שמתריעים בשופר היינו בשעה שמרבים בתפלה ותחנונים והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופים אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים ז"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופר וה"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם בשמעתין דהכא קומי רבי יהושע תקעין בתעניתא כלומר בשופר רבי יוסי בעא ויתקעון בחצוצרות כלומר אף בחצוצרות ולא שמע דתניא חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ולפי זה הא דתנן מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב (במדבר י) והרעותם בחצוצרות אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן להו כדכתיב (שם) והיו לך למקרא העדה ותעניות בגבולין לאו כנופיא דכולהו ישראל נינהו מתריעין בשופר ולא בחצוצרות וכן נהגו בכל מקום לתקוע בשופר בתעניות:

מתני' שוה היובל לר"ה לתקיעה: דכי היכי דבר"ה אמרי רבנן בפשוטין ה"נ ביובל ואע"ג דתקיעה דיובל לאו לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שלוח עבדים והשמטת מכירת קרקעות אפילו הכי כר"ה בעי למעבדה דגמרינהו בגזירה שוה שביעי שביעי בפרק בתרא:

ולברכות: דבעי למימר תשע ברכות ביוה"כ של יובל:

רבי יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים [כפופים]: דסבירא ליה לרבי יהודה דכל כמה דכאיף איניש טפי עדיף:

וביובל בשל יעלים: דסבירא ליה לרבי יהודה דביובל פשוט עדיף לסימנא דחרות ובהא לא דיינינן גזירה שוה אלא האי כדיניה והאי כדיניה ואיפסיקא הלכתא בר"ה כרבי יהודה וכדאמר רבי לוי שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים:

והוי יודע דיעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דתנא קמא ורבי יהודה לא פליגי אלא אי כל דכאיף איניש טפי עדיף או כל דפשיט איניש טפי עדיף ולרבנן דאית להו כל מה דפשיט איניש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהן פשוטין אלא ודאי לת"ק יעל לאו דוקא ולרבי יהודה נמי בשל זכרים לאו דוקא אלא ה"ה בכל שאר קרני הבהמות הכפופין וכל חד וחד אורחא דמילתא נקט ולדידן דקי"ל כרבי יהודה בעי כפופין:

ומיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובא או למצוה בלחוד שיש מי שאמר דכי היכי דת"ק דמתני' דלעיל ור' יוסי פליגי לעיכובא דת"ק ס"ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלומר דבשל פרה אפילו בדיעבד פסול ה"נ פליגי בהך מתניתין ת"ק ורבי יהודה דת"ק ס"ל דשופר של ר"ה דוקא פשוט אבל כפופין אפילו בדיעבד פסולין ורבי יהודה ס"ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפילו דיעבד פסולין ולפי זה כיון דאפסיקא הלכתא כרבי יהודה נקטינן דמצות ר"ה בכפופין אבל בפשוטין לא יצא וזהו דעת הרמב"ם ז"ל והוא מוסיף עוד שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטה דמתניתין שכך כתב בפ"א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש עד כאן ודבריו מתמיהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר' יהודה זכרים כפופין לאו דוקא דה"ה לשאר הכפופין ועוד דכפופין משמע דלא לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי (ד)מסתיים מתניתין ותני שופר של ראש השנה של יעל פשוט דמשמע דרבי יוסי ות"ק דידיה מודו בה הוה ליה למיתני בלישנא דפלוגתא ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר"ה של יעל פשוט ועוד לעכובא מנא לן הא בקרא לא כתוב בה לא כפוף ולא פשוט אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכולהו איקרי שופר ור' יהודה נמי היכי אמר דשל ר"ה לא מכשירים ביובל ושל יובל לא מכשירים בר"ה והא מיובל גמרינן ליה כדאיתא באידך פירקין בגמרא:

אלא ודאי האי פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת"ק ורבי יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדאמר רבי לוי בגמרא מצות שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אלמא כולא מילתא למצוה קאמרינן ולא לעכובא הלכך כיון דקי"ל כרבי יהודה נקטינן דשופר של ר"ה מצותו בכפופין:

ונמצינו למדין ג' דינים בשופר בדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפילו דיעבד פסול ואין צריך לומר אותן קרנים שכולן זכרות שהן פסולים דלאו שופר מיקרו אלא קרן ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בר"ה תוקעים בשל זכרים ומיהו כל הכפופין כשרים וכמו שכתבנו למעלה אבל למצוה מן המובחר בעינן של איל וכדאמר רבי אבהו לעיל למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא וליכא למימר בשל זכרים דקאמר רבי יהודה היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דא"ה כי אמרינן בגמרא מר סבר דהיינו רבי יהודה כל דכאיף איניש טפי עדיף הוה לן למימר רבי יהודה סבר של איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן:

ומיהו אע"ג דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאין לא דהא אמרי' בפ' במה מדליקין (דף כח א) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים הוא דהא אמרי' לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים דהא אמרי' בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צ"ע:

גמ' א"ר לוי שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים: דס"ל כר' יהודה במאי דאמר דכמה דכאיף איניש טפי עדיף הלכך שופר של ר"ה בכפופים וס"ל כרבנן דאמרי דר"ה ויוה"כ

דף ו עמוד ב

שוו אהדדי הלכך כיון דשופר של ר"ה בכפופין דיוה"כ נמי בכפופין:

מתני' שופר שנסדק ודבקו פסול: פרש"י ז"ל דהוה ליה כשני שופרות ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא"ה היינו דבק שברי שופרות אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד על פני כולו לארכו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי ומיהו לא מיפסל אלא בנסדק כולו אבל בנסדק קצתו ועדיין מקצתו קיים כשר והא דתניא בברייתא בגמ' דנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול לאו למימרא דמפליג בלרחבו ולא מפליג בלארכו דלארכו לעולם פסול בין נשתייר בין שלא נשתייר דאדרבה דוק מינה לאידך גיסא דלרחבו הוא דכי לא נשתייר פסול אבל לארכו אפילו לא נשתייר כשר והיינו דתנן סתמא דלגמרי משמע זו היא שיטת הרשב"א ז"ל אבל ה"ר יונתן ז"ל כתב דנסדק לארכו אפילו בכל שהוא פסול לפי שכשהוא תוקע בו מתבקע אע"פ שדבקו ולפי שיטה זו אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע וכן דעת הראב"ד בדרשא שלו ולכולהו פירושי כי תנן ודבקו פסול כ"ש שלא דבקו ודבקו לרבותא נקטיה לומר שאע"פ שדבקו לעצמו אפ"ה פסול שאין שם שופר עליו אלא כמו שמחבר חתיכת שופר ועשאה שופר דמי:

ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול: פי' אם מעכב את התקיעה עכשיו אפי' סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר והוה ליה קול שופר ודבר אחר ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה עכשיו אע"פ שהיה הנקב מעכב מתחילתו כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר ומיהו דוקא בשסתמו במינו כשר ומתני' ר' נתן היא כמ"ש בגמ' בס"ד ולא מצי' לפרושי שכל שמעכב את התקיעה קודם שנסתם פסול אע"פ שלאחר שנסתם אינו מעכב את התקיעה דהא בפלוגתייהו דר' נתן ורבנן אמרי' בגמרא בלישנא בתרא דרבי יוחנן דכי אמרי' שלא במינו פסול דווקא בשנפחת רובו אבל נשתייר רובו בין לרבי נתן בין לרבנן בין במינו בין שלא במינו כשר דבהא לא פליגי ובודאי נקב גדול כל כך אי אפשר שלא יהיה מעכב את התקיעה מתחילה קודם שנסתם ואי הכי מתני' אמאן תרמייה אלא ודאי אע"פ שמתחילתו היה מעכב כיון שעכשיו אינו מעכב כלו' שהסתימה מהודקת יפה הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שופר:

ירושלמי ניקב וסתמו רבי אבא בר זימנא בשם רבי זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר:

גמ' היה ארוך וקצרו כשר: והוא שנשתייר בו שיעור תקיעה:

העמידו על גלדו: גלד דק:

במקום הנחת פה: עובי השופר לצד פנימי שמניח לשם פיו קרי הנחת פה והצד החיצון מן העובי עצמו [שצפהו זהב לצד חוץ במקום הקצר ותרי גווני בחוץ קתני] קרי שלא במקום הנחת פה דליכא לפרושי שמה שבחוץ לגמרי חוץ לעובי בגב השופר קרי שלא במקום הנחת פה דא"כ היינו צפהו זהב מבחוץ:

מבפנים פסול: שהקול יוצא מן הזהב ולא מן השופר:

אם קול פנימי שמע יצא: פירוש אם קול פנימי לבדו שמע יצא ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהוה ליה קול שני שופרות:

לא תימא דהפכיה ככתונא: פירוש לא תימא דכי מיפסיל דוקא היכא דהפכיה ככתונא אבל הא לאו הכי לא מיפסיל דליתא אלא אפי' הרחיב את הקצר וקצר את הרחב מיפסיל וכ"ש היכא דאפכיה ככתונא דמיפסיל והכי איתא בירושלמי גרדו והעמידו על גלדו [כשר] לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו לא זה בטל חללו וזה לא בטל חללו ובירושלמי משמע דאפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא ותנא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה:

הוסיף עליו כל שהוא פסול: משום דהוו להו ב' שופרות:

רבי נתן אומר במינו כשר: משמע ודאי דכי מכשר רבי נתן במינו דוקא בשאינו מעכב את התקיעה דהא מדשקיל וטרי רבי יוחנן אליביה משמע דכוותיה סבירא ליה דכה"ג דייקינן במסכת שבת ואם איתא דר' נתן במינו מכשיר אפילו כשמעכב את התקיעה היכי מצי סבר לה כוותיה דהא ר' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסול וסתמא קאמר אפילו היכא דסתמו במינו אלא ודאי כדאמרן:

במינו כשר א"ר יוחנן והוא שנשתייר רובו וכו': הלכך להא לישנא ניקב וסתמו לא מתכשר אלא היכא דאיכא תלתא למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה ומיהו איכא לישנא אחרינא בגמ' דרבי יוחנן קאי אשלא במינו וקאמר דכי אמרינן שלא במינו פסול דוקא בשנפחת רובו מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר ולהאי לישנא בתרי למעליותא סגי סתמו במינו ואינו מעכב

דף ז עמוד א

את התקיעה אע"פ שנפחת רובו א"נ נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיעה אע"פ שסתמו שלא במינו ומיהו לעולם בעינן שלא יהא מעכב את התקיעה דמתניתין מלתא פסיקתא קתני דאי מעכב את התקיעה פסול ואילו הוה מתכשר בשום גוונא הוה תני לה:

ולענין הלכה נקטינן כרבי נתן דכיון דשקיל וטרי רבי יוחנן אליביה ובהני תרי לישני בעל הלכות ורב אלפסי ז"ל פסקו כלישנא קמא ולחומרא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות שופר וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באסורי כגון בגיטין וקדושין ושאר אסורין ואע"פ שהוא לישנא קמא אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא וכן פוסקים בכל מקום רבותינו הצרפתים כלישנא דמחמיר בתרי לישני בתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל אבל הרב רבי יצחק גיאות ז"ל פסק אף הכא כלישנא בתרא ולקולא:

אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר: פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן דכל מה שלמעלה ממנו כאילו נטל משם וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שופר אבל הרב בעל העטור ז"ל הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה וכן דעת הרב רבי יצחק אבן גיאות ז"ל:

כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן: והיינו טפח כדגרסי' בפרק המפלת (דף כו א) תני אושעיא זעירא דמן חברייא חמשה שיעורן טפח שליא ושופר וכו' שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכי תימא לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמשום הכי הוי שיעור טפח כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן דשיעוריה דטפח ד' בגודל ושית בקטנות כדאיתא במנחות [דף מא ב] וכשהוא אוחז אותו בד' אצבעות בינוניות מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים את השיעור ולא כדי שיאחזנו התוקע קאמר דא"כ הכל כפי מה שהוא אדם ואגרופו של בן אבטיח [כלים פי"ז מי"ב] ישנו כראש גדול של כל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני והוא טפח:

קדחו בזכרותו: עצם שבתוך השופר שלא הוציאו אלא נקבו מתחלה ועד סוף:

מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות: בור ודות חדא מילתא הוא אלא שהבור בחפירה ודות בבנין:

פיטס: חבית גדולה:

אם כוון לבו יצא: למאן דאמר בגמרא מצות צריכות כוונה האי כוון לבו היינו לצאת ולמ"ד מצות אין צריכות כוונה אם כוון לבו שיהא קול שופר בלבד סגי ושלא יהא סבור דחמור בעלמא הוא:

והקשו בתוס' אפילו כוון לבו [אמאי] יצא והא אמרי' בעירובין פרק כל גגות (דף צב ב) צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור והקשו עוד מדאמרינן בפרק כיצד צולין [דף פה ב] מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב (חנן) וכן לתפלה ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסקינן אי לענין צירוף דבפ' כל גגות תיקשי לריב"ל ואנן קי"ל כוותיה כדמוכח בסוטה בפרק ואלו נאמרין (דף לח ב) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכי תקשי מתני' לרב ותירצו דההיא דפרק כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב מפסקת ואין עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא כעומד מבחוץ ולריב"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקי"ל כריב"ל וקשיא להו [לרב] דהא קול מגילה תנן ומגילה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בי' ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן י' לפרסומי ניסא והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא י' קריאתה מיהא בעשרה הוא וממקום דאיכא (משום) פרסומי ניסא שמע לה ומש"ה יצא ואם לאו לא יצא:

ירושלמי א"ר יוסי ברבי חנינא לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון:

גמ' א"ר הונא ל"ש אלא וכו' אבל אותן העומדים בבור יצאו: דאותן העומדים בבור שומעין הן קול שופר לעולם ומסתברא דכי היכי דמפלגינן בבור הכי נמי מפלגינן בפטס דאותן העומדין בתוך הפטס יצאו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שופר חלק בבור ודות ובפטס לא חלק אפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו:

וגרסי' בגמרא אמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא ומוקמינן לה בגמרא בתוקע ועולה לנפשיה כלומר שהוא עצמו תוקע מקצת תקיעה בעודו בבור ובעודו תוקע יצא מן הבור והשלים התקיעה וכי תימא פשיטא דיצא דהא אמרינן דאותן העומדים בבור יצאו הא קמ"ל דלא חיישינן זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא והרב אלפסי ז"ל השמיטה לפי שהוא דבר שאינו מצוי וכתב הרב רבינו האי גאון ז"ל שדברים הללו היו צריכין להן בימי הגזירה והמלכיות שהיו מתייראין מהן מלתקוע בגלוי:

אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע: משום דמאיס:

ואם תקע יצא: דמצות לאו ליהנות נתנו לא נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו: וכי אמרינן דאם תקע יצא דוקא בע"ז או במשמשי

דף ז עמוד ב

ע"ז של עובד כוכבים דכיון דבבטול סגי ליה לא מכתת שיעוריה אבל בע"ז דישראל אמרי' בסוף פרק כסוי הדם (דף פט ב) דלא יצא משום דכיון דאין לה בטלה כתותי מכתת שיעוריה ובשופר בעינן שיעורא כדאיתא לעיל וה"ה דבשל תקרובת ע"ז דעובד כוכבים לא יצא דלית ליה בטלה עולמית דהא איתקש למת אלא ודאי בע"ז דעובד כוכבים א"נ במשמשי ע"ז דעובד כוכבים עסקינן וכגון שנטלו ע"מ שלא לזכות בו דאי נטלו לזכות בו מדאגבהיה קנייה והוה ליה כע"ז דישראל:

אמר רבא המודר הנאה מחבירו וכו' והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה: דמצות לאו ליהנות נתנו ואיצטריך לאשמועינן במודר הנאה מחבירו ומודר הנאה משופר דסלקא דעתך אמינא מודר הנאה מחבירו היינו טעמא דשרי לפי שאין דעתו של נודר לדבר מצוה כיון שלא פירש אבל הנודר משופר בפירוש ליתסר קמשמע לן וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכי שרי דוקא בתקיעות דר"ה שהן מצוה מן התורה אבל בתעניות לא ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן אלא שאין מחוורין דבריו דמכל מקום מצוה איכא מיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דוקא כגון שהוא תוקע מאיליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר לו המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותיה קא עביד ומהני ליה וראיה לדבר מדאמרינן בפרק אין בין המודר (דף לה ב) איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הן או שלוחי דשמיא הן למאי נפקא מינה למודר הנאה אי אמרת שלוחי דידן הא קא מהני ליה ואסיר ואמרי' נמי התם אלא מדעתיה דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דקא עביד שליחותיה אסור אלא ודאי הכא בתוקע מעצמו שלא בשליחותו של מודר עסקינן וכי אמרינן נמי דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפי' תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר של מצוה שאין השבועה חלה לבטל המצות אלא בכולל באומר שבועה שלא אשמע קול שופר:

והמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים: שאין כאן הנאה אלא קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף:

גרסי' בגמרא שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי הפסח שלא לכונת מצוה יוצא ידי חובתו וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גווני אלא ודאי כדאמרן וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן [בסנהדרין סב ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ואקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה כיון דמצות אין צריכות כונה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ואסקא רבא לשמעתא הכי אלא אימא לצאת לא בעי כונה לעבור כלומר על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה ומשום הכי הישן בשמיני בסוכה לא לקי דשלא בזמנו הוא ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דרבי זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכוליה עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באיניש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:

והרב אלפסי ז"ל כתב הא דרבי זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגא דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו: והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פירש איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא:

לפיכך כתב הרמב"ן [ז"ל] בספר המלחמות דאין הכי נמי דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא סבירא ליה לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליביה דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי פירכיה דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' מצות אין צריכות כונה ה"מ לצאת א"נ לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבא נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא ס"ל אלא דאתא לאשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרייהו דרבה ודרבא לא מכרעו לדידהו מאי סבירא להו למנקט לחומרא כרבי זירא טפי עדיף דסבירא ליה מצות צריכות כונה לצאת וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפרק ו' מהלכות חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דסבירא ליה דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמרא נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הלכך אע"ג דשופר מדחייא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:

אבל דעת הרבה מן הגאונים דקיימא לן מצות אין צריכות כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל [ומ"מ] כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאבעיא לן פ"ק דברכות (דף יב א) היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופרש"י אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ולא איפשטא ואמאי לא איפשטא נפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא שמע מינה דאע"ג דאין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין ולפי זה כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהא כוונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"צ עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שירצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

כהנים לוים וישראלים: בגמ' מפרש אמאי איצטריך למיתנינהו:

ועבדים משוחררים: אבל כי לא משחררי לא דכל מצוה שאין אשה חייבת בה אין העבד חייב בה:

וטומטום ואנדרוגינוס: שמא זכר הוא:

ומי שחציו עבד וחציו בן חורין: משום צד חירות שבו:

אנדרוגינוס מוציא את מינו: דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ולא שייך למימר ביה דאתי צד נקבות שבו ומפיק צד זכרות דחבריה ונמצא דאשה הוציאה [זכר] דשניהם בריה אחת הן ובריה זו מוציאה בריה כמותה:

טומטום אינו מוציא את

דף ח עמוד א

את מינו. טומטום אחר כמותו שאם יקרעו שמא ימצא זה [שתקע] נקבה וחברו זכר:

אף לעצמו אינו מוציא: דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו דהוה ליה כאילו אשה הוציאה זכר:

תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא: שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי:

חוץ מברכת הלחם: וה"ה לכל ברכת פירות שהנהנה חייב לברך ולא שייך בהו ערבים זה לזה שאין זה חובת אדם דלא לתהני ולא ליברך:

ברכת הלחם של אכילת מצה: שמברכין לפניה המוציא וברכת היין שמברכין לפני קידוש היום מהו ומיהו בברכת מצה עצמה דהיינו על אכילת מצה ובקידוש עצמו לא מיבעיא לן דחובה נינהו ומפיק אלא בברכת המוציא וברכת היין הוא דמיבעיא לן שאינן באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה ואי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה:

מאי כיון דחובה היא: אכילת מצה חובה עליו וכן קדוש היום חובה היא עליו ואי אפשר בלא הנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלוי' בברכת ההנאה ומפיק או דלמא ברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההנאות היא נוהגת:

לא יפרוס ברכת המוציא: כדאמרינן לעיל שאינו חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו:

סליקו להו ראוהו ב"ד

מתני' יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה: לא בירושלים ולא בגבולין ובגמ' מפרש טעמא:

התקין רבן יוחנן בן זכאי: כדי שלא תשתכח תורת שופר ומש"ה אתקין בשופר ולא תקון בלולב משום דאפי' כי ליתא בשבת איתא בשאר יומי אי נמי דמשום דשופר אתי לזכרון [עדיף] טפי מלולב:

אלא ביבנה: שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרין אבל לא בב"ד אחר:

גמ' מ"ט: במדינה לא והא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה:

גזירה שמא יטלנו וכו': ובמקדש לא גזרינן דאין איסור דרבנן נוהג במקדש ורבי יוחנן בן זכאי תקן שיהו תוקעין בב"ד משום דהתם נמי ליכא למגזר מידי דאימת ב"ד עליהן: שמא יעבירנו האי דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר משום דהתם אית ליה הכירא טפי: והיינו טעמא דשופר וא"ת מאי שנא הני דגזרינן ומאי שנא מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד' אמות ברה"ר י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהם ולא מדכר חד אחבריה מה שא"כ במילה ואע"ג דגזרינן בהזאת טמא מת שחל ז' שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים (דף סט א) התם היינו טעמא דנהי שאין הכל טרודין בהזאה הרי כולם טרודין בפסחיהם ולא מדכרו ליה: