קטגוריה:במדבר כא ז

[יא] ומתנונה. פירוש, נמשך בחליו:

[יב] וכי נחש ממית. ואם תאמר, אם כן למה לי נחש, ולמה לי לשום אותו על הנס, אחר שהיה תולה בזמן שהיו מכוונים לבם לשמים. ונראה לפיכך היה מצוה הקדוש ברוך הוא לשום על נס, כדי שיביט למעלה, שאי אפשר מי שמביט למעלה שלא יהיה רואה ומכוון לבו לשמים. ומה שאמר לעשות נחש, כי כאשר רואה דבר שהזיקו בעיניו, הוא מכוון יותר בתפילה על דבר שהזיקו כאשר הוא נראה לעינים. ולפיכך ציוה שישימו נחש על נס, שבשני המעשים האלו מכונים לבם לשמים; שעל ידי שיהיה על נס - יביט למעלה, וכאשר יהיה רואה המזיק - מכוין יותר בתפלה, ויתרפא:

אי נמי, דודאי הקדוש ברוך הוא רוצה לשלוח להם רפואה על ידי נחש, ואין לשאול בזה טעם, כי הוא מפעולת הניסים. אף על גב דהרמב"ן נתן טעם לזה, אין הטעם ההוא מוכרח, אלא נס הוא כמו שאר ניסים. רק מה שאמרו (ראש השנה דף כט.) 'בזמן שהיו מסתכלין כלפי מעלה', היינו שלא תחשוב כי הנחש מרפא בהבטה לבד, זה אינו, אלא כאשר היו מסתכלין אל הקדוש ברוך הוא, ומאמינים בהקדוש ברוך הוא אשר נתן להם רפואה, והיו משעבדים את לבם - אז בא להם, וזולת זה לא היתה באה להם הרפואה על ידי הבטת הנחש. ומה שאמרו (שם) 'וכי נחש מחיה', רוצה לומר שאין לפרש כי הנחש מחיה בלא שיסתכלו לשמים אל ה', דמאחר שהנחש דמות בעל חי, אין הקדוש ברוך הוא נותן כבודו לשום צורת בריה, כי לא יתן כבודו לאחר. ולפיכך לא היה הנחש מחיה רק אם יסתכל אל ה', ומאחר שהיו צריכין להסתכל כלפי מעלה - שוב לא נתן כבודו לאחר: