קבא דקשייתא ק

<< · קבא דקשייתא · ק · >>

קושיא ק

תמוה לי על התוס׳ כתובות (דף כ״ו) ד״ה אנן ובקידושין (דף ס״ו) ד״ה מאי, גבי ינאי, שהקשו על רש״י רק מכח המאן דאמר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ואיני יודע מה זה ענין לפלוגתת ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר (כתובות דף י״ג), והלא אף ר׳ אלעזר דסובר דהבת פסולה היינו רק הבת שנולדה מביאה זו שאנו מסופקין, ואז כיון שהספק חל על האם ועל הבת ביחד סובר ר׳ אלעזר דהאם בחזקת כשרות והבת נשארה פסולה. אבל ודאי מודה ר׳ אלעזר דאם האם נישאת אחר כך לכהן ודאי דהבת שתלד ממנו כשר, כיון שכבר פסקנו עליה שהיא כשרה מכח חזקת כשרות. וכמו שכתבו הקדמונים, הרמב״ן נדה (דף י״ח) וריטב״א עירובין (דף ל״ו) בשם הר״מ בר שניאור ובמשנה למלך סוף הלכות טומאת מת ובטו״ז וסמ״ג ביו״ד סימן א׳. ואפילו לשיטת התוס׳ עירובין (דף ל״ו) ד״ה העמד, היינו רק היכא שבדבר הב׳ יש חזקה להיפוך. מה שאין כן אם הדבר הב׳ אין חזקה לא להיתר ולא לאיסור ודאי דאזלינן בתר חזקה הראשונה. ואם כן, בינאי שנולד אחר כך מכהן שנשאה והאם היתה כשרה מכח חזקת כשרות, אם כן גם לר׳ אלעזר כשר הולד:

וגם יותר מזה מבואר, דאף בתרי ותרי הנישאת לאחד מעדים ואומרת ברי לי, הבנים כשרין כמו שכתב הב״מ סימן קנ״ב ס״ק ג׳. הגם דשם יש לדין על פי דברי הירושלמי פרק האשה שלום סוף הלכה ד׳, דקאמר: אין ברי דהיא שריא לך אבל הוי יודע דבניו דהאי גברא ממזרים, עיי״ש. אשר לפי הנראה הירושלמי מיירי בנישאת לאחד מעדים, וסובר דגם בגלוי לכל העולם אמרינן תרי כמאה ולא כש״ס דילן (יבמות קי״ז). ומבואר דלא כהב״מ. אבל בנידון דידן דנישאת מטעם חזקה, בזה בוודאי לכולי עלמא הוולד מותר גם כן. ואף דבנישאת במים שאין להם סוף דלא תצא, אם מת הבעל שוב אסורה להנשא לאחר דלא כהרדב״ז, כמבואר ברמב״ם פ״ב דיבום וחליצה הלכה כ״א. ונתקדשה לכהן עיי״ש, ועיין בש״ס סוף נדרים, דקאמר: ומודה רב ששת שאם נתארמלה אסורה לאכול בתרומה, אף דאכלה עד השתא, דליכא לעז דיאמרו כו׳. וכן הוא במשנה דדמאי פרק ד׳ משנה א׳, חשכה מוצ״ש לא יאכל עד שיעשר, אבל אין זה עניין לנידון דידן, דשם כל שאנו מתירין בשעת הדחק, כיון שאזיל השעת הדחק שוב אסורה. אבל ודאי לא אמרו חכמים שתדור עם בעלה ותוליד חללים וממזרים, ומכל שכן בנידון דידן דכבר התרת אותה בשביל חזקה. ודברי התוס׳ צע״ג מאוד:

ודע, דהמעיין ברא״ש סוגיא דפתח פתוח (כתובות ט׳) מבואר דסובר, דהא דר׳ יוחנן מכשיר גם בבתו לאו מטעם דחזקת האם מועיל להבת, רק מטעם ברי לבד אף בלא חזקה כלל מועיל להתיר, עיי״ש במסקנת הרא״ש שהסכים לדברי הר׳ יונה. ומה שכתב הרא״ש מקודם דטעו תלמידיו לכתבו בשמו כי לא אמרה מעולם, כוונת הרא״ש כיוון דהתלמידים כתבו זאת מהמימרא דר׳ אלעזר בפתח פתוח, על זה שפיר כתב הרא״ש דטעו, כיון דר׳ אלעזר גופיה סובר (בדף י״ג ע״ב) דהבת פסולה כיון דאין בה חזקה דכשרות. ולמה תהיה נאמנת לומר נאנסתי? והרי אין כאן חזקה. ומה דתמה הקרבן נתנאל דלמה אין כאן חזקה, נראה לי בכוונת הרא״ש דטעמו מכח ספק טומאה ברשות היחיד, כיון דאסורה מחמת טומאה, מה שאין כן בפנויה. אבל אחר כך מסיק הרא״ש לדינא דקיימא לן כר׳ יוחנן דכשר אף בלא חזקה כלל. כן נראה לי בכוונת הרא״ש, ועיין בנודע ביהודה תניינא סי״ד. ודע, מה שמסופק הפרי מגדים הנ״ל בנאסר מספק ובדבר הנולד אחר כך יש חזקה, אי אזלינן בתרה כיון שהספק רק על דבר שאין לו חזקה, יש להוכיח מדברי ר״ש ריש נדה שסובר במקוה שנמדד דתולין אם המקוה היתה רשות היחיד, ואם המקוה ברשות הרבים טהור, כמבואר ברש״י גיטין (דף ל״א). הרי דאין אנו משגיחין על הטהרות של אחר כך, ומדר׳ שמעון נשמע לרבנן בדבר שאי אפשר להיות, או בספק איסור, דלעולם לא אזלינן רק בתר לידת הספק. ואף דמתוס׳ מנחות (דף כ״ג) ד״ה שחיטה מוכח להיפוך, היינו כיון דשם נולד הספק גם עכשיו אם נגע בחתיכת הנבילה או בשחוטה:

אך באמת זה אינו. כיון דכבר היה שני החתיכות טמאים מספק, ודאי דאינו מועיל מה שנעשה עכשיו ספק טומאה ברשות הרבים, כמו שכתב הש״ך ביורה דעה סימן קי״א ס״ק ד׳. ועל כרחך דהספק על החתיכות נולד רק עכשיו אחר שנגע באחד מהן ולא שייך כבר אסרת. וכיון שכן אפשר דדברי התוס׳ הנ״ל נכונים. כיון דספיקא דתרי ותרי נולד רק עכשיו על ינאי. ובזה שפיר לר׳ אלעזר נשאר ינאי פסול. ודווקא אם היינו דנין על האם קודם שנשאת לכהן, אז כבר חל עליה פסק בית דין שהיא כשרה והוולד הנולד אחר כך כשר. מה שאין כן אם הספק נולד אחר שנולד הוולד:

אבל באמת כל זה ליתא, דהרי לפום ראייתו מר״ש במקוה שנמדד, ושם נמצא המקוה חסרה אחר שכבר עשו טהרות, ועם כל זה אין אנו משגיחין על הטהרות היכן נעשו, רק על המקוה היכא עומדת בשעת טבילת הטמא. דאז שפיר חל על הטובל שם ספק כיון דאי אפשר לעמוד עליו, וכמו שכתב הישועות ישראל סימן ל״ה לחלק בין מסוכן לבקעה דש״ס ב״ב (דף קנ״ג). וסברתו הוא כעין סברת הרמב״ן (שבועות מ״ב) גבי מה שהנחת אתה נוטל. ולזאת דברי התוס׳ דקידושין וכתובות וגם דברי התוס׳ מנחות (דף כ״ג) הנ״ל צע״ג: