ש"ך על יורה דעה קיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה קיא |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) מאיסור דרבנן. דספק דרבנן קי"ל לקולא:


(ב) כגון שומנו של גיד. וגבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש להם עיקר בדאורייתא כ"כ הרשב"א בת"ה:


(ג) ואפילו אם ההיתר שבקדירה כו'. כתב הנ"י פ' הערל דאפשר דלענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב עכ"ל ומביאו בד"מ:


(ד) וכן הדין כו' מאלו הב' חתיכות כו'. נראה דכאן מיירי דהב' חתיכות היו ניכרות בפני עצמן קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כל א' וא' דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ס"ס דין כ"א ומ"ש הפרישה ס"ב דמיירי דהב' חתיכות נתערבו מתחלה זה בזה קאי להדיא אב' קדרות דאפילו דיינינן כ"א כגופו של איסור מ"מ הא אפילו בחתיכה א' איכא ספיקא דרבנן לקולא בב' קדרות משא"כ בקדרה א' ודו"ק:


(ה) ואין ידוע לאיזה נפלה כו'. אפי' אם החתיכות ראויות להתכבד דמה"ת גם היא בטילה אלא דרבנן אמרו שהחה"ל אינה בטלה ובספק כזה שהקדרה א' של נבלה לא אמרו עכ"ל פרישה ס"ד ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וב' קדרות דינא הכי וכ"כ הנ"י שם דבב' קדרות א' של שחוטה וא' של נבילה ולפניהן חתיכה של נבילה וחתיכה של שחוטה ונפלו זו לזו ואין ידוע לאיזה מהן נפלו דמדאורייתא בטל ברוב תלינן לקולא כיון דאיכא רבייה ואפילו בחתיכה חשובה דאפילו דבר שבמנין מדאורייתא חד בתרי בטל עכ"ל וכיון דמתיר באיסור דאורייתא ברבייה כ"ש באיסור דרבנן עצמו ונ"ל דה"ה בב' חתיכות וקדירה א' מותר אפילו אין חד בחד דהא מ"מ ס"ל ספק דרבנן לקולא ואדרבה בזה אמרינן טפי ספק דרבנן מבב' קדרות כמ"ש לקמן ס"ק ו' מתה"א ע"ש:


סעיף ב[עריכה]


(ו) בד"א שתולין ככל אלו כו'. כל זה הוא לשון הטור מת"ה אבל קשה לי דמדברי הרשב"א בתה"א לא משמע כן דלא הזכיר שם אלא ב' קדרות ואח"כ כתב (דף קי"ג סוף ע"א) וז"ל וקשיא באיסור דרבנן ל"ל רוב לריש לקיש ואפילו חד בחד לר' יוחנן הא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ושנינו בתוספתא היו לפניו ב' מדוכות אחד של חולין וא' של תרומה ונתן מאחד מהן ואינו ידוע מאיזה מהן נתן הרי אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזו א"א בכי האי גונא ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל אלמא דדוקא בב' קדרות משום דבודאי נפל שם איסור אלא שאין ידוע לאיזו בעינן חד בחד לר' יוחנן אבל בב' חתיכות וקדירה א' שי"ל שלא נפל כלל האיסור לקדירה מותר אפילו האיסור רבה על ההיתר דומיא דנתן משתי מדוכות ואינו ידוע מאיזה מהן וגם בת"ה הקצר (בית ד' שער ב') לא כתב האי בד"א דכשהאיסור רבה על ההיתר אין תולין כ"כ להקל אלא אב' קדרות ואע"ג דכתב שם בתר הכי היו ב' חתיכות וקדרה א' כו' מותר שאני אומר של היתר נפלה כאן ואע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה שנפלה כאן וכמו שביארנו עכ"ל ונראה שמכאן הוציא הטור מדכתב וכמו שביארנו וגם מדכתב ואף ע"פ שאין ההיתר רבה על החתיכה כו' ולא כתב רבותא ואע"פ שההיתר פחות מהחתיכה אלמא דבב' קדרות וב' חתיכות בקדרה א' דין אחד להם אבל א"א לומר כן כדמוכח בתה"א וכמ"ש והטור לא ראה התה"א כמ"ש האחרונים בכמה דוכתי וגם מדבריו בקצר נראה כן דאם איתא דס"ל דדין א' להם ה"ל לערבינהו וליתנינהו וה"ל לסדר ב' קדרות וקדרה א' כולה בחד בבא כמו שסדר הטור ולא ה"ל להפסיק שם בהרבה דינים אחרים אלא מדהפסיק הענין ש"מ דבב' חתיכות וקדרה אחת אפילו חתיכת האיסור רבה על הקדרה מותר ומ"ש כמו שבארנו לא קאי אלא אמ"ש קודם לכן דבדרבנן אמרינן שאני אומר וע"ז קאמר וכמו שבארנו דאמרינן בדרבנן שאני אומר והא דקאמר אע"פ שאין ההיתר רבה כו' אה"נ דאפילו ההיתר פחות שרי אלא נקט הכי משום דבעי למיתני בסיפא ואם הוא איסור של תורה אין מתירין עד שירבה ההיתר על האיסור והרא"ה בב"ה שם חולק על הרשב"א וס"ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש:


(ז) אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות בחתיכה א' וב' קדירות היכי משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י"ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן ובדרישה כתב בע"א ע"ש:


סעיף ג[עריכה]


(ח) עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כו'. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס"ד:


סעיף ד[עריכה]


(ט) היו שתי הקדרות ממין אחד כו'. לאו דוקא אלא בא לומר שקדרת ההיתר הוא אינו מינו של חתיכת האיסור ואה"נ אם קדרת האיסור אינו מינו של קדירת ההיתר ואינו ידוע להיכן נפל ה"ל ספיקא דאורייתא:


(י) שתי הקדרות כו'. וה"ה בקדרה אחת וב' חתיכות וחתיכת האיסור אינו מינו של הקדרה ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וק"ל:


סעיף ה[עריכה]


(יא) אסורות שתיהן. לפי שאין אנו אומרים שאני אומר אלא היכא שאנו תולין את האיסור באיסור אין אנו אוסרים את האיסור יותר ממה שהיה כבר אבל כאן ששתיהן של היתר אם אתה תולה האיסור בא' ומתיר השני הרי אתה אוסר א' מהן מהיתירו וא"כ כיון שאתה אוסר עכ"פ אחד מהן מאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא וע"כ שתיהן אסורות כ"כ הטעם הרשב"א בתה"א וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ץ סעיף מ"ג וכ"כ גבי כתם ע"ש ולפ"ז משמע להדיא דאפילו שתי הקדרות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר דהאיסור לתוך הקטנה נפל דסוף סוף אתה אוסר אחת מהן מהיתירא ומאי חזית כו' וכן הרשב"א והנמשכים אחריו לא חלקו כלל בזה וכן נראה לי ודלא כאו"ה כלל כ"ט דין ה' שכתב שתולין להקל שעל הקטנה נפל ע"ל סי' ר"א סעיף ס"ח וע"ג:


(יב) אבל אם יש באחת מהן כו'. שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בה כדי לבטל טור מתה"ק והיינו דוקא באיסור דרבנן אבל בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר דהספק דאורייתא לחומרא כדלקמן ס"ק י"ד:


(יג) שתיהן מותרות. ואין חילוק בין אם שתי הקדרות של אדם אחד או של שני בני אדם עכ"ל טור מתה"ק ובארוך מבואר שכתב כן לאפוקי הרמב"ן דס"ל דבשל ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפילו אין בשום אחד מהן לבטל אנו מתירין לכל א' וא' ותולין דבשל חבירו נפל וע"ל ס"ק י"ט דהעיקר כהרמב"ן והקשה הב"ח אמאי לא אמרינן דשתי הקדירות מצטרפין לבטל כשהם של אדם אחד כדלקמן ס"ס זה ותירץ דהכא כיון שיש ב' חתיכות גרע טפי וכ"כ מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הפרישה ס"י ולא מסתבר לחלק בכך גם בדברי הרשב"א בתה"א משמע דאין חילוק בזה אלא נראה דלא מיירי כאן אלא מדין שאני אומר אבל מדין צירוף לא מיירי כלל הכא ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכמ"ש בס"ק י"ח וכ"כ בד"מ ובדרישה ס"ט שוב ראיתי בדברי מהרש"ל פג"ה סי' נ"ו שהוא עצמו חזר מדבריו ופירש כדברי אלא שאח"כ כתב בסוף הסימן דלענין הדין סברא חזקה היא דבב' נפילות אין מצטרפין ע"ש וסברא זו צל"ע וכן בד"מ שהבאתי לקמן ס"ק י"ח משמע להדיא דגם בב' נפילות מצטרפין:


סעיף ו[עריכה]


(יד) אני אומר למקום איסור הראשון כו'. הקשה הב"ח דמאי קמ"ל הא כ"ש הוא ממ"ש לעיל ס"א דבשתי קדירות א' של היתר וא' של איסור וחתיכה א' של איסור דתלינן שנפל איסור לתוך האיסור וכ"ש כאן דאיכא למימר דלמקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני ותירץ דהכא אשמעינן אפילו באיסור דאורייתא תלינן לקולא לומר דלמקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג דכל מ"ש בסעיף ה' וסעיף ו' אין לחלק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא עכ"ל ואני תמה היאך אפשר לומר בדאורייתא שאני אומר והלא ש"ס ערוכה רפ"ק דפסחים דף י' ומוסכם מכל הפוסקים דלא אמרינן שאני אומר בדאורייתא ומה בכך שנפל מתחלה איסור א' לשם הא כל ספיקא דאורייתא לחומרא ועוד תימה אמאי נימא בס"ד באיסור דאורייתא שנפל למקום שיש בו כדי לבטל ועיינתי באו"ה שם וראיתי שלא כתב כמ"ש הב"ח רק אחר שהביא הדברים שבסעיף ה' וסעיף ו' כתב ונראה שבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאורייתא או דרבנן עכ"ל ונראה דבא לומר דל"ת כיון דהרשב"א והנמשכים אחריו לא כתבו דאיסור דאורייתא ושיעור דרבנן דינו כאיסור דרבנן רק בב' קדרות שאחת מהן של איסור אם כן דוקא כשהיה קדירה אחת מוחזקת כבר בשל איסו' אנו אומרים דאין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ושיעור דרבנן כגון מין במינו ברוב אבל כאן דהקדירות הם של היתר א"כ נימא דוקא באיסור שהוא ממש דרבנן תולין להקל אבל לא באיסור דאוריית' ושיעור דרבנן קמ"ל דליתא אלא בכל זה אין חילוק בין איסור דאוריית' ושיעור דרבנן או איסור דרבנן ובהכי ל"ק נמי מה שהקשה הב"ח די"ל דאשמועינן הכא דאע"פ שהקדירה היתה כבר מוחזקת בהיתר אלא דהשתא בנפילה איתרעי אפ"ה תלינן לקולא אבל באיסור דאורייתא ממש ודאי אין תולין להקל:


(טו) שתיהן אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל וכמו שנתבאר בסעיף ה' ע"ש:


סעיף ז[עריכה]


(טז) שתיהן מצטרפות. וה"ה אפילו ק' שכל שנכנס בספק מחמת איסור מצטרף לבטלו טור מתה"ק ובארוך כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהן לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהן לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל שאפילו את"ל דבתוכה נפל מותרת היא לולי המדה שאני אומר בשל אותו שיש בו כדי לבטלו נפל עכ"ל ומביאו ב"י ואע"ג דכתב שם עוד תירוץ אחר מכל מקום לענין הדין אפשר דשניהם קיימים וגם בד"מ הביא תירוץ זה בפשיטות והבאתי בס"ק י"ח ותו דהרא"ה בב"ה הסכים לתירוץ זה ולפ"ז היכא דל"ל שאני אומר כגון שהוא איסור דאורייתא אסור וגם בלאו הכי הרא"ה חולק על הא דב' קדירות מצטרפות וכמ"ש בס"ק כ':


(יז) מצטרפות כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר וחלב ולא בשאר איסורים אבל לדידן דקי"ל חנ"נ בכל האיסורים אין מועיל צירוף אפי' נתערבו הקדרות אח"כ שוגג יחד עכ"ל וקשה דהא כל האחרונים האו"ה סוף כלל כ"ו ומהרש"ל פג"ה סי' נ"ז והרב בת"ח ריש כלל נ"א והעט"ז כולם העתיקו דברי הרשב"א בסתם דב' קדרות מצטרפים ודוחק לומר דנ"מ דמשכחת לה בשנתערב יבש ביבש ואין בא' מהן רוב ויש בשניהם רוב דמצטרפים דביבש לא אמרינן חנ"נ כדלעיל סי' צ"ב ס"ד בהג"ה דהא בב' קדרות איירי דהיינו בלח וגם דוחק לומר הא דסתם כאן הרב כהמחבר היינו ע"פ מ"ש בסי' צ"ב ובמקום הפסד גדול אין לומר חנ"נ בלח דא"כ למה הביא הרב כלל כאן דעת היש מחמירין דהא בלאו הכי אין להתיר אלא במקום הפסד גדול ועוד דבד"מ תמה על המחמירים וסיים ולא ידעתי טעמו ואם קבלה היא נקבל ואם איתא הא רוב הפוסקים סוברים דאמרינן חנ"נ בלח וכמ"ש הרב בסי' צ"ב אלא נראה ברור דאפילו לפי מאי דקי"ל חנ"נ מצטרפים דלא אמרינן חנ"נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידענו להיכן נפל א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואין אותו כאלו הוא כבר מעורב כדכתב הטור מתה"ק וא"כ כיון שרואין אותו כאלו הוא כבר מעורב קודם הנפילה הרי הוא כאלו נפל מתחלה לקדרה שיש בה לבטל האיסור וראיה ברורה לדברי מדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א דין ט' כמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' וע"ש (ול"ד למ"ש בסי' צ"ט ס"ק ט"ו דהיכא דנ"נ אע"ג דניתוסף אחר כך היתר קודם שנודע אסור דשאני התם דנודע אחר כך להיכן נפל וא"כ בשעת נפילה לא נכנס הכל בספק משא"כ כאן שלא נודע מעולם להיכן נפל א"כ נכנס הכל בספק וק"ל):


(יח) עתיד להתערב כו'. כתב העט"ז נ"ל דאפילו של אדם א' נמי אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שהיה א' תבשיל של חלב וא' של בשר אין מצטרפין ואפילו בשניהם של בשר ואדם א' לא יאכלם עד שיערבם יחד ואז נתבטל האיסור בטעמו ממש מיהו יכול לערבם לכתחלה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שהרי האיסור כבר נתבטל ע"י צירוף עכ"ל וכ"מ בד"מ אמ"ש הטור והמחבר בסעיף ה' אבל יש בא' מהן כדי לבטל כו' וז"ל נראה דכאן מיירי שאין ב' הקדדות מין א' ולכך לא מצטרפים ביחד לבטל אבל כשהן מין א' ועומדין להתערב ביחד שניהם מצטרפים לבטל האיסור אם הם של אדם א' ומדברי הרשב"א שהביא ב"י יש לפרש בתירוץ אחר דלא אמרינן שב' הקדרות מצטרפים לבטל אלא כששניהם בספק איסור דהיינו שאין בכל א' לחוד לבטל האיסור אבל אם יש בא' מהן לבטל לא אמרי' דמצטרפי' כן תירץ הרשב"א עכ"ל ומשמע מדבריו דכל שהם שני מינים אע"פ שמותר לערבן כל שאין דרכו להתערב אין מצטרפים וכ"כ מהרש"ל פג"ה ס"ס נ"ו וז"ל וה"ה ענינים שאין עומדים להתערב אע"פ שהכל מין א' הוא אלא שזו נתבשל במתיקות וזו בקיוהא בחומץ או בכה"ג אין מצטרפים עכ"ל ונראה דגם דעת העט"ז כן ולא נקט בשר וחלב אלא לדוגמא וה"ה לכל דבר שידוע שאין דרכו להתערב:


(יט) של ב' בני אדם כו'. כתב הב"ח דלא מיירי הרשב"א אלא באיסור דאורייתא לכן לא כ' להתיר אלא באדם א' אבל באיסור דרבנן אע"ג דאין מצטרפין מ"מ תולין להקל בשני בני אדם כשבאו בזה אחר זה עכ"ל וליתא ולא עיין בתה"א (דף קי"ג ע"ב) שמבואר שם דאפילו באיסור דרבנן אין תולין להקל בב' בני אדם שבאו בזא"ז בב' קדרות של היתר או יותר מטעם דכיון שע"כ צריך אתה לאסור א' מהן מהיתרא כולן אסורות דמאי חזית דאסרת להאי דלמא איפכא והלכך כולן אסורות וע"ש ומ"מ דברי הרשב"א צל"ע ולפעד"נ דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א שם דפירש דהך דליטרא קציעות מיירי בשהן של אדם א' או ב' בני אדם ובאו לשאול בבת א' אבל באו בזא"ז תולין להקל ובשיש קדרה א' של איסור אפילו באו בבת א' תולין להקל עכ"ד דהכי מוכח להדיא רפ"ק דפסחים (דף י') וס"פ האשה שנתארמלה (דף כ"ו) דאפילו בשניהם של היתר תולין להקל באיסור דרבנן כשבאו זא"ז ע"ש ומה שהשיג עליו הרשב"א דא"כ ה"ל לפרושי בהך מתני' דליטרא קציעות דמיירי באדם א' או בבת א' לק"מ דלא מיירי התם מדין תולין להקל כלל אלא מדין צירוף דפליגי התם ר"א ורבי יהושע אי התחתונות מעלות העליונות וכן מה שהקשה עליו עוד הרשב"א מהא דבב' בני אדם אין מצטרפין כיון שאינם עתידים להתערב ולפי דברי הרמב"ן א"צ צירוף כלל נמי לק"מ דהתם נמי לא מיירי אלא מדין צירוף ולא מדין תולין להקל ומיירי כשבאו שניהם בבת א' וכל זה ברור וכן פסקו בהגהמ"ר דחולין דאפי' ב' קדרות של היתר תולין להקל בב' בני אדם בזא"ז באיסור דרבנן ופסקו הב"ח ואפשר גם הט"ו ושאר האחרונים שהעתיקו דברי הרשב"א מודים לזה שאע"פ שהטור העתיק נמי גבי ב' קדרות של היתר ואין חילוק בין הן של אדם אחד או ב' בני אדם י"ל דמיירי באיסור דאוריית' וכן מה שהעתיקו כאן דבשני בני אדם אסורים נראה דמיירי כשבאו בבת א' וכדפרישית):


(כ) ולצורך הפסד. היינו הפ"מ כמ"ש בסימן ק"ח ס"ק י"ב ע"ש וכן נראה בדין דאין להתיר אלא במקו' הפ"מ דהא הרא"ה בבדק הבית (דף קי"ג ע"ב) חולק על הרשב"א בזה וז"ל והא דאמרינן שתי קופות מצטרפות לא נאמרו קולות הללו אלא באיסורי דרבנן או באיסור תורה ושיעורי דרבנן וכן יבש ביבש דלית בה טעמא או לח ואית בה ס' (אלא דתרומה וכה"ג שיעורן יותר מס') אבל היכא דאית בה טעמא ודאי כל היכא דיהיב טעמא או שראוי ליתן טעם כגון לח בלח במין במינו ואין ס' לא אמרינן ביה הני קולי אפילו באיסורי דרבנן ולא הוזכר דין זה בשום דבר שישבו כדי ליתן טעם דטעמא לעולם לא בטל או ראוי לנתינת טעם אע"ג דליכא טעמא כגון מין במינו עכ"ל ואע"ג דבעל משמרת הבית כתב עליו שכמה שגגות יש בדבריו ושאין סדר בדבריו הלא נודע דבעל משמרת הבית הוא הרשב"א שחבר תורת הבית והוא נוגע בדבר ע"ש וכה"ג כתבו הפוסקים דדוקא בערלה ותרומה וכה"ג אמרינן שהאיסור מעלה ההיתר אבל לא באיסור שיש בו כדי ליתן טעם אפילו מין במינו כיון שיש בו ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו וטעמא לא בטיל והבאתי דבריהם בסימן צ"ט ס"ק כ' ע"ש: