צדקת הצדיק/סה
האדם צריך למסור נפשו לה' יתברך, שאם אינו כרצון ה' יתברך – אז מוסכם לילך מן העולם, כדבר שנאמר: "וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם" (תהלים קלט, כד), וכענין זה אמר יונה: "טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד, ח).
וזה ענין נפילת אפים אחר כל תפלה, וא' ואיתא\ואמרינן בזוהר ריש "קרח" כי נפילת אפים הוא מסירה עצמו למיתה, וגם בפשוט ירמוז לזה. ומשה ואהרן נפלו על פניהם ב' פעמים שם בפרשת קרח. כי ר"נ איש חטאו בנפשותם. ורז"ל אמרו: קרח שפקח היה כו'. והנה גם הר"נ איש לא שוטים היה, כמשז"ל שהיו ראשי־סנהדראות. ואמרו ז"ל (במ"ר) שהיו בכללם ה־י"ב נשיאים, וכן מורה לשון־הכתוב (במדבר י"ז, ו'): "אתם המיתם את עם ה'", והם רק יחידים, וקראום "עם ה'" לפי ששתולים כנגד כל העם, והאמינו למשה רבינו ע"ה שיכול להענישם, אבל הם חטאו בנפשותם, כענין שאמרו בנזיר חטא על הנפש, פירוש: מתחייב בנפשו. והיינו: שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו, ויהיה מדרגה זו ש"כל העדה כולם קדושים" (במדבר ט"ז, ג'), וחשבו שכבר הגיעו לכך [כי באמת לולי שגרם החטא היו על מדרגת לעתיד, כמשאז"ל], ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת, שאם באמת אינם במדרגה זו אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת [וזהו קרח שפקח היה – פירוש: "פקח" בכל מקום בדרז"ל "ערום", כמו: "אי פקח הוא" כו' (כתובות פח.). שטעם מעץ הדעת טוב ורע, ואכמ"ל עוד] ולכך אף־על־פי שנקראו "חוטאים" בשביל זה בנפשותם, מכל מקום מעלה גדולה הוא, ולכך זכו שהמחבות שלהם נעשו צפוי למזבח. ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו'. וכן אחר־כך הרומו וגו'. והקשה הרמב"ן: וכי אין ביד ה' להצילם והם תוך העדה. אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בענין המסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו עמהם. ולכך תיכף למאמר: הבדלו והרמו – הרגישו בזה ויפלו על פניהם. ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו למיתה. רצו לעשות בזה כמעשיהם: