צדקת הצדיק/סה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · סה· >>

האדם צריך למסור נפשו להשי"ת - שאם אינו כרצון השי"ת אז מוסכם לילך מן העולם, כדבר שנאמר וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם (תהלים קלט, כד). וכענין זה אמר יונה טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (יונה ד, ח). וזה ענין נפילת אפים ‏אחר כל תפלה, וא' בזוהר ריש קרח, כי נפילת אפים הוא מסירה עצמו למיתה, וגם בפשוט ירמוז לזה. ‏ומשה ואהרן נפלו על פניהם ב' פעמים שם בפ' קרח. כי ר"נ איש חטאו בנפשותם. ורז"ל אמרו קרח ‏שפקח הי' כו'. והנה גם הר"נ איש לא שוטים הי', כמשז"ל שהיו ראשי סנהדראות. ואז"ל (במ"ר) שהיו ‏בכללם הי"ב נשיאים, וכן מורה לשון הכתוב אתם המיתם את עם ה'. והם רק יחידים וקראום עם ה', ‏לפי ששתולים כנגד כל העם, והאמינו למשרע"ה שיכול להענישם, אבל הם חטאו בנפשותם, כענין שאמרו ‏בנזיר חטא על הנפש, פי' מתחייב בנפשו. והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו, ויהי' ‏מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים, וחשבו שכבר הגיעו לכך [כי באמת לולי שגרם החטא היו על ‏מדרגת לעתיד כמשאז"ל] ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת, שאם באמת אינם במדרגה זו ‏אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת [וזהו קרח שפקח הי'. פי' פקח בכל מקום בדרז"ל ערום, ‏כמו אי פקח הוא כו' (כתובות פח.). שטעם מעץ הדעת טו"ר, ואכמ"ל עוד] ולכך אע"פ שנקראו ‏חוטאים בשביל זה בנפשותם, מ"מ מעלה גדולה הוא, ולכך זכו שהמחבות שלהם נעשו צפוי למזבח. ‏ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו'. וכן אח"כ הרומו וגו'. והקשה הרמב"ן וכי אין ביד ה' להצילם והם ‏תוך העדה. אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בענין המסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו ‏עמהם. ולכך תיכף למאמר הבדלו והרמו, הרגישו בזה ויפלו על פניהם. ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו ‏למיתה. רצו לעשות בזה כמעשיהם: ‏