פסחים מ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תרי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבה בציריא דחברתה ולא סליק להו דיקולא דמיא מארבע רוחתא ואתי לידי חימוץ ואמר אביי לא ליחרוך איניש תרי שבולי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהאי ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ אמר לי' רבא א"ה אפילו חדא נמי דילמא נפיק מהאי רישא ובלע אידך רישא אאלא אמר רבא מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין והדר ביה אביי מההיא דכל אגב מדלייהו לא מחמצי דאמר אביי האי חצבא דאבישנ' סחיפא שרי זקיפא אסור רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין ת"ר באין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי א"ר חסדא אמר מר עוקבא גלא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו נתבקעו ממש אמר רבה בעל נפש לא ילתות מאי איריא בעל נפש אפילו כולי עלמא נמי דהא תניא אין לותתין שעורין בפסח הכי קאמר דבעל נפש אפי' חיטין דשרירי לא ילתות א"ל ר"נ מאן דציית ליה לאבא אכיל נהמא דעיפושא דהא בי רב הונא לתתי ובי רבא בר אבין לתתי ורבא אמר אסור ללתות אלא הא דתניא אין לותתין שעורין בפסח שעורין הוא דלא הא חיטי שרי לא מיבעי' קאמר לא מיבעיא חיטין כיון דאית ביה ציריא עיילי בהו מיא אבל שערי דשיעי אימא שפיר דמי קמ"ל הדר אמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר נקיה בלא לתיתה איתיביה רב פפא לרבא הקמחין והסלתות של נכרים של כפרים טהורים ושל כרכין טמאין דכפרים מ"ט לאו משום דלא לתתי וקא קרי ליה סולת תרגומא אקמחא בתר דנפיק אמר מ"ט לא אימא ליה מהא דאמר רבי זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי להו סולת הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפייה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה האלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא
רש"י
[עריכה]
תרתי חיטי - גרעיני חיטין אלא חדא חדא חיטתא:
דילמא אתיא חדא ויתבה בציריא דחברתה - בסדק של חברתה:
דיקולא דמיא - רתיחת המים:
ציריא - סדק כמו טייליא חריפא דמצרי זיקי דמסכת ע"ז (דף ל.):
אי הכא אפילו חדא - שבולתא נמי לא ליחרוך:
דילמא נפקי מיא - מחיטי דברישא חדא ובלעי חטים דאידך רישא:
ה"ג והדר ביה אביי דכל אגב מדלייהו לא מחמעי - כל דרך נפילתם לא מחמעי:
חצבא דאבישונא - כד שמייבשין בתוכו קליות בתנור:
סחיפא שרי - אם פיו כפוי למטה שהיו המים הנפלטין מן הקלי על ידי חום האור זבין ויוצאין לחוץ שרי:
זקיפא - שיהא זוקף כדרכו אסור שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין ומדאמר אביי סחיפא שרי משום דדייבי אבראי שמע מינה הדר ביה ממאי דאמר לעיל לא ליחרוך איניש תרתי שיבלי דהני נמי דייבי מיא ושרקי ונפלי ולא מיבלעי באידך:
נתבקעו - מחמת הניפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ:
שורן בחומץ - אם רואה שנופחות שורן בחומץ:
וחומץ צומתן - אשטריינ"ב (אישטריינ"ט: מְצַמֵּק) בלע"ז ואינו מניחן להחמיץ:
והן מתבקעות מאיליהן - שאינן יכולות לעמוד מפני ריח היין:
בדורא דבי בר חשו - בכפר של אותו האיש:
נתבקעו ממש - כלומר דאין אסורות אלא נתבקעו ממש ואותן לא מבוקעות ממש היו והתירן:
אמר רבה גרסינן:
בעל נפש - חסיד:
הכי קאמר אפילו חיטי - שהן קשין משעורין ואין ממהרין להחמיץ בעל נפש לא ילתות אבל דלאו בעל נפש דלא מחמיר על נפשיה כולי האי:
דשרירן - קשים:
לאבא - רבה הכי קרי ליה לשון רבנות:
מאן דצאית ליה לאבא יאכל לחם עיפושא - כלומר לא תהא סולתן נקיה:
דהא בי רב הונא לתתי - כולה רב נחמן אמר לה:
ורבא אמר אסור ללתות - לכולי עלמא:
דשיען - שחלקין הן:
והדראה - קיבר:
של כפרים טהורים - לפי שאין מקפידין על סולתן לעשותן נקיה כל כך ולא לתתי לחיטי דידהו ונמצא שלא הוכשרו וקא קרי להו סולת אלמא אפשר לנקיה בלא לתיתה:
בתר דנפק - רבא מבי מדרשא:
אמר - רב פפא נצטער בעצמו מדוע לא נזכרתי להשיב לו מהא דאמר ר' ירמיה כו':
ואי לאו - לתיתה דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו שימור למה לי:
לאו שימור הוא - אי לא עבד ליה שימור מקמי הכי: דאמר רב הונא גרסינן:
בצקות של נכרים - שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור כדלקמן:
שיאכל כזית מצה באחרונה - דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן:
באחרונה - היא מצות אכילתה שעם הפסח היא חובת אכילתה דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו ופסח נאכל על השובע כדתנן (לקמן דף קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:
בראשונה לא - כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק: הכי גרסינן מאי טעמא דלא עבד לה שימור ולא גרסינן אי נימא דהא ודאי טעמא משום הכי הוא:
מאפייה ואילך - משמע משמתקנה לאפייה כגון עריכתה וקיטוף שלה ונתינתה לתנור:
וממאי דילמא - לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים:
ואפילו הכי - דלא אשכח רבא סייעתא למילתיה לא הדר ביה ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה:
מהפכי כיפי - העמרין וקושרין את העמרים בימות הקציר:
תוספות
[עריכה](ה"ג ר"ח):
כל שאילו מניחן על פי אבוב של קלאים והם מתבקעות. פירוש כלי שבעלי קליות עושין בו קליות והוא מנוקב כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) מניחין בתוך אבוב של קלאים כדי שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא ר"י בספר ישן בשם רבינו תם:
תרגומא אקמחים. תימה השתא אמאי תני סלתות ויש לומר דלצדדין קתני:
כי מהפכיתו כיפי הפכיתו לשם מצה. וא"ת כיון דסבירא ליה דבעי שימור בשעת היפוך אם כן היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו ויש לומר דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחילת הדגון:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
קסז א מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ג סעיף א':
קסח ב ג ד מיי' פ"ה מהל' מצה הלכה ו' והלכה ז, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"ג סעיף ה':
קסט ה מיי' פ"ה מהל' מצה הלכה ח' והלכה ט, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"ג סעיף ד':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
הא דאמר רב יוסף לא נחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי כו' אלו הן כגון קליות והא דאמר אביי לא נחריך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי לית הלכתא כותיה אלא כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן חצבא דאבישנא שהן שיבולי דשערי רטיבתא אמר אביי כשנותנין זה החצבא בתנור בימות הפסח ופיה למטה כל זיעה שיוצא מאותן השעורים נשפכין בתנור (ואם לאו) אסורין אלא אם ישארו אותן המים היוצאין מהן בחצבא מחמיץ ולית הלכתא כאביי וקיימא לן כל מי פירות אין מחמיצין:
ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתתן נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ואמרי' לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחין על פי הביב של קלאים והן כלים מאיליהם וכן הלכתא ור' יוסי דאמר שורן בחומץ מפני שהחומץ צומתן לית הלכתא כותיה דהא בהדיא אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי והא דעביד שמואל עובדא נתבקעו ממש לא סמכינן עליה.
אמר רבה בעל נפש כלומר המתרחק מריח עבירה ומדקדק הרבה על עצמו לא ילתות אפילו חטין דשרירן פי' שהן חזקים מן השעורים ולא אתי לידי חימוץ הא לא ילתות כל שכן שעורים:
אמר רב נחמן מאן דצאית לרבה אוכל פת מעופשת. פי' כגון פת קיבר שאין בה סלת דהא (בר) [בי] רב הונא ובי רבה בר אבוה לתתי ורבה אמר אסור ללתות. ומותבינן עליה אין לותתין את השעורים בפסח הא חטין שרי כו'. פי' צריא כגון סדק באמצעה של חטה אבל השעורים שייעו אין בהן סדק:
איכא דאמרי אמר רבא מותר ללתות דתנן יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה כלומר אם אין שורין את החטים לא יצא מהם סלת ומותיב רב פפא מהא דתאני הקמחין והסלתות של נכרים של כרכים טמאים ושל כפרים טהורים ש"מ מדקתני טהורין מכלל דלא הוכשרו וקרי להו סלתות הנה סלת בלא לתיתה ודחי רבא האי דקתני של כפרים טהורין אקמחים בלבד ולא אסלתות והא דאמר רבא אי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה דחויה היא דהא משמא דשמואל אמרו חטים של מנחות אין לותתין וקרי להו התורה סלת הנה נמצאת בלא לתיתה.
הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואין שמור אלא שמור דחטים בלתיתה [דשימור דלישה לאו] שימור מדרב הונא דאמר הבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואי הוה שמור דלישה שמור היה עושה שימור לבצק של נכרי ואינו צריך כזית אחר ודחי' הני בצקות של נכרים משום דלא אתחיל בהו ישראל בשמור דנכרי לאו בר שימור הוא אבל ישראל דבר שימור הוא אם התחיל מתחלה להשמר אפילו שימור דלישה הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר רבא להנהו דהוו מהפכי לגורן והן העומרין הפכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור לשמו לשם מצה:
מר בריה דרבינא מנקטא ליה בארבי.
ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו הפיכו לשם מצוה. פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף, קשיא לי כון דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצוה ללתות משום דכתיב ושמרתם ואי לאו משום דבעינן לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא, ועוד קשיא דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתינן עלה בצקות של אינו יהודי וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימא דכל זמן שלא לותת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן, ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחברתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא באו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנא ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם הלכך מכיון דסבירא ליה מותר ללתות דאפשר לשמרן מחמוץ מצוה נמי הוא ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דלישנא דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפילו לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשינן עלה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה בכלל ושמרתם את מהצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנא דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפילו בדיעבד אבל הכא דבעידנא דנחית לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה ואפשר שאפילו בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפילו דיעבד נמי, וי"ל שאף זו למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים תדע מדאצר רב הונא בצקות של א"י כו' ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעינן חטים וקמחים של אינו יהודי נמי מדאמרינן רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי בה ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו אבל לכתחלה בעינן שימור.
ונראה שרש"י ז"ל מפרש בצקות של א"י שלשן לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן משום שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדין שיהא בהן שיאור וסידוק, ברם נראין דברי ר' חננאל ז"ל שפירש בצקות של א"י שלשן וערבן בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצה, ולזה הפירוש הא דאתמר בשלהי פרקין עברה ולשה אסור לאו קנסה הוא אלא רבא משום חשש חימוץ שאין שיאור וסידוק אלא במצה אבל הלש בחמין מיד ואע"פ שאינו ניכר חוששין:
תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח. פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל. ובספרים נמצא על פי חביב ויש מפרשין מלשון בודיא שאופין כן ויש מפרשין כיבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל והרא"ה גם בתוספת גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור. וכתב הרי"ט ז"ל וכולו אסחו וכולהו פירושי לחדא מילתא וכולהו איתנהו:
ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בנתבקעו ממש. פי' שהתיר היכא דלא נתבקעו ממש. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל נראה כדברי הפוסקים כשמואל דעבד בה עובדא דאי לא דקים ליה לא הוי עבד בה עובדא. רבי' אלפסי ז"ל פסק כמר עוקבא משום דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא וכתב הוא ז"ל ודוקא לענין מכילינהו להני שערי בעינייהו אבל היכא דמשתכחי בתבשילא לא אסרי תבשילא עד דנתבקעו ממש דאסור תערובות זה דרבנן הוא דמדאורייתא כל דליכא טעמא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שלא דיקדק בה רבינו ז"ל כל הצורך דלעולם לא בעיא נתבקעו אלא בלתיתא שהיא דבר מועט אבל אם נשרו במים לגמרי פעמים מתחמצים מרוב השרייה עד שלא יתבקעו והיינו עובדא דארבא דחיטי דטבעא בחישתא שאסרום ודמו אותם לבגד שאבד בו כלאים ואם נתבקעו הרי החימוץ ניכר בהם אלא ודאי לא אמרו אלא בלתיתא אבל לא בשרי' אפי' בצונן וכן פי' הר' אפרים ז"ל וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל גבי ההיא ארבא דבסמוך וכ"ש לחיטי או שערי שנפלו בתבשיל שהם מחמיצות לאלתר: והיכי דאשכח איניש חיטי בזפק העוף בפסח לבתר בישולו בקדרה ודאי אסור כל התבשיל באכילה אבל אם לא היה העוף אלא מליח או צלי אינו נאסר ודיו בקליפה ע"כ להרי"ט ז"ל. ויש שהיו אומרים דחטה הנמצאת בעוף אפי' היא עצמה מותרת לפי שנתעכלה ואין עליה תורת חטה וראייתם מכל גבי טומאה אמרינן כן. והרי"ט ז"ל וכן בתוס' דחו דבריהם דאיסורא מטומאה לא גמרינן וכתב עוד הרי"ט ז"ל ומ"מ כל דבר שנאסר בפסח במשהו מותר להשהותו עד לאחר הפסח ולאוכלו או ליהנות ממנו וכן לדעת האומרים דאינו אוסר בהנאה במשהו מותר למוכרו או ליהנות ממנו אבל אינו לפי דעתינו כמו שכתבנו למעלה ע"כ:
איתביה רב פפא לרבא הקמחים והבצקות וכו'. ולענין קמחן של גוים אם מותר בפסח כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דקמחן של גוים אסור בפסח דהא ע"י טחינה ברחים של מים ריעותא שכיח למיעל מים וכן דעת הרא"ה ז"ל. ואפי' קמח שלנו הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי כתב בשם רבותיו שאסור. וכתב עוד וחסידים ואנשי מעשה נזהרים בקמח של פסח בבית הרחיים והם עצמן הולכין שם לשומרו וכן מצריכין לגרור כל סביבות הרחיים יפה מפני הקמח הנשאר שם ומתחמץ כמו שנרא' לעיין שלא יתערב בקמח שלנו כי אעפ"י שחמץ לפני זמנו בששים זהו בשאינו מינו או בדברים אפוים במינו אבל בשנופל בקמח אין כחו מתבטל כלל אלא גורר ומחמיץ כל מה שאיפשר לו ואעפ"י שאין בו כח להחמיץ מ"מ אינו מתבטל ובפסח אוסר במשהוא ולפי' כשמביאין אותו מבית הרחים מביאין אותו בשק נקי ושומרין אותו שלא יעבור במים במקום שיתנו עליו מים אלא אם הוא מכוסה יפה זו היא מדת החסידים אבל מ"מ לא אסרינן בדיעבד קמח של ישראל שלא שמרוהו כן אבל בשל גוי אוסרים דההיא ודאי מניחין אותה במקום התורפה כמו שאיפשר לו וכתב עוד בשם רבותיו דאפי' בשעת הדחק אין מתירין כלל. והגאונים ז"ל כתבו ז"ל דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו. וכתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של גוי ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואעפ"י שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואיפשר דליכא איסורא ע"כ:
הדר אמר רבא מצוה ללתות וכו'. עד כי מהפכיתו (כפי) הכינו (צ"ל הפיכו, המעתיק) לשם מצוה. כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה. ועכשיו שיש חשש עבירה אסור וכדעת ר' אלפסי ז"ל:
והא דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם פרש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שיאור וסידוק וכתב הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי האיך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים. ור"ח ז"ל פי' בתשובה בציקות של גוים שלש וערבן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעיא לשמה גוי אדעתיה דנפשי' עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא עביד זהו כפירש לשום מצוה ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא אבל גוי שאין לו חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה ע"כ לרי"ט ז"ל והרא"ש ז"ל כתב בפי' דמילתיה דרב הונא ז"ל ויש תמהים על פירש"י ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא לשו בחמין ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נראה לי דא"כ הוה ליה קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאעפ"י שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואין שאין לו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ:
הא דנקט רב הונא כזית מצה באחרונה. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט באחרונה ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה