פסחים ל ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור הא הוסק התנור מיהא שרי תיובתא דרבא בר אהילאי תיובתא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו אמר ליה התם תנור של מתכת הכא בקדיר' של חרס ואיבעית אימא הא והא בשל חרס זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ וכי תימא ה"נ ליעבד ליה הסקה מבפנים אחייס עליה משום דפקעה הלכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי אמר ליה אנא כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין בוהלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון קסבר כבולעו כך פולטו בעו מיניה מאמימר הני מאני דקוניא מהו לאישתמושי בהו בפסחא ירוקא לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך אוכמי וחיורי מאי והיכא דאית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך דשיעי מאי א"ל גחזינא להו דמידייתי אלמא בלעי ואסירי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ומאי שנא לענין יין נסך דדריש מרימר דמאני דקוניא בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי שרי וכי תימא יין נסך דרבנן חמץ דאורייתא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אמר ליה זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל הכל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מן בית שאור הואיל שחימוצו קשה אמר רב אשי וובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי אמר רבא זהני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי פשיטא מהו דתימא כיון דרויחא שליט בהו אוירא ולא בלעי קמ"ל:
מתני' חנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה טוישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה:
גמ' איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף
רש"י
[עריכה]
טשין - לשון טח:
מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי - ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:
א"ל - רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:
חייס עלייהו - ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:
בוכיא - כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש (טיולי"ש: רעפים) ואופין ומטגנין בו ככר:
לדידי חדתא עבדא - לצורכי עושין סכינים חדשים:
למר אפשר ליה - שהרי עשיר אתה:
קתייהו בטינא - להגן עליהם שלא ישרפם האור:
והלכתא - לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין:
עץ פרור - שמגיסין בו הקדרה:
כבולעו כך פולטו - כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון:
קונייא - פלומי"ר (לכסות, למשוח בעופרת) בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר:
ירוקי - עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו"ם (צָריף [ראה שבת נ.]) בלע"ז והוא עז ובולע לעולם:
ה"ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעי - דמצרפי צריף:
קרטופני - בקעים:
כי תיבעי לך דשיעי - שהן חלקים:
דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש (טרישטריש"ט: מחלחל) וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר:
חמץ - תשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן:
בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ש (איגרו"ם: חמיצוּת) בלע"ז:
בית שאור - כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה:
אגני - עריבות מיי"ץ (עֲרֵבוֹת (משארות, ארגזים ללוש בהם את הבצק)) :
מתני' נכרי שהלוה את ישראל - מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:
ישראל שהלוה את הנכרי כו' - נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה:
גמ' בעל חוב - המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע:
אביי אמר למפרע הוא גובה - גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו:
ורבא אמר - אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה:
כל היכא דאקדיש לוה - נכסיו בתוך הזמן:
או זבין לוה - מוכרן לאחרים:
כולי עלמא לא פליגי - אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו:
דאתי מלוה וטריף - מן הלקוחות בחנם:
תוספות
[עריכה]
והלכתא אידי ואידי ברותחין. תימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה:
התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר. וא"ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא"ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי"ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב"א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
עג א מיי' פ"ה מהל' חמץ ומצה הלכה כ"ב, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף א':
עד ב מיי' פ"ה מהל' חמץ ומצה הלכה כ"ד, סמג לאוין עח, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף ג':
עה ג מיי' פ"ה מהל' חמץ ומצה הלכה כ"ה, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף כ"ג:
עו ד מיי' פי"א מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ט, סמג לאוין קמח, טור ושו"ע יו"ד סי' קל"ה סעיף ו':
עז ה ו מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה כ"א, סמג לאוין עח, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף כ"ב:
עח ז מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תנ"א סעיף י"ז:
עט ח מיי' פ"ד מהל' חמץ הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תמ"א סעיף א':
פ ט מיי' פ"ד מהל' חמץ הלכה ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
בחלב מפני הרגל עבירה כלומר שלא יאכל הפת ההוא בבשר ואם לש כל הפת אסורה כיוצא בו אין (שטין) [טשין] את התנור באליה מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת בחלב ואם (שט) [טש] כל הפת שתאפה באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור ש"מ שאם הוסק מותר ועלתה בתיובת' (לרבא) [לרבה] בר אהילאי:
ואקשי' לרב נמי נסקינהו להני קדרות מבפנים ויבשל בהו ומשני תנור היינו דרך תשמישו והסיקו מבפנים אבל קדרות דלאו היינו אורחייהו ואי אמרת לי' לאסוקינהו מבפנים חאיס עלייהו חאיס דלמא פקעי ולא עביד הלכך גזרי' בהו. פי' בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגו' אי מלייה גחלי' וארתחה שפיר דמי למיפא עליה מצה ואסקינא הסכינין ויורותיהן הלכתא ברותחין בכלי ראשון פי' ביורה מלאה מים רותחין והיא על גבי כירה וכן עץ פרור והוא התרווד שמנער בו הקדרות רותחו' דקיימ' לן כבולען כך פולטן כשם שבליעתן ברותחין כך פליטתן ברותחין ואסיקנא הני מאני דקוניא פי' כלי חרס שנשתמש בהן נכרי אפי' בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל בין אוכמי בין חיוארי וכל שכן ירוקא ולא תימא הני דאית בהו קרטופני כגון סדקין [אלא] אע"ג דשיעי כיון דמדייתו כלומר נשחורים משחל שחלי וכלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו נכרים ביין נסך שרו כדדריש מרימר ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון חמץ בפסח תשמישו בחמין הלכך לעולם אסור אבל יין נסך תשמישו בצונן ובהרתחה סגי להו:
אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח חוץ מבית שאור והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור מפני שחימוצו קשה ונבלע כח החימוץ בכלי ובית חרוסת דינו כגון בית שאור דאסור:
אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים:
מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הנכרי והוא אצל הנכרי וקבע לו זמן קודם הפסח דכיון דעבר הזמן קנייה הנכרי ונעשה כחמצו של נכרי:
איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה משעת ההלואה ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היה ומה שעשה מאותה העת עשוי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום שלא היו שלו הלא תראה שאלו היה לו מעות ללוה היה מסלקו במעות ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי לו ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים אבל אם מכר הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף ואי.
ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב"א ז"ל אסר אפי' דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע"ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ"מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי' לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר:
הלכך האי בוכיא. פי' הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי' לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי:
הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו'. והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר"ת ז"ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי' מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי' לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ"ב דע"ז וזהו דעת הראב"ד ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל והנכון דל"ש סכיני דפיסחא ול"ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב"א ז"ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע"כ בסת"ה. עוד כתב ז"ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע"כ בסוף מס' ע"ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ' פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל"פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע"כ וכן כתב הרשב"א בסוף מס' ע"ז בשם הרמב"ן ז"ל דסכינין ל"ש גדולים ול"ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע"כ וזה דעת רבי' אלפסי' ז"ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב"ן ז"ל וליבון האמור בכ"מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי' ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי' כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי"ט ז"ל. עוד לו ז"ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע"י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב"א ז"ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע"כ בסוף מס' ע"ז ע"כ בשם הר"י בעל תוס' ז"ל:
ובכלי ראשון. כתב הרי"ט ז"ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואעפ"י שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אעפ"י שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב"א סוף מס' ע"ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי' אלפסי ז"ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל ודעת ר"י ז"ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי"ט ז"ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז"ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ' כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו'. ור"ת ז"ל דחה הראיה ופי' בענין אחר וכתב הרי"ט ז"ל וזה הפי' הוא הנכון. ולפי' זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ"מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי' תאמר שיפלטנו לאלתר מ"מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ"ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי' בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע"ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ"ל דצ"ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי"ט ז"ל דחה סברא זו דא"כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב"א ז"ל בס' ת"ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס' כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי' מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ"כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול"ש יורה קטנה. וכתב ז"ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב"ן ז"ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא"כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ"ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ"ל דצ"ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי' יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה:
ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי' כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי' נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ"ל ע"כ דברי הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ואעפ"י שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי' המחמיר תבוא עליו ברכה:
וביורה גדולה. כבר אמרו בשלהי ע"ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי"ט ז"ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר' עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ' סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי"ט ז"ל:
אמר ר' הונא בריה דר' יהושע עץ פרור וכו' כתב הרי"ט ז"ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי' הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו:
אמר רבא בר אבא כו' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. כתב הרי"ט ז"ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי"ט ז"ל דחה פי' וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי' הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי' בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי' אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי' בצונן. ומה שכתב רבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה"ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי' בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן:
אמר רב אשי ובית חרוסת. פי' שיש בו קמח וחומץ וחוזק החומץ מחמיץ אותו כבית שאור ואסור להשתמש בו מצה אם הוא כלי שטף ואם הוא של חרס אפי' בצונן. ואחרים פי' דבית חרוסת אין בו אלא חומץ בלבד ושבוש הוא. כן כתב הרי"ט ז"ל:
אמר רבא הני אגני דמחוזא. פי' ושל חרס אין להם תקנה ושל עץ ואבן סגי להו בהגעלה כדכתב בעל העיטור. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ צריך ליזהר בדבריו שאם עריבה זו שלשין בה כל השנה חמץ ולא שועא טובה ויש בה סדקים שהשאור מתדבק שם אין לה הכשר בהגעלה אלא אחר גרירא יפה בסכין בכל הסדקין כדי שלא ישאר שם חמץ משהו וכל כלי (נ"ל דצ"ל וכן כל כלי, המעתיק) שיש בו סדקים כי חמץ בפסח אוסר במשהו ולפיכך אנו אוסרין ללוש בהם בפסח שזו חששא קרובה ומצויה ואין ראוי ללוש אלא בכלים שועים מאד וכל שיש יפות מכולן שהם מצונין (נ"ל דצ"ל וכלי שיש יפות מכולן שהם מכונין, המעתיק) ושועין מאד ע"כ. וכתב רבי' אלפסי ז"ל והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אבל בחדתי ש"ד. וכתב הרי"ט ז"ל ומנהג יפה הוא לעשירים וגם לעניים בכלים שנשתמשו בהם בחמין הוא חובה אבל בכלים של צונן הרי הם מותרין לגמרי ואפי' לחמין ואין להמנע מלהשתמש בהם צונן מיהא משום מדת חסידות:
מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה. אוקי בגמ' בשהניחו אצלו ואמר לו מעכשיו כלומר שאם לא יפדוהו ליום שקבעו יהיה מעכשיו וכההיא דהלוהו על שדהו בפי' איזהו נשך ופי' הרב רבי' אפרים תלמיד של רב אלפסי ז"ל. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דמתני' בשזמן שקבעו הוא קודם הפסח אבל אם הזמן הוא לאחר הפסח כיון שבידו של ישראל לפדותו תוך הפסח כדידיה דמי ועובר עליו ומאי דבעי בגמ' מעכשיו כי מאחר שהגיע זמנו קודם הפסח לא הוי צריך היינו טעמא כי היכי דלא תיהוי אסמכתא דלא קניא וכתב הרי"ט ז"ל דאין פי' זה נכון דמאי דקאמר דבעי מעכשיו כי היכי דלא תיהוי אסמכתא ליתא שאין אסמכתא אלא בדבר שאינו ניתן מיד ליד לאלתר א"נ כגון קרקעות דברשות בעלים הן עומדין ולית בהו תפיסה אבל במטלטלין הניתנין מיד ליד אין בהו משום אסמכתא אלא א"כ ינתן אותו הממון ביד שליש כההוא דאתפיס זכותיה בי דינא וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכתב דעיקר הפי' דכל שהגיע זמנו קודם הפסח אם השכינו אצלו הרי הוא חמץ גמור של מלוה ואע"ג דלא אמר ליה מעכשיו ומתני' בשקבעו זמן לאחר הפסח ולפיכך כשהנכרי מלוה הרי הוא מותר כיון דא"ל מעכשיו ובישראל מלוה הרי הוא אסור אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הדין בהיפך כשהנכרי מלוה הרי הוא אסור ואעפ"י שישראל זה לא עבר עליו ממש דבביתו של גוי היה אין בכך כלום וכשישראל מלוה הרי הוא מותר וכגון שיחד לו בית או שלא היה ברשותו של ישראל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא כשהשכינו לגמרי שאם לא יפדנו לזמנו יהא של מלוה לגמרי אבל אם לא השכינו לגמרי אלא שעשאו אפותיקי שיגבה ממנו אפי' בלא שומת ב"ד מ"מ גוביינא היא זו והא קיל"ן כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ואעפ"י שאמר לו מעכשיו אין מועיל כלום בענין זה וכהשכנה בלא מעכשיו דמי:
גמרא אתמר ב"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי וכו'. וקשיא להו לקמאי ז"ל דהא אמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותירצו דכי אמר רבא דמפקיעין מידי שיעבוד הני מילי קדשי מזבח שהם בקדשים קדושת הגוף ודומיא דחמץ ושיחרור דאלים שיעבודיה ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דבעלמא עדיף אפ"ה כי אקדשוהו קדושת הגוף לא מצי פריק להו אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית לא מפקע מידי שעבוד והיכא דשעבד מטלטלי אג"ק דבהדיוט טריף בהקדש מוסיף עוד דינר ופורק את הנכסים באותו דינרי כן תירץ רש"י ז"ל וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומ"מ קבלנו בשם הרב החסיד ז"ל שהלוה שאסר נכסיו בקונם בענין שאי אפשר לו לישאל עליהם ולהפדם ולא למוכרם לאחרים לפי שאמר נכסים אלו ונמצא המלוה מפסיד חובו, שאין קונם שלו כלום. דכי היכי דאמרינן בפ' אעפ"י דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא ליפקע בקונס כל שכן לשיעבודא דב"ח ואפי' למ"ד שיעבודא דרבנן כל שכן למאי דקי"ל שיעבודא דאורייתא. ודברי רבי' ז"ל נראין ברורין ותיקון עולם הן. אבל מורי ז"ל חלק בדבר שאין לנו לדון מעצמנו להפקיע איסור קונם מדאורייתא דלא אתפרש בתלמודא ובמס' כתובות כתבתי דמותר בענין זה עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ז"ל דזה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ה"ה כל איסורי הנאה בכלל וכדאמרינן ביבמות בההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו' עכ"ל ז"ל:
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/פסחים (עריכה)
חיים עלייהו מושם דפקעי ובזבחים בפ' דם חטאת מקשה על קדרות דמקדש דאמר רחמנא וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ניהדרינהו לכבשונות פי' שאין לומר דחייס עליהו דהא לשבירה קיימי ומתרץ ר' זירא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים:
הני סכיני דפיסחא היכי עבדי' להו עיין מה שכתבתי בשלהי מסכת ע"ז במהדורא תליתאה:
ומ"ש לענין יי"נ דדרש מרימר קונאי בין חיואירי בין אוכמי ובין ירוקי שרי פי' לעיל מינה אמרינן בפ' אין מעמידין כסי רב אחא אסר רב אשי שרי כו' עד והילכתא פעם ראשון ושני אסור שליש מותר ופירשתי שם במהדורא תליתאה הכוסות של חרס ששתה בהן גוי אסור לישראל לשתות בהן עד שידיחם ג"פ מושם דלאו בני שכשוך נינהו אבל מאני דקובא שרי בלי שום הדחה לבד שלא תהא דם עכבת יין משום דלא בלעי משום קוניא דאית בהו ודמי לכלי מתכות וכלי זכוכית אבל כסי דפחרא אע"פ שאין בהן עכבת יין אסורין עד שידיחם ג"פ משום דבלעי והדר פלטי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה