עץ חיים/שער לט/דרוש ז
דרוש ז
[עריכה]והנה נודע כי זו"ן כשמזדוגין יחד -- זה נותן מיין דכורין והיא נותנת מ"נ. ונודע מ"ש רז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". וגם אמרו רז"ל "אין האשה מתעברת מביאה ראשונה". גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו "שָדִי חד רוחא בגווה".
ופירוש הדברים הם כך: שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא על ידי ז"א. ונודע שב' עטרין הם בדעת ונקרא חסדים-גבורות, והם שם מ"ה וב"ן. ואע"פ שבהיות הנוקבא אחור באחור עם ז"א אינה יכולה להתתקן וליעשות פרצוף אם לא ע"י שנותנין לה עטרא דגבורות שהם הה' גבורות -- עם כל זה אינה לוקחת הה' גבורות עצמן רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז"א, שהרי ה' גבורות ירדו אחר כלות החסדים ועמדו ביסוד דז"א ומשם עברה הארתן אל הנוקבא אך הגבורות עצמן אי אפשר שתקבלם אם לא על ידי זווג ממש בביאה ראשונה דבעל עמה, ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו וניתנין ביסוד שלה, ואלו נשארין בה תמיד שם, והם חיות,ה והם נקרא נפש המלכות.
ולפי שעצמותה שלה לא נעשה רק מהארה שלהם בלבד -- לכן עדיין לא היתה ראויה לילד, כי אין האשה ראויה לילד אא"כ תהיה שלימה, שאם היא חסרה אינה יולדת. ואמנם כל השלימות אינו אלא עד שיהיה בה כל הה' גבורות אלו, שהם שם ב"ן הנ"ל, כי זה ממש נפש של הנוקבא. כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן. לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה, וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמו, ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא. ואין נפש זה של הנוקבא העליונה נותן בה עד ביאה ראשונה דבעלה עמה, ואז נותן בה הנפש הזו, ועי"כ נשאר נפשה הזאת ביסוד שלה. ושם ב"ן הזה הוא המעלה אח"כ כל המ"ן דשאר הזווגים דמאז ואילך.
וזה הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה. כי ביאה ראשונה עושה אותה כלי לקבל טפת הזרע, ואחר שקבלה הכלי ההוא בביאה ראשונה -- אז משם ואילך תתעבר ותקבל טפת הזרע בזווגים אחרים. ושם ב"ן הזה -- שהוא הנפש שלה שהם הה' גבורות עצמן כנ"ל -- הם נשארים תמיד שם ביסוד שלה לשורש, כדמיון השאור אל העיסה. וזהו ענין "רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה".
והנה כאשר רוצין זו"ן להזדווג יחד מאז ואילך הנה נודע שאין שום זווג בעולם לזו"ן אם לא שיקדים להם בתחלה זווג אבא ואמא. וטעם הדבר שאלו ב' עטרין הנ"ל שלקחו זו"ן לצורך עצמן וגופם -- אבל לחדש מחדש בנים אחרים אינן יכולים אם לא שיקחו התוספת ההוא מאביהם מלמעלה מאבא ואמא. וגם אבא ואמא לוקחין מהיותר למעלה - עד המאציל עליון, שהוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף, משא"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה. נמצא שאין זווג בעולם של זו"ן כלל אא"כ יהיה הזווג ההוא נמשך מלמעלה עד אין סוף.
וזהו סוד כוונת יחוד ק"ש באמתותה. שכבר נודע שהוא בחינת זווג אבא ואמא כדי לתת להם מוחין חדשים לזכר ונקבה בניהם, כדי שיוכלו להזדווג גם הם להוליד בנים אחרים. וצריך לכוין בק"ש ולהשלים כל הזווגים עד אין סוף; כי ז"א יקבל מאבא ואמא, ואבא ואמא מאריך אנפין, ואריך אנפין מעתיק יומין כו' עד אין סוף. ואנו בעונותינו לא נמסר לנו תשלום ענין זה אצלינו.
נמצא כי אע"פ שכבר לקחו זו"נ בתחלת אצילות הב' עטרין (שהם תכלית ועיקר הזווג כנודע, כי "אין קישוי אלא לדעת" בסוד "ואדם ידע את חוה אשתו" "וידע אלקנה") -- עם כל זה בכל פעם שצריכין להזדווג הם צריכין ליקח מחדש ולחדש אותן הב' עטרין משרשם העליון כמ"ש. והוא דוגמת האדם -- שממה שהוא אוכל מתרבה המוח שלו ויכול להזריע ולשמש. ואם לא יאכל -- הנה בפעם או בפעמיים אשר יזריע יחסר ממנו מוחו וימות. נמצא שבכל זווג וזווג דזו"ן קדם אליו הזווג דאבא ואמא, ונותנין להם ב' עטרין מחדש, ומהם יכולין להזדווג; זה נותן החסדים וזו נותנת הגבורות. והנה מאלו עטרין החדשים מהם נעשה הולד עצמו.
ואמנם כאשר באים אלו הב' עטרין אינה יכולה הנקבה להעלות מיין נוקבין אלו (שהם הגבורות החדשים) אם לא ע"י גבורות הראשונים הנקרא נפש הנוקבא שם ב"ן כנ"ל. והשורש לכל המ"נ אלו החדשים הם אותן ב' עטרין קדמאין שלקחו בעת אצילות בזווג הראשון, והם נשארין שם קיימין תמיד לעולם. וכאשר באים המיין נוקבין החדשים, אינם יכולין לעלות אם לא ע"י אותן גבורות הראשונים הנ"ל.
והנה נתבאר היטב ענין זה. ושמור כלל זה בידך שאותן ראשונים הנ"ל נקרא רוחא דשדי בגווה בזווגא קדמאה, והם נפש המלכות, והוא שם ב"ן דההי"ן, והם הכלי והרוח המעלה מיין נוקבין, אבל המיין נוקבין בעצמו הם אלו הגבורות החדשים שהם בעצמן בחבור חסדים הזכרים החדשים -- מהם נעשה הולד עצמו.
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |