עץ חיים/שער ה/פרק ב
פרק ב
[עריכה]אח"כ באו הטעמים האמצעיים. והם בחינת אור היוצא מחוטם דאדם קדמון וחוטם גימטריא ס"ג. גם מכאן נמשך ויוצא אור דרך ב' נקבי החוטם, ימין ושמאל. ימין -- מקיף, ושמאל -- פנימי על דרך הנזכר באזן. ונמשכו ביושר עד החזה של זה האדם קדמון. וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג"כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות אדם קדמון.
והנה כאן נתקרבו האורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים, כי נקבי החוטם סמוכים הם. אבל עם כל זה נחלקו לב'[1] ואין מתחברים ביחד. ועל כן גם באורות אלו לא היה בחינת כלים. ומה שנתוספו באלו יותר[2] מבאורות האזנים הוא כי צורת אות ו' שבתוך אות ה' אשר באזן היתה כלולה עמו[3] נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחינת ה' נעשה עתה בחינת ב' אותיות ד"ו, להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילוייה, והוא סוד ז"א שבכאן נתגלה[4].
ואמנם לא נעשית ו' לבדה, אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים והם ו' אלפין. וטעם הדבר כי הה' פרצופים הנכללין באות ה', שהם אריך אנפין אבא ואמא זו"ן, והם נקרא יחנר"ן יחידה חיה נשמה רוח נפש. נמצא כי ז"א הוא בחינת רוח כנודע. והנה הכתוב אומר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" להורות כי בחינת רוח נתגלה באפו שהוא החוטם. לכן בזה החוטם נתגלה בחינת ז"א ונתחלק לו' קצוות שבו. אבל אות ד' נשארת אות אחד מחוברת ואות ו' נחלק לו' אלפי"ן. וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימיני כך נחלקה אות ו' שבנקב החוטם השמאלי, ובין כולם הם י"ב אלפי"ן, ועם חוטם הם י"ג, כמנין וא"ו.
וכן ב' ווי"ן אלו (הם) עם החוטם[5] שצורתה א' כנודע (כי ב' נקבי החוטם הם ב' יודי"ן והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו', הרי צורתה א'). ועם ב' ווי"ן הנ"ל -- הרי וא"ו. והוא להורות כי למעלה בבחינת ראש ששם מקום מוחין -- הוא שם ע"ב הוי"ה דיודי"ן, וכאן הוא שם ס"ג. כי אין הפרש בין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג רק במילוי דאות ו' כנודע.
ואלו הב' ווי"ן הם בחי' טעמים-אמצעים שבאמצע התיבה, והם: פָסֵק ( ׀ ) , ומקף ( ־ ) כנודע.
כי הוראת הפסק -- הוראת ו' של הה' שנפסק ונעשה ו' אלפין כנ"ל, ולכן נקרא "פָסֵק". וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף -- הוא ד' אחד, והוא הוראה על אות ד' של אות ה'.
והנה ד' זו כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת אבל יש הוראה אחרת אליה. והוא כאשר תקח הה' שבאזן ימין שמספרה י' ספירות כנ"ל, והרי היא בחינת י' אחת; ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של חוטם שצורתה ד"ו כנ"ל -- הרי הכל הם צורת יו"ד. והוא ציור כזה א - י' למעלה, ו' באמצעיתא, ד' למטה. גם אם תקח י' שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו"ד שבנקב חוטם שמאל -- הרי אלף שני שצורתה יו"ד. והרי שני אלפין בציור יו"ד.
ואם תצייר ציור א, והוא שתצרף י' של אזן שמאל עם ו' של חוטם שמאל וי' של אזן ימין - הרי א', צורת יו"י. גם אם תצרף י' של אזן ימין, ו' של חוטם ימין, י' של אזן שמאל -- הרי ארבעה אלפין עם הנ"ל. ואלו הם מורים קצת גילוי על ד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט אבל לא נגלית לגמרי כמו הו' של הה'. אבל עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה כמ"ש בע"ה:
ודע כי י' ספירות אלו של אורות האזנים כל זמן שהם נמשכין עד גבול החוטם אז הוא יחידה בפ"ע. אבל כשנמשך מגבול החוטם ולמטה כמ"ש עד שבולת הזקן -- אזי מתלבש אור האזן בתוך אור החוטם ונעשה (אליו ל"ג) בחי' (פנימיות ל"ג) נשמה פנימית אליו. וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה אז מתלבש באור הפה ונעשה החוטם בחינת נשמה ופנימיות אל אור הפה.
גם דע כי אותו האור היוצא מתוך אדם קדמון הזה הנה הוא כולו אור אחד שוה, רק כי על ידי התרחקותו וירידתו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד? האור הנמשך ויוצא דרך האזן הוא זך מאד, וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות האדם קדמון עד הגיעו אל החוטם ויצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות. ואעפ"י שהוא (אורות ל"ג) אור א' שוה, עם כל זה מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה מתעבה יותר בצאתו משם. ועל דרך זו בהתפשטותו יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם, מתעבה יותר בצאתו משם בהתרחקותו מהמקור העליון, אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנ"ל. אך המשכיל יבין כי אור של מוחין נקרא ע"ב וזה נקרא ס"ג. ודי בזה:
- ^ (נ"א נחלקים הם)
- ^ (מבחי' אזנים דע כי החוטם הוא אות ו' ל"ג)
- ^ (נ"א באוצרות חיים עמה)
- ^ (נ"א ויצא ממעי אמו)
- ^ (נ"א עצמו ל"ג)
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |